עופר וינטר מתחיל להטריד את נתניהו ואת סמוטריץ' באמת. בליכוד מזהירים מפני שריפת קולות, סמוטריץ' מדבר על "הרפתקאות מסוכנות", ובסביבת ראש הממשלה כבר מדברים על "סיכול פוליטי" שיוריד את וינטר אל מתחת לאחוז החסימה.
אפשר להבין את החשש, קשה יותר להבין את ההתבכיינות, משום שהבעיה של נתניהו וסמוטריץ' והמחנה הלאומי, אינה עופר וינטר אלא העובדה שיש ציבור שמחפש דמות כעופר וינטר, ובמקום להתלונן על הציבור כדאי להתחיל להקשיב לו.
קל מאוד להסביר לבוחר הימני שהוא מוכרח לחזור הביתה, להזהיר אותו משריפת קולות, מאיזנקוט, מהשמאל ומ 1992. קשה יותר לשאול מדוע אותו בוחר בכלל יצא מהבית, מדוע אדם שהצביע כל חייו לימין ומחזיק היום בעמדות לאומיות וביטחוניות נחרצות מאי פעם מחפש פתאום מפלגה אחרת. התשובה אינה נעימה במיוחד. הימין אינו מציע כרגע מספיק חדש. מספיק נחרץ. מספיק ברור ומכריע.
שלוש שנות מלחמה שינו את ישראל מן היסוד. 7 באוקטובר ריסק קונספציות, שבר אמון במערכות, החזיר את הביטחון, הציונות, השירות וההקרבה אל מרכז החיים הישראליים והבהיר שישראל של 2026 אינה ישראל של 6 באוקטובר. אלא שהמערכת הפוליטית מתנהגת לעיתים כאילו כל מה שנדרש הוא לסדר מחדש את הכיסאות, להחליף כמה שמות ולצאת לעוד סיבוב בחירות.
היו הישגים צבאיים אדירים ואויבי ישראל ספגו מכות שבעבר קשה היה לדמיין, אבל אחרי שלוש שנות מלחמה מותר ואף הכרחי לשאול היכן ההכרעה. מהי התוצאה האסטרטגית בעזה, מהי התוכנית ארוכת הטווח מול איראן, כיצד נראית המציאות שאנחנו מבקשים ליצור בלבנון, מה עושים ביהודה ושומרון ומהי תפיסת הביטחון החדשה של ישראל. מלחמה אינה תחרות במספר התקיפות או המחבלים שחוסלו. בסופה צריך להגיע למקום אחר מזה שממנו יצאת, ואחרי שלוש שנים הציבור רוצה לדעת לא רק בכמה אויבים פגענו אלא לאן הולכים מכאן.
גם הברית עם החרדים כבר אינה יכולה להימכר לבוחר הלאומי באותה אריזה ישנה. מאות אלפי ישראלים שירתו במילואים שוב ושוב, משפחות שילמו מחירים כבדים, אנשים עזבו עסקים, מקומות עבודה וילדים, ורבים איבדו חברים, אחים ובנים. בתוך המציאות הזאת מבקש הימין מאותו ציבור להמשיך לקבל כמעט כמובן מאליו פטור המוני משירות, וזה יושב חזק בגרונו.
לא מפני שהמצביע הלאומי הפך לשמאלני או לאנטי חרדי, אלא בדיוק להפך. הוא לוקח ברצינות מילים כמו עם, מדינה, אחריות, הקרבה ושותפות בגורל, ואחרי 7 באוקטובר קשה הרבה יותר להסביר לו מדוע הערכים האלה מחייבים אותו אבל נעצרים כאשר הם פוגשים את הצורך לשמר קואליציה.
גם הליכוד צריך להביט במראה. נתניהו מדבר על פנים חדשות, אבל כמה פנים חדשות אינן ריענון. ריענון אמיתי אינו עוד שריון או שניים ולא תמונה קבוצתית מעודכנת, אלא שינוי בדור המנהיגות, בשפה, ברעיונות ובחזון. מדינה שעברה רעידת אדמה אינה מחפשת רק רשימת מועמדים משופרת, היא מחפשת תשובה לשאלה מה למדנו ומה אנחנו מתכוונים לעשות עכשיו אחרת.
וכאן נכנס וינטר. אין צורך לדעת היום אם יקבל ארבעה מנדטים או ארבעה עשר ולא צריך להכתיר אותו, די להביט בתגובה שהוא מתחיל לעורר. אם ראש הממשלה משקיע סרטונים במפלגות קטנות, אם סמוטריץ' מזהיר מפני "הרפתקאות" ואם מתפרסמים תדרוכים על "סיכול פוליטי", כנראה שמישהו מבין שיש כאן בעיה. אלא שהבעיה אינה וינטר עצמו. וינטר הוא רק הסימפטום של ציבור לאומי רחב וכואב שמחפש משהו חדש, כאן ועכשיו, ובמקום להציע לו את הדבר החדש מתחילים להסביר לו מדוע אסור לו לחפש.
נתניהו מזהיר מפני 1992 ובצדק. מפלגות שאינן עוברות את אחוז החסימה יכולות לשרוף קולות ולהפיל גוש שלם, אבל לבוחר של 2026 כבר אי אפשר לומר רק שיצביע לימין מפני שאחרת יקבל שמאל. הוא שמע את האזהרה הזאת מספיק פעמים. עכשיו הוא רוצה לדעת מדוע כן. הוא רוצה לדעת מה הימין מציע לישראל אחרי שלוש שנות מלחמה, כיצד הוא מתכוון להכריע את המערכה ולא להוריש אותה לדור הבא, מה הוא עושה עם משבר השירות, כיצד הוא משקם את הצפון והדרום, מה החזון שלו לנגב ולגליל, כיצד הוא מחזיר אמון למדינה ואיזו כלכלה, חברה, מערכת ביטחון ומדינה הוא מבקש לבנות כאן.
אלה השאלות שצריכות להעסיק את נתניהו ואת סמוטריץ', לא כמה וינטר מסוכן ואיך מסכלים אותו פוליטית. התשובה לעלייתו של וינטר אינה סיכול אלא תחרות, והתשובה לפיצול אינה תלונה על הבוחר אלא יצירת סיבה טובה מספיק עבורו להישאר.
נתניהו ובצלאל, אתם לא רוצים עוד מפלגות בימין? מצוין. תנו לבוחר סיבה לא לרצות אותן. אתם חוששים משריפת קולות? אל תבקשו מהמצביע לשמור לכם על המנדטים, תשמרו עליהם בעצמכם. אתם רוצים את הציבור הלאומי בחזרה? תפסיקו להתייחס אליו כאילו הוא רשום בטאבו על שמכם ותתחילו להיאבק על האמון שלו.
הביאו אנשים חדשים, והרבה. לא ניצבים לקמפיין ולא שמות שנועדו לייצר כותרת ליום אחד, אלא דור חדש של הנהגה, אנשים עם הישגים, רעיונות, ניסיון ואומץ להביא בשורה. שנו את השיח, דברו פחות על כמה האחרים גרועים ויותר על מה אתם מתכוונים לעשות, הפסיקו לנהל מערכת בחירות שבה היריב הוא הסיבה המרכזית להצביע לכם והציגו תפיסה ברורה של ישראל שאחרי המלחמה.
ובעיקר, התעוררו בזמן. איזנקוט, עם כל הכבוד, אינו אמור להיות יריב בלתי עביר לנתניהו ולמחנה לאומי שהציבור הישראלי קרוב כיום לרבות מעמדותיו יותר מאי פעם. אם הימין יפסיד לו, יהיה מגוחך להסביר בבוקר שאחרי שזה קרה בגלל וינטר, בגלל אחוז החסימה או בגלל ציבור שלא הבין את גודל הסכנה. אם תפסידו, ייתכן מאוד שזה יהיה מפני שלא הבנתם את גודל ההזדמנות.
הציבור זז ימינה, אבל הוא גם רוצה שינוי. מי שחושב שהמילה "ימין" לבדה תחזיר אותו אוטומטית אל אותן מפלגות, אותן בריתות ואותו מבנה פוליטי עלול לקבל שיעור כואב מאוד ביום הבחירות. השמאל והמרכז הבינו לפחות דבר אחד, צריך להציג שינוי. אפשר לחשוב שהשינוי שהם מציעים רע, שגוי ואפילו מסוכן, אבל הם הבינו את מצב הרוח, בעוד הימין עסוק יותר מדי בלספר לבוחר למה אסור לו לעזוב.
זה כבר לא מספיק, משום שאף אחד אינו מונח בכיס שלכם. לא הליכודניק, לא הציונות הדתית, לא המסורתי, לא המילואימניק ולא תושב הפריפריה. אפילו מי שחושב שנתניהו עדיף לאין שיעור על איזנקוט אינו חייב להצביע לליכוד, וקולות אינם ירושה משפחתית אלא דבר שצריך להרוויח בכל מערכת בחירות מחדש.
לכן במקום לסכל את וינטר כדאי להבין אותו, במקום להתבכיין על הפיצולים כדאי לברר מדוע הם נוצרים, ובמקום להפחיד את הציבור ממה שיקרה אם לא יצביע לכם הגיע הזמן לגרום לו לרצות להצביע לכם. וינטר יכול להצליח ויכול להיכשל, וזה כמעט משני, משום שגם אם תצליחו להוריד אותו מתחת לאחוז החסימה לא פתרתם את הבעיה. העלמתם את השליח והשארתם את ההודעה המתקתקת על השולחן.
ישראל השתנתה, הציבור השתנה, ומי שרוצה להמשיך להנהיג אותו חייב להשתנות יחד איתו.
אם לא תתעוררו בזמן, אל תתבכיינו בבוקר שאחרי.