היום לפני 97 שנים, ב-24 באוגוסט 1929, פרצו ערבים חמושים בסכינים, גרזנים ומוטות ברזל לבתים יהודיים בחברון.
תוך שעתיים נשחטו 66 יהודים, רובם המוחלט חסרי ישע. ילדים בני שנתיים ושלוש, בנות קטנות ותלמידי ישיבה חוו זוועות שקשה להכיל: ראשים נעקרו, גרונות נחתכו, נשים נאנסו מול בני משפחתן, עיניים נעקרו וידיים נכרתו.
הרוקח בן-ציון גרשון, שטיפל במסירות בתושבים ערבים במשך עשרות שנים והציל רבים מהם, עבר עינויים קשים בטרם נרצח, יחד עם בני משפחתו. בבית סלונים נטבחו 22 נפשות, ותינוקות כמו מנחם סגל בן השנתיים מצאו את מותם באכזריות מחרידה עליה ניתן לקרוא ברשת.
ההסתה הגיעה ישירות מחאג' אמין אל-חוסייני, המופתי של ירושלים, שהפיץ שקרים על אודות "גזילת" הכותל והסית את ההמונים בקריאות "אללה אכבר" ו"איטבח אל-יהוד". המופתי ביסס את כוחו באמצעות מערכות חינוך דתיות קיצוניות והפצת שנאת יהודים מושרשת - אותה שנאה בדיוק שאותה אימץ חמאס באמנתו משנת 1988.
אולם, הממד ההיסטורי המרכזי שמתגלה שוב ושוב אינו מתמצה רק בלאומנות דתית-מוסלמית, אלא בשותפות מצד השמאל הרדיקלי. כבר ב-1929 חגגו המרקסיסטים את שחיטת היהודים. העיתון הקומוניסטי "חירות הבוקר" בניו יורק פרסם קריקטורות שמגנות את היהודים שהגנו על עצמם. הקומינטרן הסובייטי קרא להקמת "ערביסטן סובייטי" ותמך בפוגרומים מתוך תפיסה שנשמעת עד היום: "במדינה כמו פלשתין תנועה מהפכנית ללא פוגרומים היא בלתי אפשרית", כתבו הקומוניסטים.
שורשים אידיאולוגיים אלו נעוצים עוד קודם לכן, בין היתר בכתביו של קרל מרקס ("לשאלת היהודים"), שבהם זיהה את היהדות עם הון וריבית וראה בשחרור העולם שחרור מהיהדות, ותמך בג'יהאד עות'מאני נגד רוסיה מתוך תקווה שיצית מהפכה אזורית.
מאז השבעה באוקטובר
כמאה שנה חלפו מאז מאורעות חברון, אך הברית האדומה-ירוקה לא נעלמה, היא רק לבשה צורה והתחזקה במרחב הציבורי, האקדמי והפוליטי במערב, וביתר שאת מאז טבח ה-7 באוקטובר 2023. ברגע שבו התבררו ממדי השחיטה, האונס והחטיפה שביצע חמאס ביישובי העוטף, ציפינו לראות גינוי אוניברסלי מקיר לקיר.
במקום זאת, ראינו תופעה מדהימה ומדאיגה: חלקים נרחבים מהשמאל הפרוגרסיבי והסוציאליסטי באוניברסיטאות המובילות במערב מיהרו להצדיק, לייפות ואפילו לחגוג את מעשי הזוועה.
ההמונים שמילאו את רחובות ניו יורק, לונדון וברלין תחת הסיסמאות "מהנהר עד הים" לא מחו רק על מדיניות ממשלת ישראל; הם שחזרו את אותו דפוס פעולה היסטורי שבו האלימות נגד יהודים מוצדקת כ"מאבק אנטי-קולוניאלי" או כחלק מ"מהפכה עולמית". הארגונים הסוציאליסטיים המודרניים אימצו את הנרטיב של הג'יהאד האסלאמי, תוך שהם ממירים את השפה הדתית בטרמינולוגיה של "צדק חברתי" ו"התנגדות לדיכוי". כך הפכו מחבלים רוצחים ל"לוחמי חירות", וקורבנות טבח חפים מפשע למייצגי "הקולוניאליזם".
האנטישמיות המאורגנת כיום במערב מציגה סימביוזה מושלמת: הסוציאליזם הרדיקלי מספק את המסגרת התיאורטית והלגיטימציה הציבורית בקמפוסים ובפרלמנטים, בעוד שהאסלאמיזם הקיצוני מספק את הביצוע ואת המוטיבציה הדתית-פנאטית. מן המופתי אל-חוסייני ועד לתאי הסטודנטים הפרוגרסיביים של המאה ה-21, המטרה נותרה בעינה: דמוניזציה של ישראל וחתירה תחת עצם זכותם של היהודים לחיות בביטחון במולדתם.
ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר השמאל הרדיקלי חובר לג'יהאד, המטרה והקורבן תמיד היו ונותרו היהודים - והיום, יותר מתמיד, חובתנו לזהות את הברית הזו ולהיאבק בה ללא פשרות.