נוער הגבעות - כבר מזמן לא רק נוער

אחת לכמה חודשים ניטש דיון סוער בתקשורת באשר למספרם של אלו המשתייכים לקבוצה המכונה נוער הגבעות. "מדובר ב70 נערים מבתים הרוסים", קבע לאחרונה ראש הממשלה בראיון לטלוויזיה האמריקנית.

"גורמי ביטחון" הזהירו כי מספרם של הנערים הללו זינק ל300, בעוד אחרים טענו מנגד כי מדובר במספר קטן יותר של כ150 השוהים בגבעות ובמאחזים. ציטוטים שהודלפו מישיבת הקבינט חשפו דברים של השרה סטרוק שסיפרה כי ביו"ש ישנם כ800 נערים שמהווים "נוער איכותי וטוב", זאת בנוסף ל"300 נערים הדוגלים באלימות".

תוכנית ממשלתית שהשיק הפרויקטור לענייני נוער הגבעות במשרד הביטחון, אביחי תנעמי, התיימרה לנקוב במספרם המדויק של הנערים הללו לאחר שביצעה לדבריה מיפוי - 657 בחוות ובגבעות יחדיו. כן, לא פחות ולא יותר.

אז מה התשובה לשאלת מיליון הדולר הזו? אתן לכם ספוילר מאכזב: גם בטור הזה ולמרות היותי תושב הגבעות לא אדע להגיד את המספר המדויק. ועדיין, את הטור הזה שמרגש אותי לכתוב לא כדאי לכם לפספס. מספרם של הנערים החלוצים בגבעות כיום הוא מכובד מאוד ואליו מתווספים בכל חודש רבים נוספים, אך הנתון המפעים פה הוא קצב הגדילה בעשור האחרון. ולא רק הגדילה בכמות הנערים, אלא המהפך מקבוצה קטנה שחוותה ניכור לציבור שלם לכל דבר שמחולל היסטוריה ביהודה ושומרון וזוכה לתמיכה רחבה מקיר לקיר.

אי אז בשנת תשע"ה, תקופתי הראשונה בגבעות, ישבנו כמה חברים בבית העץ הקטן שהחזיק בקושי ברוחות העזות שהיכו בראש ההר. סמארטפונים לא ממש היו אז אצלנו ואפילו את קיומם הס היה מלהזכיר. הקשר היחיד עם העולם החיצון - קרי מה שמדברים עלינו בתקשורת, היה באמצעות קטעי וידאו מכתבות שהורדו למכשירי הנוקיה שלנו.

אחד הבחורים היה נוסע הביתה, נכנס ליוטיוב, מוריד את כל הכתבות מהחודש האחרון למכשיר הC2 וחוזר לגבעה לצפייה משותפת עם החברים. ממנו היה עובר כבר הסרטון בבלוטוס לכל הנערים בסביבה. אחת הכתבות ששודרה אז בערוץ 2 עברה לפאנל סוער וחמור סבר. "אבל אמנון, למה לא תופסים אותם? הרי מדובר בכמה נערים בודדים", פנה המגיש עודד בן עמי לפרשן לענייני כל אמנון אברמוביץ'.

הלה מיהר להדוף נחרצות את הקביעה: "הם לא בודדים, הם אלפים בודדים. ולכן לא תופסים אותם". לא אשכח עד היום את שאגות הצחוק שנשמעו בגבעה. דבריו של אברמוביץ' המחישו במדויק את הניתוק בין התקשורת לשטח, שכן באותו הזמן שכנו בכל יהודה ושומרון 2 גבעות בלבד.

את הגבעות הללו מילאו 20 נערים לכל היותר שגילם לא עלה על 17 שנים. זו הייתה תקופת מעבר קשה. הדור הקודם שהחל בימי ארגון "נוער למען ארץ ישראל" התברגן ברובו, והמעטים שנשארו פשוט "נמחקו" בגל של צווים מנהליים והתנכלות קשה שפקד את הגבעות. כל נער ששהה יותר מארבעה חודשים ברצף בגבעה זכה לצו מנהלי שהוארך מעת לעת, והביא להרחקתו מיהודה ושומרון לפחות לשנתיים הקרובות. הצטרפתי באופן מלא לפעילות בדיוק בתקופה הזו.

נותרנו בשטח קומץ נערים בגילאי העשרה, נעדרי ניסיון בסיסי אבל עם עקשנות ואמונה פשוטה שחיפו על הכל. 2 גבעות היו אז בסך הכל - גאולת ציון בגוש שילה ו"הבלאדים" בסמוך לכוכב השחר. אחת לשבוע היה מתרחש מסע הרס ב2 הגבעות הללו כדי לוודא שאף אחת מהן לא מצליחה להתבסס. נקודת האור שלנו, לא נעים להגיד, הייתה העובדה שהכוחות היו מתחילים לרוב אצל הבלאדים, וכך ניתנה לנו לפחות התראה כלשהי כדי להספיק להסליק את הציוד ברחבי ההר ולהצילו מהחרמה. בנוסף להרס, היו פושטים צוותי משימה מיוחדים של ימ"ר ויס"מ לפחות פעם אחת ביממה על הגבעות, ועוצרים את כל מי שהצליחו לתפוס. אין ספק שמהימים הללו יצאנו בכושר טוב.

משפחה אחת בלבד - משפחת שפירא הצליחה לשרוד בגבעות לאורך כל התקופה הזו, למרות שגרת הפינויים הקשה בגבעת הבלאדים בה התגוררה. הם גרו בבתי עץ שנהרסו ונבנו מחדש, ובהמשך עברו לאוהלים זולים יותר. כשגם אלו נהרסו שוב ושוב, ניסתה המשפחה להחליף את אוהל המגורים בקראוון נגרר בתקווה שעליו יפסחו הדחפורים, אולם במקום להחריבו בחרו פשוט פקחי המנהל להעלותו על גרר ולהובילו למגרש ההחרמות. על הבאת משפחות נוספות אפילו לא היה אפשר לחלום.

כמעט שלוש שנים החזקנו בשיניים לבד, קבוצת בחורים צעירה, ללא משפחות, עם מטרה אחת ברורה: שמירת הגחלת של ההתיישבות מחוץ לגדרות הישובים. את תוכנית פיאד להקמת מדינה פלסטינית שרק החלה להיחשף באותה תקופה לא הכרנו, אבל ידענו בכל ליבנו שהמערכה על השטחים הפתוחים תכריע את גורל יהודה ושומרון. קיבלנו צווי הרחקה, העברנו את המושכות לאחרים, וחזרנו לשטח ביום סיום הצו. לפני כשמונה שנים החל לדעוך גל הרדיפה הקשה שהתנפץ על הגבעות ללא הפסקה.

הפשיטות המשטרתיות פסקו, מערכת הביטחון חדלה להתייחס לעצם השהייה בגבעה כעבירה פלילית חמורה וגם מסעות ההרס התמתנו קצת. בד בבד, החל עם ישראל להיחשף לתוכניות הרש"פ והבין את חשיבות ההתיישבות בשטחים הפתוחים.

הדיון עבר מ"למה בכלל צריך לעשות את זה" - לאיך נכון לעשות. התמיכה שהלכה והתרחבה גרמה לשני דברים בו זמנית: עלייה בכמות הפעילים והמשפחות שביקשו להצטרף, והפחתה בהיקף ההתנכלות שיצרה לראשונה תנאים סבירים למשפחות. עדיין נדרשת להיות "משוגע" כדי לעבור עם המשפחה לאחת הגבעות, אך רק שנה לפני כן גם אם היית כזה - מצב הרדיפה פשוט לא איפשר זאת.

הסנונית הראשונה לשינוי המצב בשטח הגיעה מגבעת קומי אורי ביצהר. אחרי כמה שנים של נוכחות בחורים בגבעה, התחתן אחד מהם וקבע את ביתו במקום. היה זה יום חג בגבעות כולן שמספרם גדל אז כבר ל5. אליו הצטרף כעבור כמה חודשים בחור נוסף מהגבעה שנישא לבחירת ליבו, ובהמשך עברו להתגורר במקום 2 זוגות נוספים. המציאות של 4 משפחות בגבעה הרגישה עדיין בכל רגע דמיונית לגמרי.

מוזר לחשוב על זה, אולם כשאנחנו התחתנו ועברנו להתגורר כמשפחה הראשונה במעוז אסתר, היינו למעשה המשפחה השביעית בגבעות כולן. זה קרה רק לפני 7 וחצי שנים אך נראה כאילו עברו מאז שנות דור. באותם ימים החלה הפריצה המשמעותית הראשונה. לאחר שנה במעוז אסתר ושלושה פינויים שחווינו הצטרפה לגבעה משפחה נוספת. במקביל, עברו שתי משפחות אחרות לגבעת הבלאדים שקיבלה בנתיים את השם הרשמי "אעירה שחר". לרשימת הגבעות ששינו סטטוס בתוך זמן קצר מנקודה של נערים לגבעה עם משפחות, הצטרפו גם קול דודי ליד כוכב השחר, גאולת ציון בגוש שילה ועוז ציון הסמוכה לגבעת אסף.

בשלהי ממשלת בנט-לפיד ניטש גל הרס קשה על כלל הגבעות. שבוע אחר שבוע עברו דחפורים מלווים במאות שוטרים ומחקו כל בנייה חדשה. המטרה הייתה אחת: לשבור את הרוח. המשפחות נאחזו בשיניים, ותבעו מחברי הכנסת הימנים לשים סוף לעוול ברגע שישובו להיות על ההגה. ואכן, הגל החזק הזה נבלם בליל הקמת הממשלה.

אחריו עוד הגיעו כמה גלים משניים, בין היתר בדמות הרס של שלושה בתי משפחות בגבעת אעירה שחר תחת סמכותו של השר סמוטריץ', אולם האינטנסיביות שלא אפשרה להחזיק את הראש מעל המים פסקה ובהמשך חדלו לגמרי הפינויים בגבעות הללו. כמה חודשים לפני המלחמה החל עידן חדש בגבעות. 6-7 הגבעות הותיקות חוו קליטה מואצת של משפחות, ובמקביל יצא לדרך גל חדש של נקודות התיישבות שעלו לקרקע.

מרווח הנשימה שהוענק לגבעות הותיקות הביא לראשונה להצטרפותן של משפחות ברוכות ילדים, ואפילו כאלו בורגניות יחסית שלא יכלו לעמוד בשגרת פינויים והרס, וקו המערכה דילג קדימה לגבעות החדשות. באלו האחרונות המשיכה שגרת הפינויים באין מפריע, אך העובדה שחרב ההרס הוסרה מעל האחרות גרמה לכך שבתוך קדנציה אחת הפכו כולן לישובים צעירים לכל דבר שמונים כיום בין 20 ל30 משפחות - ועוד היד נטויה. ההישג הזה ללא ספק, והוא ממש לא מבוטל, רשום על שמו של השר סמוטריץ'.

המלחמה שפרצה ללא התראה טלטלה את עם ישראל כולו ושינתה את תפיסת הביטחון של האזרחים. בתוך חודשים ספורים הבין כמעט כל אדם ימני, קל וחומר אם התגורר בהתיישבות, כי שליטה בשטחים הפתוחים היא דבר חיוני שבלעדיו גם יישוב מגוריו שמוקף בגדר לא יהיה בטוח. התמיכה בגבעות ובחוות הגיעה לשיאים חדשים, וכך כמות האנשים שהצטרפו פיזית לפעילות. בתוך שנה בלבד יצא לדרך גל נוסף של נקודות התיישבות חדשות - רבות מהן כבר בשטחי B.

באופן אוטומטי, קו המאבק דילג גם הוא קדימה והנגלה השניה של הגבעות הפכה לנקודות עורף ללא פינויים שהחלו להתבסס. אם נסקור בקצרה את מצב הגבעות כיום נגלה נתונים מרשימים מאוד. לא פחות מ70 גבעות פרוסות בכל רחבי יהודה ושומרון, כשגזרות בנימין ושומרון נמצאות בראש הרשימה. כ10 גבעות נמצאות כבר בסטטוס של יישוב צעיר עם 20-30 משפחות, לצד קליטה מואצת שעתידה בתוך שנה או שנתיים להכפיל את הכמות. אחריהן ישנן עוד כ15 גבעות בשלבי ביניים שמונות כל אחת בין 3 ל10 משפחות, ועוד כ45 גבעות חדשות שהוקמו השנתיים האחרונות ומאכלסות בממוצע בין משפחה אחת לארבע.

למעשה, בלמעלה מ90 אחוז מהגבעות כיום ישנן משפחות, שגם מנהלות בעצמן את הנקודה. אב המשפחה הראשונה יהיה לרוב מנהל הגבעה, שייעזר בבחורים שנמנים על גרעין ההתיישבות במקום וידאג לכוונם, לתת להם בית חם ואוזן קשבת ולהעניק להם את כל מה שבני נוער זקוקים לו.

אנחנו נוטים לדבר שוב ושוב על הנוער בגבעות, בזמן שהמשפחות שמנווטות את הספינה ומובילות את הפעילות כמעט ולא מוזכרות במילה. במנהלת גבעות החזית, הארגון שזכיתי להיות חבר בו והקים רק בשנה האחרונה 12 גבעות חדשות, אנחנו שמים דגש בדיוק על הנקודה הזו. לכל גבעה יש מנהל שמחזיק בסמכות על המקום, מנווט את הפעילות בכל צומת והנוער גאה ללכת אחריו וללמוד מנסיונו.

אבל אם כבר דיברנו על נוער ניתן כמה נתונים. בכל גבעה קיים גרעין ממוצע של 5-8 נערים שמוגדרים "קבועים". הם נושאים באחריות לניהול המשק ופיתוח השטח, ממלאים תורניות שמירה ומרעה ומגדירים את המקום כביתם בפועל. בנוסף אליהם קיים בכל גבעה מעגל שני של כמה עשרות מתנדבים שמהווה חלק בלתי נפרד מהגרעין, ובלעדיו לא יכלו ה"קבועים" לעמוד בעומס. המתנדבים הם בחורי ישיבה או נערים שיצאו לעבוד, ומגיעים בתדירות משתנה שנעה בין שהייה בלילות באופן קבוע לשמירה לילית אחת לשבוע. הם יגדירו את עצמם "גבעונים" לכל דבר, אבל יבחרו לעת עתה שלא לשאת במחויבות מלאה לשגרה השוחקת בגבעה.

אני פוגש את הנערים הללו עוד בימיהם הראשונים בגבעה כשהם נלהבים אך ביישנים. הם חדורים בתחושת שליחות וברצון לפעול, ובאים לכבוש את העולם. רובם לא עזבו את הישיבה מקושי ללמוד אלא מרצון לתת לעם ישראל מעבר למה שחשו שתרמו שם. חלקם גם קצת מחפשים אקשן, אך אצל רובם זה מתאזן מהר ומי שלא - פשוט עוזב. רגילים לכנות את הנערים בגבעות כ"נוער בסיכון" שבא לפרוק עול ומחויבות, אבל האמת היא שהשגרה התובענית ששוררת בגבעות פשוט לא מאפשרת לנערים כאלה לשרוד.

אף נער שמחפש את עצמו בחיים ומחפש לברוח ממחויבות, לא יכניס את עצמו מיוזמתו לחיים של שמירה 3 שעות בלילה, 8 שעות מרעה בשמש, עבודה עד שעות החושך והקפצות לבלת"מים סביב השעון בכל מזג אוויר. המעטים שחשבו שזה זוהר ומלא באירועים מסעירים, יגלו מהר מאוד שטעו וימשיכו הלאה בחיים. הם אולי יישארו עם פאות וכיפה גדולה, אבל על להיות "קבועים" ולהשתייך באמת לפעילות בגבעות הם כבר יוותרו.

הטור הזה רחוק מלהיות סיכום. בעוד חודשיים קרוב לוודאי שהנתונים פה כבר לא יהיו רלוונטים ב"ה. אולם ללא ספק זהו רגע של קורת רוח לעצור להתבונן בציבור המופלא שהולך וקורם עור וגידים אל מול עינינו. משפחות חלוצות, נערים מסורים ואיכותיים ותכף כבר דור שני שמצטרף.

התוצאות: מאות אלפי דונמים, גם בשטחי אוסלו, ששבים לידיים עבריות אחרי 2000 שנות גלות במאבק נחוש, מלא באמונה ובאהבת הארץ. אשרינו שזכינו!