היא איבדה את ביתה בגירוש עמונה, חוותה משברים אישיים, התמודדה עם שינויים בתוך המשפחה - ובחרה שוב ושוב בצמיחה במקום בייאוש.
בריאיון מרגש בערוץ 7 מספרת תמר נזרי, ראש מכון "תמר" להכשרת מאמנות, כיצד בוחרים להיות חזקים דווקא ברגעים הקשים, למה היא מאמינה שצריך לעבוד עם הכוחות הבריאים של האדם, ואיך הגשימה חלום של שבע שנים ותרמה כליה.
יש אנשים שמלמדים צמיחה מתוך ספרים, ויש מי שמלמדים אותה מתוך החיים עצמם. תמר נזרי שייכת לסוג השני. בריאיון אישי היא אינה מסתירה את הכאב שליווה את חייה, אך גם לא נותנת לו להגדיר אותה. מבחינתה, כל משבר הוא הזדמנות לבחור מחדש מי אנחנו רוצים להיות.
כבר בתחילת השיחה היא חוזרת לאחד הפרקים המכוננים בחייה - עקירת היישוב עמונה. "כל פעם שמדברים איתי על התקופה הזאת אני מרגישה בגוף כוח. ממש עוצמה שמתפשטת", היא אומרת. "הרב זקס אמר שיותר ממה שקורה לנו, נצרב בנו מי היינו כשהדבר קרה. כשאדם מצליח לבחור בתוך הסיטואציה מי הוא רוצה להיות, גם אם המציאות לא משתנה - הוא יוצא ממנה אדם אחר".
נזרי הייתה אז חלק ממאבק התושבים נגד הפינוי. היא שימשה בדוברות היישוב, התראיינה בכלי התקשורת וניסתה למנוע את ההריסה, אך בסופו של דבר פונתה יחד עם בעלה ושמונת ילדיהם.
"אנחנו היינו ממקימי עמונה. הבית שלנו נהרס, שלוש מאות עצים ששתלנו נעקרו ומתו, ורק חמישה הצלחנו להציל. הכאב קיים עד היום. קשה לי אפילו לעלות לשם ולראות את האדמה בלי העצים. אבל יחד עם הכאב הייתה גם קפיצת מדרגה רוחנית. נעזרתי בכלים שאני מלמדת אחרים, ובחרתי מי אני רוצה להיות בתוך המציאות הזאת".
לדבריה, אחת הטעויות הגדולות היא לברוח מכאב. "צער וכאב הם לא דבר רע. הם חלק ממנעד הרגשות שהקב"ה נתן לנו. ככל שאנחנו מסוגלים להרגיש יותר, כך אנחנו גם מסוגלים לחוות יותר אהבה, שמחה והודיה. זה לא נעים - אבל זה לא רע".
מתוך אותה תפיסת עולם הקימה את מכון "תמר", שבו היא מכשירה מאמנות ומלווה נשים בתהליכי שינוי.
"אני מרגישה שיש בי אש פנימית שלא נותנת לי להישאר במקום. תמיד רציתי לצמוח ולהתקדם. אחרי שנים שבהן גידלתי את הילדים בבית, הבנתי שאני רוצה לעזור גם לאחרים לצמוח. אני מאמינה שלכל אדם יש כוחות בריאים, ותפקידי הוא לעזור לו להתחבר אליהם".
היא מסבירה שהאימון אינו מביא פתרונות מבחוץ, אלא מגלה את הכוחות שכבר קיימים בתוך האדם. "המאמן לא מנחית תשובות. הוא מחבר את האדם למשאבים שלו, לכוחות שלו, לרצונות שלו. אי אפשר להוביל אנשים לצמיחה אם לא עוברים תהליך כזה בעצמנו".
אחד הסיפורים האישיים שהיא משתפת בו נוגע דווקא למשבר בתוך ביתה. אחרי ההתנתקות חוותה שינוי משמעותי שעבר בעלה, שינוי שהיה לה קשה מאוד לקבל.
"במשך ארבע או חמש שנים ניסיתי להחזיר אותו למה שהיה קודם. התנגדתי לכל שינוי שעבר. רציתי שהכול יחזור להיות בדיוק כמו שהיה". רק כשהחלה ליישם על עצמה את הכלים שהיא מלמדת, התמונה השתנתה.
"האימון לא שינה את המציאות - הוא שינה אותי. פתאום שאלתי את עצמי לא מה בעלי צריך לעשות, אלא מה אני יכולה לעשות. הבנתי שאם חשוב לי בית של תורה, האחריות היא גם שלי. ובעיקר למדתי לכבד את הדרך שלו. ראיתי שהוא אדם שלא מוכן לעשות שקר בנפשו, שהוא נאמן לאמת שלו. במקום להילחם בזה, התחלתי להעריך אותו".
לדבריה, השינוי הזה שחרר אותה. "היום אני מסתכלת על בעלי כמו שהוא ופשוט אוהבת את מה שאני רואה. גם הילדים שלנו בוחרים כל אחד את דרכו, ואני מסוגלת לשמוח בזה שהם גדלים, מתחדשים ומתפתחים. זה חיים שיש בהם הרבה חירות".
את התפיסה הזאת היא מסכמת במשפט שמלווה אותה לאורך השנים. "רוב הסבל שלנו נובע מזה שאנחנו עסוקים במה שאין לנו אפשרות לשנות. כשעוברים ממעגל הדאגה למעגל ההשפעה, פתאום נפתח עולם שלם של עשייה ושל שמחה".
אחד הפרקים המרגשים ביותר בחייה היה תרומת הכליה שביצעה לפני כמה שנים - חלום שליווה אותה במשך שבע שנים. "כשראיתי בפעם הראשונה את הפעילות של 'מתנת חיים' פשוט בכיתי. ידעתי שזה קשור אליי. אבל בעלי ואבא שלי התנגדו. הם פחדו מהניתוח, ואני לא הייתי מוכנה לעשות דבר כזה בלי הברכה שלהם".
במשך שנים היא ניסתה לוותר על החלום, אך הוא לא עזב אותה. "התחלתי להבין שאם אני ממשיכה לכבות את הרצון הזה בשביל לרצות אחרים, זה עלול לפגוע גם במערכות היחסים הכי יקרות לי. אמרתי לעצמי: אני לא מוכנה לבחור בין שלום בית לבין החלום שלי. אני רוצה גם וגם".
בני הזוג יצאו יחד לתהליך של שיח והקשבה, עד שבעלה העניק לה את ברכתו. שבוע לפני הניתוח היא פנתה גם לאביה. "אמרתי לו: 'אבא, יש לי חלום שכבר שבע שנים לא עוזב אותי'. הוא הסתכל עליי ואמר: 'אני האחרון שיעמוד בין הבת שלי לבין החלומות שלה'. באותו רגע הכול השתנה".
ההתאוששות, היא מודה, הייתה רחוקה מלהיות פשוטה. "השבוע הראשון היה קשה מאוד. כל תנועה כאבה. רק אחרי כמה שבועות הגוף התחיל להשתקם. אבל אם תשאלי אותי היום - הייתי עושה את זה שוב".
עם זאת, היא מדגישה שלא כל אחד חייב לתרום כליה. "יש כל כך הרבה דרכים לתרום. יש מי שמאמץ ילדים, יש מי שפותח את הבית, יש מי שתורם מזמנו או מהיכולות שלו. כל אחד צריך למצוא את הנקודה ששייכת ללב שלו. כשאדם נותן את המתנה המיוחדת שלו לעולם, הוא הופך לצינור של ברכה. אין עושר גדול מזה".