מאז שילדי היו קטנים, חינך אותם האיש שלי לחשוב ולנהוג עם ראש גדול, למרות שם המשפחה. להיות אכפתיים, לשים לב לסביבה, לקחת אחריות, לא להתעלם מסבלו של האחר.
אחת הדמויות בתולדות הרפואה שהתנהלה בראש גדול היתה פלורנס נייטינגייל. בשנת 1854 הגיעה נייטינגייל עם צוות אחיות לבית החולים הצבאי בסקוטרי, במהלך מלחמת קרים. היא זיהתה תנאי תברואה ירודים, מחסור בציוד ותמותה גבוהה ממחלות. היא החלה לאסוף נתונים באופן שיטתי ולהציגם למקבלי ההחלטות. חיילים רבים יותר מתו ממחלות זיהומיות מאשר מפצעי הקרב עצמם. היא 'התלבשה' על תחום ההיגיינה וערכה תיעוד שיטתי של התחלואה. נייטינגייל השתמשה בנתונים סטטיסטיים כדי להראות למקבלי ההחלטות את ממדי הבעיה. תשומת הלב והתיעוד המדוקדק שלה, היוו אבן דרך בעיצוב הסיעוד והרפואה המודרניים. הסיפור של פלורנס נייטינגייל ממחיש עד כמה ראייה מרחבית של המטפל , חשיבה בראש גדול, היא קריטית.
עוד אחד מהסיפורים המרתקים בתולדות הרפואה התרחש במחלקת יולדות בווינה באמצע המאה התשע-עשרה. הרופא ההונגרי איגנץ זמלווייס הבחין בתופעה שהתקשתה להסביר: בשתי מרפאות היולדות בבית החולים הכללי של וינה התקבלו נשים דומות, אך שיעור התמותה באחת מהן היה גבוה בהרבה. בין השנים 1840-1846 עמדה התמותה במרפאה שבה טיפלו רופאים וסטודנטים על כ-9.8%, לעומת כ-3.6% במרפאה שבה עבדו מיילדות.
זמלווייס לא הסתפק בנתונים. הוא התחיל לבדוק מה שונה בין שתי המרפאות. הרופאים והסטודנטים במרפאה הראשונה נהגו להתחיל את יום העבודה בחדרי נתיחה, ולאחר מכן לעבור למחלקת היולדות. באותה תקופה עדיין לא ידעו על חיידקים כפי שאנו מבינים אותם כיום. זמלווייס שם לב לקשר שבין העבודה בחדר הנתיחות לבין התחלואה במחלקה והעלה את האפשרות שחומר מזוהם עובר באמצעות ידי המטפלים.
במאי 1847 הוא הנהיג רחיצת ידיים בתמיסת כלור לפני הכניסה למחלקת היולדות. התוצאה הייתה דרמטית: שיעור התמותה במרפאה הראשונה ירד בתוך זמן קצר, וב-1848 הגיע לכ-1.3%, שיעור דומה לזה שבמרפאה השנייה.
זמלווייס הצליח לגלות את הבעיה משום שהוא לא מקבל את המציאות כצבר של נתונים סטיטסטיים אלא השווה בין מחלקות, , עקב אחר מקרי המוות ושינה את הנוהל בהתאם לממצאים. שנים רבות לאחר מכן, קיבלה התצפית שלו הסבר מדעי מלא יותר. כיום היגיינת ידיים היא מרכיב בסיסי במניעת זיהומים במערכת הבריאות.
ברפואה, ההבחנה הזאת משמעותית במיוחד. אם מגדילים ראש, וחושבים מחוץ לקופסה, הרפואה מבוססת על ידע, בדיקות וטכנולוגיה, אבל היא מתחילה ביכולת האנושית לזהות את הבעיה. והאמת היא שהאיבר הכי חושב בגוף הרופא/ה הוא האוזן [וגם הלב, כמובן].
בחדר הטיפולים, ההבדל בין ביקור שגרתי לבין גילוי מוקדם של בעיה נמצא ברגע בו איש המקצוע מרים את עיניו מהמחשב, מקשיב עוד חצי דקה, ושואל שאלה אחת נוספת, שמתגלית כקריטית לאבחון. לפעמים דווקא הפרט הקטן שהרופא החליט שלא לפספס ולפעול בעקבותיו ,הוא זה שמשנה את כל המשך הטיפול.
אחד המשפטים המרכזיים ביותר בפרשה עוסק באחריות: לא תוכל להתעלם, תהיה ראש גדול.