אחרי שאבק הפריימריז בליכוד מתחיל לשקוע, התמונה מתחילה להתבהר. הליכוד מסתמן כמפלגה שתנקוט קו ימני הנוטה למרכז, והדבר בא לידי ביטוי ברשימת המפלגה ההולכת ומתעצבת לקראת הבחירות.
מצד אחד, דמויות מיינסטרים התברגו בצמרת הרשימה; מצד שני, דמויות המזוהות עם ימין ניצי יותר נדחקו לאחור ברשימה (טלי גוטליב למשל), ואחרות נפלטו ממנה לגמרי (בצער יש לומר, כמו אביחי בוארון, עמית הלוי ואריאל קלנר). דם חדש יוזרם למערכת הליכודית (אלמוג כהן, ארז תדמור ועוד), לצד המשך נוכחותם של אנשי העסקונה הישנה (אתם כבר יודעים מי...).
בקיצור - הליכוד תופס את מקומו כמפלגת ימין־מרכז, שתפנה לבוחרי הימין המסורתי והרך. הדבר בא לידי ביטוי גם בקמפיין המסתמן של הליכוד - חתירה להקמת ממשלת אחדות רחבה (בראשות נתניהו, כמובן).
התוצאה היא שמתפנה מעט יותר מרחב באגף הימני־ניצי. אבל כאן טמונה גם הסכנה: שריפת עשרות אלפי קולות, שעלולה להיות דרמטית ולהכריע בדיוק את אותם שניים־שלושה מנדטים שעשויים לשנות את גורל הבחירות, וממילא את גורל המדינה, לשנים הבאות. לכן מחנה הימין חייב להתארגן בהתאם ולנסות לצמצם ככל האפשר את שריפת הקולות הפוטנציאלית.
לענ"ד, הכוחות המרכזיים שעשויים להביא עמם כמה עשרות אלפי קולות כל אחד הם עופר וינטר, משה פייגלין ומפלגת נועם של אבי מעוז. אלו קולות יקרים מאוד, שעשויים לעשות את ההבדל בין ניצחון הימין לבין תיקו או אפילו הפסד לשמאל - תוצאה שעלולה להוביל להקמת ממשלת שמאל הנשענת על המפלגות הערביות, ולהסב נזק עצום למדינה, אולי אפילו לדורות.
לכן, לענ"ד, הפתרון המתבקש הוא לחבר את הכוחות הללו למפלגות שלהן בסיס תמיכה דומה. אני חושב שמפלגת הציונות הדתית חייבת לחבר אליה את עופר וינטר ואת נועם של אבי מעוז. וינטר מביא עמו דמות חזקה, כריזמטית ורעננה, מהסוג שלא מצוי כיום במחוזות המפלגה של בצלאל סמוטריץ'.
נכון שלאחרונה הציונות הדתית עוברת את אחוז החסימה כמעט בכל הסקרים, אך אין שום ערובה שהמגמה הזאת תימשך בחודשים הקרובים. וינטר הוא קלף מנצח - אדם שליבו נמצא במקום הנכון, שמביא עמו ניסיון צבאי עשיר ושירות מפואר, לצד תפיסת עולם שמבטאת באופן שלם את ערכיה של הציונות הדתית - חיבור הקודש והחול. תורה וצבא. שמים וארץ. לוינטר יש את הברק שחסר כרגע במפלגת הציונות הדתית, והוא יכול להוות השלמה מצוינת לרשימה.
בנוסף, מפלגה ששמה "הציונות הדתית" לא יכולה להרשות לעצמה לרוץ לבחירות בלי ייצוג לזרם הגדול והמשמעותי של הציונות הדתית החרד"לית, שמפלגת נועם מבקשת לייצג. למפלגה הזאת יש בסיס תמיכה של עשרות אלפי אנשים, אינספור בוגרים של מוסדות הר המור והמוסדות המזוהים עמם, וביום פקודה ייצאו גייסות לקול קריאת רבניה וישטפו את הארץ מקצה לקצה כדי לפעול להצלחת הרשימה בבחירות. הציונות הדתית אינה יכולה להרשות לעצמה להשאיר את בוחרי ופעילי מפלגת נועם מחוץ לרשימה. זהו חיבור מתבקש ונחוץ מאוד.
לעומת זאת, אני חושב שנכון לחבר את פייגלין לעוצמה יהודית. פייגלין אינו מכוון לקולותיהם של אנשי הציונות הדתית הקלאסית, ובסיס התמיכה שלו רחב ומגוון ומגיע בעיקר משולי הימין הישראלי על גווניו. גם עוצמה יהודית של בן גביר כבר העמיקה את אחיזתה בפוליטיקה הישראלית, ורבים מבוחריה מגיעים מקצוות הימין, שהולכים ומתרחבים לאור נטיית הציבור הישראלי כולו ימינה בשני העשורים האחרונים. יש דמיון לא מבוטל בין קהלי הבוחרים של פייגלין ושל בן גביר, והחיבור הזה עשוי להיות חיבור מנצח של ממש.
כמובן, בן גביר הוא הצד החזק בחיבור הזה. הוא אינו תלוי באיש וכנראה יעבור את אחוז החסימה בקלות. אבל ניהול מושכל של מערכת הבחירות ויצירת החיבורים הנכונים עשויים להיות ההבדל בין עוד ארבע שנים של עשייה ימנית משמעותית לבין קריאות גוואלד צורמות מאגפי האופוזיציה.
אלו, בעיניי, החיבורים המרכזיים שהימין צריך לקדם. ויפה שעה אחת קודם.
הכותב הוא איש חינוך ויזם חברתי