איש התקשורת ליאור שליין נמצא במסע בחירות שקט כבר כמה וכמה חודשים. לא. הוא לא קורא להצביע למפלגה מסוימת ואפילו לא ממש אומר באיזה צד של המפה לבחור, ימין או שמאל.
במקום זאת הוא רק מתייג את כל מה שנכלל בממשלה הנוכחית כבור, חשוך, פרימיטיבי, מסוכן, מסכן חיי אדם, מדרדר את המדינה וכל רעה חולה נוספת שעוברת בסביבה. עכשיו תחליטו לבד אם אתם איתם או עם הצד הנאור, המתקדם, הפתוח, הליברלי, זה שמבטיח עתיד קסום לאזרחי ישראל, ובמקרה הוא באופוזיציה כעת.
אם יותר לי, על עצם ההחלטה של שליין לצאת למסע שכנוע ארוך ומפרך (אולי גם מתגמל, אין לי מושג, אבל זה לא ממש משנה) בכל רחבי הארץ, נראה לי ששליין ראוי להערכה. היציאה מאזור הנוחות התל אביבי או הטלוויזיוני למפגשים הרבים פנים אל פנים, מוכיחה שאכפת לו, שמטריד אותו ושהוא נכון להיאבק על כך. אין הרבה, לא בימין ולא בשמאל, שהיו יוצאים למסע שכזה.
את המסע שלו עורך שליין דווקא בין בני נוער (אולי לא רק, אבל ברשתות החברתיות אנחנו פוגשים בעיקר את אלה). הוא מן הסתם יסביר שמדובר במי שיצביעו פעם ראשונה לכנסת, בשר קלפיות טרי, וצריך לנתב אותם, להסביר להם, ליידע אותם, לעזור להם להבין מה קורה סביבם, ולכאורה הוא עושה זאת בצורה הכי נקייה ודמוקרטית, שאלות ותשובות. מה יותר הוגן מזה, הם שואלים מה שבא להם והוא עונה.
אלא שבכל זאת יש כאן משהו קצת לא הוגן כאשר איש הטלוויזיה המשופשף, העוקצני, הבטוח, זה שמאחוריו שנים רבות של עמידה בפני קהל ויכולת התנסחות מהוקצעת ומלוטשת, משובצת בציניות ובהומור חביב וידידותי למשתמש, כשאדם כזה ניצב מול בני נוער חסרי ניסיון וידע, כאלה שבאופן טבעי גם אולי קצת חוששים מעימות עם הוד שלייניותו שהואיל לרדת אלינו מאולימפוס התקשורת ולהתייחס לשאלותינו שלנו, דלת העם. קצת לא כוחות.
אז להגיב כאן על עשרות הסרטונים של ליאור יהיה קצת ארוך ומתיש, ולכן ניקח בנתיים אחד כדוגמה. וממש לא באקראי נבחר בסרטון שעוסק במערכת הבחירות המתקרבת וביום שלאחר יום הבוחר, סרטון קצר ובו ליאור עונה לשאלתו של נועם:
שאל נועם (כן, הוא אכן דומה לחנן בן ארי, ליאור, זיהית היטב), האם ליאור יתמוך בצירוף מפלגה ערבית לממשלה על מנת לצלוח את 61 המנדטים. שאלה יפה שהפכה לרלוונטית עוד יותר לנוכח היסטוריית ממשלת השינוי של בנט ולפיד.
ליאור השיב לנועם ומבהיר שאין מה לעשות, אמנם גם אותו עצמו חברי הכנסת של הערבים הרגיזו, העליבו והכעיסו, אבל הם לא מייצגים אותו או את נועם, השואל עם הכיפה ושרשרת המגן דוד, אלא את ציבור מצביעיהם הערבי, ואנחנו חיים במדינה דמוקרטית ולא יכולים לשגר אותם אל מחוץ לקואליציה. אתה הרי לא רוצה מדינה שיש בה רק יהודים או רק יהודים בכנסת ובממשלה, אם זה יהיה כך "תבין באיזו מדינה תחיה ותחת איזה משטר תחיה", אומר שליין לנועם, וכולנו יודעים למה בדיוק הוא רומז. לעומת זאת, הוסיף שליין, אם אתה רוצה לחיות במדינה דמוקרטית שבה לכולם יש את אותן זכויות, יש לזה מחירים כולל מציאות שבה בממשלה ישנם אנשים שמרגיזים אותך ושאתה לא אוהב אותם.
בחלקה השני של התשובה עודד שליין את נועם הצעיר להודות שגם הממשלה הנוכחית, היהודית על מלא, גדושה באנשים שפוגעים בו, מרגיזים אותו ומסכנים אותו.
הסרטון עוצר כאן, ולכן לא נוכל לדעת אם נועם וחבריו הצעירים מנסים להתווכח עם ליאור, אבל לפי ההנהונים שמסביב ניתן לשער שלא. אז הנה כמה נקודות בתשובה לתשובתו של ליאור:
ליאור, מישהו מדבר כאן על הוצאת הערבים מהפוליטיקה הישראלית? מישהו מדבר על "לזרוק אותם לגמרי מהמשחק הפוליטי", כפי שהגדרת זאת? נועם שאל על שותפות בקואליציה. לא על הצבעה בבחירות. קצת לא הוגן לפרשן את כוונת שאלתו של נועם כאילו הוא מבקש למנוע הצבעה מערבים. שיצביעו, שיהיו להם נבחרים ומפלגות, אבל ממתי קיימת בדמוקרטיה כלשהי חובה לכלול מפלגה כלשהי בקואליציה? כל מפלגה יודעת שאם היא לא מתיישרת על פי ערכיה של הקואליציה, ובמילים אחרות קווי היסוד שלה, היא תתכבד לשבת בחוץ, באופוזיציה, ומשם היא תממש את חובתה, זכותה ושליחותה הדמוקרטית.
נקודה נוספת, ליאור (ונעם), אנחנו ממש לא מדברים על חברי כנסת ערבים שמרגיזים אותנו, מעליבים אותנו או שאנחנו לא בדיוק מסכימים לעמדותיהם. עם זה היינו מסתדרים בקלות. אנחנו מתכוונים למי שלא מסוגלים להגדיר את חמאס כטרוריסטים גם אחרי השבעה באוקטובר (שמעת בוודאי את הראיון עם מנסור עבאס). אנחנו מתכוונים למי שמצטלם בכנסים משותפים עם בכירי חמאס וג'יהאד איסלאמי (כן, אותו מנסור עבאס). אנחנו מתכוונים למי שבנאומו קובע שלעם היהודי אין זכויות בירושלים, שירושלים היא בירת פלשתין. אנחנו מדברים על מי שדוגלים בשיבה פלשתינית לכפרים שנעקרו עם קום מדינת ישראל, וסביר להניח שזה כולל גם את הבית שלך, ליאור שליין.
ליאור, בוא נהיה הגונים, לא מדובר במי שקצת לא נעים לי עם עמדותיו ולכן לא אצביע לו, כפי שתיארת בדמגוגית מדוברת. כאן מדובר במי שתומך במאבק הערבי נגד מדינת ישראל בדרכים שונות. כאן מדובר באחים המוסלמים, ולנו קשה לשכוח שהאחים הללו כוללים גם את חמאס ועוד כמה כוכבים אפלים ברחבי המזרח התיכון. על זה נועם שאל אותך, ליאור.
ואתה יודע מה, ליאור, יש גם נימה לא מבוטלת של גזענות בדבריך. כדי להכשיר את שרץ המנדט ה-61 אתה הופך את כל הערבים לתומכי טרור... לא יפה ולא מכובד. בני מיעוטים היו בעבר חברי כנסת במפלגות ציוניות וכנראה עוד יהיו, ממפלגת העבודה ועד הליכוד וישראל ביתנו. אני משער שאישים כמו יוסף חדאד ונאהיל זועבי לא יאהבו את ההכללה שאתה עושה. כחובב שלום ואחווה, תנסה לדמיין ערבים ישראלים שלא רוצים לסלק אותנו מכאן, שלא מחלקים בקלאוות כשטובחים בנו. תתפלא, אבל יש כאלה, ואולי בעתיד יהיה להם יצוג הולם בכנסת. (עינת וילף מדברת על ממש ערבים ציוניים, אבל גם אם הם לא ממש ציונים, עדיין יכול להיות מרחק בינם לבין תמיכה בטרור, לא?)
בקיצור, נועם לא שאל אותך על פסילת הצבעה של ערבים. ברור גם לך שהוא שאל על הקמת ממשלה שתיסמך על הגרסה הישראלית של 'האחים המוסלמים', אבל לך היה יותר קל לענות על השאלה שלא נשאלה, ומשם לצאת להשוואה המגונה בין חברי הממשלה הנוכחית, שאותם אתה מתעב, לבין ערבים שרק מרגיזים, מעליבים ופוגעים בך.
לסיום, ליאור, אחרי שהסברת כל כך יפה (ומשונה) למה זה מטורף להוציא את הערבים מהשיח הדמוקרטי, עד כמה הזוי ומטופש יהיה לא להכניס אותם לממשלה, עד כמה זו זכותם הדמוקרטית ושאר ירקות, מסקרן לדעת האם תמיד תדרוש בשמה של הדמוקרטיה לכלול קבוצות בממשלה, או לפחות לאפשר להן להתמודד לכנסת? 'כך' למשל? האם הזכות הדמוקרטית מתעוררת רק כשצריך את האחים המוסלמים לאצבע ה-61? שואל מסקרנות.