בימין הישראלי אוהבים לדבר על טראומת בחירות 1992. על הפיצול, על אובדן השלטון, על ממשלת רבין והאסון המדיני שבא אחריה. בכל פעם שמתקרבות בחירות, חוזרים אל הלקח של 1992 ומזהירים מפני פיצול בגוש הימין.
אבל כבר שבע שנים שיש בחירות אחרות שאנחנו משום מה הרבה פחות אוהבים לדבר עליהן: בחירות 2019.
רק 1,300 קולות היו חסרים לבנט ושקד כדי לעבור את אחוז החסימה. אבל ההתמודדות של פייגלין והם על אותו אלקטורט בדיוק, הקריסה אותם מתחתיו והם לא עברו. הלקח הזה חייב לעמוד לנגד עינינו כשאנחנו מסתכלים על הבחירות של 2026.
אלה אינן עוד בחירות רגילות. אלא בחירות גורליות לעתיד מדינת ישראל. אחרי שלוש שנים של מלחמה קיומיות, אחרי שנה קריטית של המאבק על הרפורמה ואחרי שמעולם בג"צ לא השתולל וניכס לעצמו שליטה במדינה כמו שקורה בימים אלה, אנחנו עומדים שוב בפני סכנה מוכרת: הפיצול של הימין מבפנים.
הפעם אלה עופר וינטר ומשה פייגלין שבוחרים לקחת חלק במהלך הזה. צריך לומר את זה בלי פחד ובלי התחמקויות: מי שמפצל את קולות הימין בבחירות צמודות, לוקח אחריות גם על התוצאה האפשרית של הפיצול. והתוצאה תהיה ממשלת קפלן על סטריואידים.
הרי כבר היינו בסרט הזה. ב-2019 משה פייגלין עזב את הליכוד ורץ באופן עצמאי. מפלגת זהות לא עברה את אחוז החסימה, והימין איבד קולות ומנדטים יקרים. במקביל, בנט ושקד רצו במסגרת הימין החדש ולא עברו אף הם את אחוז החסימה. הימין שילם את המחיר. היחידים שעברו היו בצלאל סמוטריץ ואיתמר בן גביר שגילו אחריות פוליטית והתאחדו, יחד עם הרב רפי פרץ. הם הקימו את "איחוד מפלגות הימין" וקיבלו חמישה מנדטים. זה המודל היחידי שעבד עד היום.
אפשר להתווכח מי אשם יותר ומי פחות. אבל אי אפשר להתווכח עם העובדות: פיצול בגוש הימין יכול להפיל את שלטון הימין. כי כולם מדברים על 92 - אבל אף אחד לא מדבר על 2019. ונראה שזה בדיוק מה שצפוי לקרות כעת שוב.
אני לא טוען שממשלות ימין הן תמיד מושלמות. לפעמים הן עושות מעט מדי, לפעמים הן מתפשרות יותר מדי, ולפעמים אנחנו מצביעים לימין ומקבלים פחות ממה שקיווינו. אבל כאן מגיע עיקרון פשוט שהימין חייב לזכור: האויב של הטוב הוא לא תמיד הרע, אלא ה"עוד יותר טוב".
יש אנשים שלא יצביעו לאף מפלגה משום שאף מפלגה אינה מושלמת בעיניהם. הם יחפשו את המפלגה המדויקת ביותר, את הניסוח המדויק ביותר ואת הפוליטיקאי שאינו טועה לעולם.
אבל מדינה לא מנהלים במבחן הטהרנות. בבחירות מכריעים מי ירכיב ממשלה ומי יהיה שר הביטחון ושר החינוך. יאיר גולן ונעמה לזימי - או ישראל כץ ואורית סטרוק. מי יהיה שר האוצר - בצלאל סמוטריץ או יא יא פינק.
אסור לנו להיות טהרנים עד כדי הפקרות פוליטית. התרחיש שמולו אנחנו עומדים איננו תיאורטי. בגלל הפיצולים בגוש אנחנו עלולים למצוא את עצמנו עם ממשלה שבה אנשי מחאת קפלן ינהלו את ביטחון המדינה.
וזה נכון במיוחד לגבי משה פייגלין. אני מכבד את העובדה שפייגלין מביא איתו אידאולוגיה ברורה, ושיש לו תפיסת עולם סדורה. אבל פוליטיקה היא לא רק השאלה מי מחזיק בתפיסת העולם הנכונה ביותר. היא גם השאלה איך מתרגמים כוח פוליטי להשפעה.
וכאן יש הבדל עצום בין מי שרוצה באמת להתאחד לבין מי שרוצה שהאיחוד יתנהל סביבו. ואל תגידו לי שפייגלין רוצה להתאחד. מי שרוצה להתאחד באמת צריך להגיע לשולחן בענווה, בהתאם לכוחו האלקטורלי, ולהגיד: אני רוצה להיות חלק מהמחנה, אני רוצה להשפיע, אני מוכן להתפשר על האגו כדי לנצח.
אבל אם נקודת הפתיחה היא הדרישה לעמוד בראש האיחוד, לדבר על ראשות הממשלה ולהציג את עצמך כמי שצריך להוביל את כל המחנה - זו לא באמת אחדות. זו דרישה שהמחנה יתאחד סביבך. וזה בדיוק ההבדל.
ככה גם לגבי עופר וינטר. אני מעריך מאוד את פועלו של וינטר ואת הקריירה הצבאית שלו. אבל הערכה לאדם איננה מחייבת אותי לחשוב שכל אדם מוערך צריך להקים מפלגה ולהתמודד בבחירות.
דווקא בתקופה שבה כל קול יכול להכריע צריך לשאול לא רק מי הכי צודק? אלא גם מה יקרה ביום שאחרי הבחירות?
הימין הישראלי חייב להתבגר פוליטית. הוא חייב להפסיק לחשוב שכל מערכת בחירות היא הזדמנות לבנות את המפלגה המושלמת, ולהתחיל לחשוב כמו מחנה שרוצה לנצח. כי בחירות אינן משחק.
אלה לא בחירות שבהן אפשר לומר אחר כך: "לא ידענו". כי אנחנו יודעים. אנחנו כבר יודעים מה קורה כשהימין מתפצל. אנחנו יודעים מה קרה ב-1992. אנחנו יודעים מה קרה ב-2019.
ואנחנו יודעים שכשמחנה שלם מאבד את השלטון בגלל שברי מפלגות, אין משמעות לשאלה מי היה צודק יותר בוויכוח הפנימי.
לכן המסר לפייגלין, לוינטר ולכל מי ששוקל לרוץ מחוץ למסגרת המרכזית של גוש הימין פשוט: אל תעשו לנו שוב 2019.
אל תגרמו לימין להתעורר בבוקר שאחרי הבחירות ולשאול איך שוב איבדנו את השלטון בגלל הפיצול בינינו. כי הפעם המחיר עלול להיות כבד בהרבה.
אנחנו יכולים להתווכח אחר כך מי יותר ימני, על רפורמות, על מדיניות ועל הדרך הנכונה לתקן את המדינה. אבל קודם כל צריכים לוודא שיש ממשלת ימין שאפשר לדרוש ממנה את כל זה.