יש שלוש מסקנות מרכזיות מתוצאות הפריימריז בליכוד: הראשונה, הליכודניקים רוצים, כמהים, שואפים, לחידוש הרפורמה המשפטית ובכל הכוח.
השנייה, הליכודניקים, מבעד לכל ענני הדילים, יודעים טוב מאוד להוקיר טובה ולהכיר ולגמול לאלו שנתנו עבודה. השלישית, ואולי החשובה מכולן, הליכודניקים לא סובלים מורדים, לא סובלים מרדנות, לא מחפשים ח"כים מתחכמים ולא משחקים עם זה הפעם. בחכמה עשו יולי אדלשטיין, יואב גלנט, שרן השכל ודן אילוז שנמלטו או לא התמודדו, בלאו הכי הם היו מתרסקים אל קרקעית הטבלה.
מאיפה אני יודע? נעבור פרה פרה.
יריב לוין, חרף חוסר ההצלחה המעשי ביישום הרפורמה, חווה אמנם נטישה קלה של מצביעים, אבל כזו שכמעט לא השפיעה על מיקומו בצמרת הרשימה. במילים אחרות, בוחרי הליכוד מעריכים את המאבק לכשעצמו, ומוכנים לתת לו קרדיט לסיבוב נוסף ומוצלח יותר.
אם תצרפו לזה את הפריצה של משה סעדה, שנושאי הדגל שלו היו מערכת המשפט, את ההצלחה הפנומנלית של אוחנה, שיקלי, רגב ואחרים שחרטו את המאבק במערכת על דגלם, ואפילו את העובדה שגם בעשירייה השנייה, אלו ששרדו הם אלו שהסיפור המשפטי מזוהה עמם, כמו השר שלמה קרעי, ח"כ טלי גוטליב ואחרים. מסקנה: הרפורמה המשפטית היא הנושא, בהא הידיעה, של הבחירות הקרובות והקדנציה הבאה, אם וכאשר.
למסקנה השנייה יש לי שלוש הוכחות חיות ונושמות: אלמוג כהן, שהצטרף לפריימריז בדקה התשעים, עם אפס זמן לקמפיין ודילים, זינק לעשירייה הפותחת. זה גם האישיות העממית שלו והזיכרון הצורב מאירועי שבעה באוקטובר, אבל זה גם ובעיקר הכרת הטוב לח"כ שגם כשנפלט ממפלגתו המקורית לא פגע ולא סיכן את הקואליציה.
עמיחי שיקלי, היחיד שהלך ראש בראש עם בנט מהרגע הראשון וסירב למכור את כבודו ואת עמו בשביל תופינים וכיסאות, תוגמל ביד נדיבה. הליכודניקים מכירים לו טובה וגם מכירים בחשיבות פועלו בחיזוק הקשר עם הימין האירופי.
ואחרון, אופיר כץ, מי שאחראי לתפקיד כפוי הטובה והכמעט בלתי מסוקר של יו"ר הקואליציה, והראשון מזה עשורים שהצליח לשמר קואליציה - ועוד בתקופה סופר קשה - כך שתשלים את כהונתה. גם כאן, הכרת הטוב משחקת תפקיד משמעותי.
המסקנה השלישית כמעט מתבקשת מאליה, היא בולטת במיוחד כשבודקים קטגורית את המחוזות, למשל: כל שלושת המועמדים שקיבלו תמיכה פומבית מראש הממשלה, ארז תדמור בירושלים, שלמה לרנר בגוש דן ושוקי אוחנה במחוז גליל, ניצחו בנוק אאוט של כפול ויותר ביחס ליריביהם.
אבל גם כשמסתכלים על התוצאות בכללותם, כל העשירייה הראשונה בוהקת מנאמנים מוחלטים של נתניהו, כששני היחידים שנתפסו כמערערים על מנהיגותו, ח"כ ביטן שהפעיל מעין אופוזיציה פנימית והתמודד ראש בראש עם נתניהו בכמה מחוזות ומשבצות, והשר ברקת שסבל מתוצאות הפרסום של עמית סגל, נדחקו לתחתית המקומות הריאליים. בליכוד אוהבים את היושב ראש, ולא מתכוונים לתת לאף חבר כנסת להחליש את מעמדו.
כעת, משנבחרה רשימה ראויה והוצבו האידיאלים שאמורים להנחות אותה, נותרה רק המשימה הקטנטנה של לנצח בפועל בקלפי ביום הבוחר...