חודשיים לבחירות, ואחרי הפריימריז אנחנו ממשיכים בשלב הספקולציות לפני הגשת הרשימות הסופיות: מי יתאחד עם מי, מי ישוריין איפה, ומי יחליט לא להתבזות ויודיע על פרישה לאור הסקרים.
אם אתם מרגישים שיש כאן התעסקות בלתי פוסקת במפלגות ובקמפיינים שלהן - מעכשיו זה אפילו יתגבר. עוד סקרים, ועוד ראיונות בלעדיים, ועוד סקופים, ועוד הפגנות - עד שנגיע ל-27 באוקטובר. בינתיים, יש עוד מערכת בחירות חשובה שאנחנו כמעט לא יודעים עליה דבר.
שבוע אחרי שאזרחי ישראל ילכו לקלפי, גם בארה"ב יתקיימו בחירות - אמנם לא לנשיאות, אבל 'בחירות אמצע הקדנציה', שיסמנו לא רק איך עשויות להיראות השנתיים האחרונות בהחלט של דונלד טראמפ בתפקיד (בכל מקרה אחרי שתי קדנציות נשיא אמריקאי לא יכול להמשיך), אלא איך ייראה עתיד היחסים הקריטיים שלנו עם המעצמה החזקה בעולם.
בדרך כלל 'בחירות האמצע' בארה"ב לא אמורות לעניין אותנו. השאלה מי יהיה המושל של ויסקונסין או מי הולך לייצג את ניו ג'רזי בבית הנבחרים לא תמיד חשובה לאמריקאי הממוצע, אז בטח לא למי שגר במדינה רחוקה מעבר לאוקיאנוס. אבל כל מי שעוסק בפוליטיקה האמריקאית מזהה תופעה שאמורה להדאיג אותנו: הפוליטיקה שם מקצינה, ובשני הצדדים של הקשת הפוליטית הקטבים צוברים עוד ועוד כוח. תופעות שעד לא מזמן היו בשוליים מגיעות למרכז, וגם השיח נגד ישראל מקצין. המועמד הדמוקרטי לסנאט מטעם מדינת מישיגן החשובה הוא עבדול א-סייד, שאמר שישראל מבצעת רצח עם, ועל ארה"ב להפסיק לחלוטין לממן את צבא ההגנה לישראל.
בתחילת השנה נכנס לתפקיד ראש עיריית ניו יורק, אולי העיר החשובה בעולם, זוהרן ממדאני, שהתחיל את פעילותו הפוליטית עם הקמת תא 'סטודנטים למען פלשתין', ועוסק בלי הפסקה בהתקפות נגד ישראל ותמיכה ב-BDS. אלו רק שתי דוגמאות לשורה של נבחרים שזכו או מתמודדים על תפקידים מקומיים ובכל זאת מקדישים הרבה אנרגיה וזמן לפעילות אנטי-ישראלית. רק בחודש שעבר יותר ממאה נבחרים מהמפלגה הדמוקרטית הצביעו בעד הפסקת הסיוע לישראל. זו אמנם היתה יותר הצבעה נגד טראמפ ופחות נגד ישראל - אבל הכיוון מדאיג.
גם בצד השני של המפה, במפלגה הרפובליקנית של טראמפ, יש סיבה לדאגה: בסקר אחרון נמצא שיותר מחצי מהמצביעים הרפובליקאים מחזיקים בדעה שלילית כלפי ישראל. סטיב באנון, מי שהיה היועץ הקרוב של טראמפ, וטאקר קרלסון - הכוכב של התקשורת הימנית, מביעים בשנה האחרונה דעות שהן לא פחות מאנטישמיות, והם זוכים לתמיכה הולכת וגדלה במפלגה של הנשיא.
והמתמודדים? אפשר למצוא שם אנטי-ישראליות ממש בשוליים, אבל במרכז יש הרבה מנהיגים שלא מבינים מדוע צריך להשקיע כל כך הרבה בישראל, בטח שלא לצאת למלחמות עבורה.
בסוף מתיישרים מול התכתיבים מאמריקה
עכשיו אפשר לטעון שעם כל הכבוד לאמריקה אנחנו מדינה ריבונית, וכמו שבן גוריון אמר: "עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים, אלא במה שיעשו היהודים", וזה כמובן נכון. אבל בואו נראה מה קורה כאן החל משמחת תורה תשפ"ד: שני נשיאים מאוד פרו-ישראליים, ביידן וטראמפ, מנהלים כאן את העניינים. הם אלו שמציבים לנו את גבולות המלחמה, הם אלו שמאשרים סיוע בנשק שבלעדיו אנחנו פשוט לא יכולים להמשיך להילחם, הם אלו שכופים עלינו הפסקות אש ועסקאות, והם אלו שאחראים על היישום של כל הסכם. אפילו בעימות בכפר קוסרה, עניין שאמור להיות פנים-ישראלי לגמרי, צה"ל הגביר את המאמצים שלו לאחר התערבות מוושינגטון.
נרצה או לא נרצה, כאשר כל העולם נגדנו, כאשר אירופה רואה בנו מדינה בעייתית ולעיתים מצורעת, אין לנו שום יכולת תמרון מול האמריקאים. כלפי חוץ אפשר לייצר תחושה של עצמאות, אבל בסוף מתיישרים מול התכתיבים מאמריקה.
החל משמחת תורה, ארה"ב העבירה לישראל סיוע שמוערך בין 20 ל-30 מיליארד דולר. זו לא מתנה קטנה בין חברים, אלא תמיכה שבלעדיה המערכה שלנו היתה קורסת.
אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד שנתיים במרוץ להיות המחליף של דונלד טראמפ, אבל כבר עכשיו מסומנים שני מועמדים מובילים: מצד אחד סגן הנשיא ג'יי די ואנס, שנכנס לעימות חזיתי עם ממשלת ישראל ומתח ביקורת קשה על השרים. ואנס מבין שיחס אוהד מדי לישראל הוא לא דבר פופולרי באמריקה, ומבדל את עצמו מטראמפ על רקע הכישלון באיראן. אם מסתכלים על ההיסטוריה שלו, אין לנו שום אינדיקציה שהוא יהיה נשיא אוהד לישראל, במיוחד שהוא אוהב לדבר על כך שאמריקה צריכה להתעסק בעצמה: "התמיכה האמריקאית בישראל צריכה להיות תלויה באינטרסים בין שתי המדינות", הוא אמר השנה. לא קשר מוסרי, לא ערכים משותפים, לא ארץ התנ"ך - אינטרסים.
מהצד השני, אחת המועמדות המובילות כרגע להתמודד מטעם הדמוקרטים היא אלכסנדריה אוקסיו-קורטז, אחת המובילות של התנועה הפרוגרסיבית, ומתנגדת ידועה לישראל. "הסיוע הצבאי לישראל איפשר רצח עם בעזה", אמרה השנה לשאלה של כתבת 'הארץ'; היא כבר הגיעה לביקור הזדהות עם הפלשתינים לפני כמה שנים. בקיצור - ממש לא האישה שהיינו רוצים לראות בבית הלבן.
"אלו הבחירות הגורליות ביותר בתולדות ישראל", אומרים כולם כמו בכל מערכת בחירות, והפעם באמת צודקים בתחושה, אבל אולי טועים בתאריך: בזמן שהפוליטיקה שלנו מגיעה לנקודת רתיחה, נראה שרגע לא פחות מכריע יגיע בעוד שנתיים: מי שייכנס לבית הלבן עלול להיות הנשיא הראשון שבשבילו ישראל היא רק עוד מדינה, ואולי לא צריך לבזבז עליה כל כך הרבה משאבים ותשומת לב. במקרה הגרוע עוד יותר, לא רק שלא נמצא שם ידיד - מנהיג העולם החופשי עלול להיות ממש נגדנו. שלא נדע.
באדיבות השבועון מצב הרוח