באחד מצהרי החורף של 2016, ישבתי בפאב "הסמטא" בתל אביב. כדורים שרקו סביבי וראיתי איך חברי שימי רוימי ז"ל נרצח לי מול העיניים, ויחד איתו - אלון בקל ז"ל.
אחרי הפיגוע הלכתי בדרך היחידה שהכרתי, לרוץ על "אוטומט". נשארתי בצבא, מילאתי תפקידים פיקודיים, והייתי בדרך לפקד על יחידה מבצעית. במשך ארבע שנים הייתי, למראית עין, "בסדר גמור", עד שהגוף החל לדבר במקומי. כאבים עזים בחזה שלחו אותי לסדרת בדיקות והרופאים הבהירו שהלב תקין לחלוטין.
לקח לי זמן להבין שהכאב אמיתי לגמרי, רק שמקורו אחר - הטראומה שנשאבה פנימה מצאה את דרכה החוצה. מתוך הכאב שלי והרצון להשפיע ולעזור לאחרים הקמתי עם שותפים את עמותת "חוות רימון", כחלק מתהליך הריפוי האישי שלי.
האירועים מאז השבעה באוקטובר הפכו את החוויה הפרטית שלי ושל אחרים במדינת ישראל למציאות של רבים, רבים מדי. בשלוש השנים האחרונות פגשתי עוד ועוד לוחמים ולוחמות, אנשי כוחות הביטחון ואזרחים שחזרו מאירועים קשים כשהם נושאים בתוכם פער שקשה לתאר: הפער שבין שדה הקרב לבין הבית. אדם יכול לצאת מתוך תופת, אובדן וסכנת חיים מיידית, ולמצוא את עצמו לאחר 24 שעות במסיבת סיום בגן של הילדים, בדייט זוגי או במשרד. הגוף כבר בבית, אבל הנפש לא עוברת ממצב מלחמה לשגרה בלחיצת כפתור.
כאן חשוב לציין כי בניגוד להתמודדות בעבר, בשנים האחרונות המדינה עשתה מהפך אמיתי בתחום המענים למתמודדים ומתמודדות עם פוסט טראומה. משרדי הממשלה וגופים ואחרים הבינו את גודל השעה, הקצו משאבים ופועלים בשיתוף פעולה הדוק עם ארגוני החברה האזרחית ותורמים כדי לספק מענה מיטבי. אך כדי להשלים את המהפך הזה, עלינו להבין כי חוסן לאומי אינו נמדד רק ביכולת לספוג מכה או להחזיק מעמד תחת אש. חוסן לאומי נמדד ביכולת שלנו להחזיר אנשים לתפקוד מלא - למעגל התעסוקה, לחיי המשפחה ולקהילה.
להחזרת הלוחמים, הנפגעים והמתמודדים עם חוויות הקרב והטראומה לתפקוד ולתעסוקה יש היגיון לאומי וכלכלי ברור. ככל שאנשים משתלבים מחדש בשוק העבודה ובחברה, הם נסמכים פחות על תמיכת המדינה, מייצרים ערך עצמי ותורמים חזרה לצמיחת המשק כולו. מדובר בחיסכון של כרבע מיליון ש"ח בשנה, על כל אדם שחווה טראומה וחזר למעגל התעסוקה.
אבל הרבה מעבר להיגיון הכלכלי - זוהי מחויבות מוסרית וערכית עליונה. שלחנו את ילדינו ואת חברינו לקרב, וביקשנו ממאות אלפי משפחות להחזיק את החזית בגבולות למען כולנו, וכעת אנחנו מחויבים לעמוד לצדם, לתמוך בהם ולהחזיר אותם למסלול.
המודל שפיתחנו בחוות הטיפוליות שלנו נשען על כל אלה. רצינו ליצור מרחב שמאפשר לחזור בהדרגה לתפקוד - לא רק על ספת המטפל, אלא דרך חיבור לאדמה, לטבע, לעבודה יצרנית ולקהילה תומכת. מקום שבו לא צריך להצהיר "אני פוסט-טראומטי", אלא אפשר פשוט לעבוד, ליצור, ולהתחיל לבנות מחדש את המסוגלות האישית. אנחנו רואים את זה יום-יום, כשחייל או תושב העוטף חוזרים לעשייה יצרנית ולעבודה קבוצתית, התפיסה העצמית שלהם משתנה. הם כבר לא נפגעים חסרי אונים, אלא אנשים יצרנים, תורמים ומובילים, בדיוק כפי שהיו לפני הטראומה. והנתונים מדברים בעד עצמם, ממחקר שבוצע על השפעת אחת התוכניות בחוות על המוטבים, נמצא כי 75% מהם דיווחו על שיפור במערכות היחסים עם קרוביהם, 80% דיווחו על שיפור השינה, ו-70% מהם משתלבים במסגרות המשך, בהן גם עבודה.
אני פונה אליכם, גיבורות וגיבורים יקרים, שמתמודדים עם קשיים שלעיתים לא נראים לאף אחד כלפי חוץ: אנא מכם, דעו שאתם לא לבד. המון אנשים, גופים וארגונים רוצים ויכולים לסייע לכם, וכיום יש מענים רבים ומגוונים. הושיטו יד, ותמצאו שם יד מושטת לעברכם. אתם ממש לא לבד.
גם מי שחווה את הקשיים והטראומות הקשים ביותר, יכול למצוא את הדרך מחדש לחיים מלאים, משמעותיים ומספקים. כפי שהמדינה, החוות והקהילות פועלות כיום שכם אל שכם כדי להעמיד את התשתיות הנדרשות, כך כולנו כחברה צריכים לדעת להתייצב לצדכם. שלחנו אתכם להגן על הבית, וכעת כולנו כאן יחד - מחויבים להחזיר אתכם אליו, לתפקוד, למשפחה ולחיים.
הכותב הוא מנכ"ל ומייסד עמותת חווֹת רימון, הפועלת לחיזוק בני נוער, מתמודדי פוסט-טראומה וקהילות הנגב המערבי