בפרשתנו אנו למדים על מצוות ייבום. מצוה קצת מסתורית. כאשר נפטר אדם ללא ילדים מצווה אחיו לשאת את אשתו כדי "להקים שם לאחיו המת ולא ימחה שמו מישראל".
מיותר לציין כמה מעכבים פסיכולוגיים ותרבותיים יש לנו עם המצווה הזו. במבט ראשון היא נראית הזויה ומנותקת לחלוטין ממציאות החיים המודרנית. אולם ספר החינוך (מצוה תקצ"ח) מבאר: "משורשי המצווה, לפי שהאישה אחרי שנישאה לאיש הרי היא כאחד מאיבריו והאיש הזה שמת ללא בנים אין לו זכר בעולם הזה זולתי זאת האישה שהיא עצם מעצמו, ועל ידי אחיו שהוא גם כן חצי מבשרו ממלא מקומו ועובד בוראו תחתיו יזכה על ידו בעולם הנשמות".
במילים אחרות: יש כאן מצווה שמדברת על ממדים שמעבר לעולמנו; דווקא מתוך ההרס של הבית הקודם נבנה בית חדש ומגיעות נשמות חדשות לעולם: "עולם בנוי, חרב ובנוי".
דוד, משיח ה', הגיע גם הוא בצורה עקיפה כאשר הגואל הפלוני-אלמוני במגילת רות סירב לגאול את רות ואזי בועז יכול היה לשאתה. הישועות הגדולות ביותר צמחו דרך חורבן - החל מהשואה וכלה בשביעי באוקטובר.
זהו גם סוד הרעיון של התשובה שעומדת לפתחנו בחודש אלול: "מקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". בדיעבד, דווקא חטא שגורר אחריו מהלך תשובה מביא למדרגה גבוהה אף יותר משהייתה לפני החטא.
מהלך התשובה שמקיף כיום את התרבות הישראלית הוא סוג של "הקמת שם למת"; מתוך ההרס של העולם הדתי מלפני שניים ושלושה דורות, שבים כיום יהודים לכור מחצבתם ביתר שאת, מלווים בכוחות שנקנו בדורות הללו, ו"זדונות נעשות להם כזכויות".