מפת מנדטים רגילה מספרת לנו למי אדם היה מצביע אילו הבחירות היו מתקיימות היום. אבל היא מחמיצה שאלה לא פחות חשובה: עד כמה הבחירה הזאת באמת סגורה?
כדי לבדוק זאת, ערך מכון מסקר-רבדים עבור ערוץ 7, במסגרת ברומטר הבחירות של ישראל, סקר שנערך בשיטה קצת שונה מהמקובל.
בדרך כלל, השאלה המקובלת במכוני סקרים לזיהוי כוונת הצבעה היא "אילו הבחירות היו מתקיימות היום למי היית מצביע?", ובשלב הבא המשיבים נשאלים אם הם בטוחים בבחירה זו. בברומטר של ישראל, לעומת זאת, המשיבים לא נשאלו על הבחירות היום אלא על הבחירות העתידיות שיתקיימו בעוד כחודשיים.
בשלב הראשון המשתתפים נשאלו אילו מפלגות נמצאות מבחינתם בתחום האפשרויות הריאלי להצבעה, בהנחה שידוע שכולן יעברו את אחוז החסימה. רק לאחר מכן הם התבקשו לדרג את המפלגות שסימנו לפי סדר העדיפות ביניהן.
כך אפשר להבחין בין שני מצביעים שבסקר מנדטים רגיל נראים זהים: האחד שייך לגרעין הקשה של מצביעי המפלגה - מציב אותה במקום הראשון ואינו שוקל שום אפשרות אחרת; השני הוא מצביע רך יותר - מציב אותה במקום הראשון, אבל עדיין מחזיק עוד שתיים או שלוש מפלגות כאפשרויות ממשיות.
הסקר נערך בקרב 930 משיבים, במדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית בישראל, עם שימוש במשקלות במקרה הצורך.
כמחצית מהמצביעים מחזיקים לפחות שלוש אפשרויות
במבט על כלל המשיבים, המצביע הממוצע שוקל 2.6 מפלגות - כלומר מלבד המפלגה אליה הוא נוטה, קיימת עוד מפלגה או שתיים שמהוות אלטרנטיבה. כמחצית מהמצביעים מסתפקים באפשרות בלעדית או באחת נוספת, ואילו המחצית האחרת מחזיקה לפחות שלוש מפלגות כאפשרות ריאלית להצבעה.
למרות ההתלבטות, בקרב 93.7% מהמשיבים יש מפלגה מסוימת שעדיפה על האחרות; רק כ־6.3% עדיין אינם מצליחים להצביע על מפלגה אחת בלבד שמועדפת על פני יתר האלטרנטיבות.
לא מדובר אפוא בשוליים של מתלבטים, אלא בשכבה רחבה מאוד של המפה הפוליטית. לצד גרעינים קשים שכבר כמעט הכריעו את בחירתם, נמצאת שכבה גדולה של מצביעים רכים, שלפחות ברמה המפלגתית עדיין ניתנים לשכנוע.
היקף כה גדול של מצביעים רכים עשוי גם להסביר חלק מהפערים בין סקרי המנדטים המתפרסמים. לכל מכון סקרים יש שיטה משלו לטיפול במתלבטים, בעוצמת הכוונה ובמשיבים שאינם סגורים לחלוטין על בחירתם. כאשר חלק גדול כל כך מהציבור מחזיק כמה אפשרויות ריאליות, גם הבדלים מתודולוגיים יכולים להזיז לא מעט מנדטים ממפלגה למפלגה.
התחרות צפופה - אבל ברובה פנימית
אחד הממצאים החשובים ביותר בסקר הוא שהנזילות הגדולה של המצביעים אינה אומרת בהכרח שהם נעים בחופשיות מצד אחד של המפה הפוליטית לצד השני. אצל רובם, ההתלבטות נשארת בתוך המחנה - או לכל היותר נפתחת לכיוון המרכז.
לצורך הניתוח בסעיף זה, מחנה הימין כולל את הליכוד, עוצמה יהודית, הציונות הדתית, ש"ס ויהדות התורה, ולצדן מפלגות הימין הקטנות, שבדרך כלל לא עוברות כיום את אחוז החסימה לבדן: נעם, זהות ומפלגתו של וינטר.
בקרב מי שמדרגים כיום מפלגת ימין במקום הראשון, הרוב הגדול -86.3% - סגורים בתוך מחנה הימין. כל שלוש האפשרויות שלהם, ככל שישנן, הן מפלגות ימין או מפלגות ימין קטנות.
עוד כ־6.5% מחזיקים בין האפשרויות שלהם מפלגות מרכז שונות, ורק כ־7.2% מחזיקים בין שלוש העדיפויות גם מפלגה מהשמאל או את טרופר. כלומר, גם כאשר מצביע ימין הוא מצביע רך ואינו סגור על מפלגה מסוימת, ברוב המכריע של המקרים הוא עדיין נשאר בתוך הימין.
בקרב מצביעי השמאל התמונה דומה אם כי מעט פחות סגורה. כשלושה מכל ארבעה -76% - נשארים בתוך מרחב השמאל או מפלגתו של טרופר לאורך שלוש העדיפויות שלהם.
אבל עיקר הפתיחות שלהם אינה דווקא לימין. כמעט חמישית -17.9% - מחזיקים גם אפשרות מאחת ממפלגות המרכז, מבלי לשקול מפלגת ימין מובהקת. רק כ־6.1% מחזיקים בין האפשרויות גם מפלגת ימין או אחת ממפלגות הימין הקטנות.
באופן זה מתקבלת תמונה מעניינת: מחנה הימין מחזיק גרעין מחנאי מעט סגור יותר -86.3% לעומת 76% בשמאל. מנגד, הפער אינו נובע מזליגה גדולה יותר של מצביעי השמאל לימין, אלא בעיקר מכך שבשמאל יש ציבור גדול יותר שפתוח גם למפלגות המרכז.
במעבר הישיר בין המחנות, הפוטנציאל דווקא דומה למדי: כ־7.2% ממצביעי הימין כבר שוקלים גם שמאל או טרופר, לעומת כ־6.1% ממצביעי השמאל ששוקלים גם ימין או אחת ממפלגות הימין הקטנות.
במילים אחרות, הקרב הגדול בשלב הזה אינו על מעבר המוני בין המחנות. הוא מתנהל בעיקר על המצביעים הרכים שבתוך כל מחנה - ובשמאל, במידה משמעותית מעט יותר, גם על הגבול שבינו לבין המרכז.
מי באמת נעולים - ומי משאירים את הדלת פתוחה?
על הרקע הזה, הפערים בין המפלגות עצמן נעשים מעניינים עוד יותר. יהדות התורה בולטת בצד הסגור של המפה: יותר ממחצית ממי שמדרגים אותה ראשונה אינם מציינים שום מפלגה שנייה או שלישית - כ־57% - וכמעט כולם, כ־95%, שוקלים לכל היותר שתי מפלגות. זהו גרעין קשה וממוקד במיוחד.
גם הדמוקרטים והליכוד נמצאים בצד היציב יחסית. אצל הדמוקרטים כארבעה מכל עשרה אינם מציינים חלופה נוספת -41% - ואצל הליכוד מדובר בכשליש -33%. שיעור המסתפקים באפשרות אחת או שתיים עומד על כ־71% אצל הדמוקרטים וכ־58% בליכוד.
אצל עוצמה יהודית הקהל רך יותר: קצת פחות מרבע אינם מציינים חלופה נוספת -23% - וכ־42% מסתפקים באפשרות אחת או שתיים.
אצל בנט, ישר וליברמן הנתונים דומים יחסית: רק בין 13% ל־18% מהמצביעים אינם מציינים שום מפלגה נוספת, ואצל רוב גדול מתומכיהן הנוכחיים, הבחירה הראשונה עדיין אינה הבחירה היחידה.
הציונות הדתית: אותה מפלגה, שני סוגי מצביעים
בציונות הדתית קיים הבדל משמעותי בין אלו שמזהים את עצמם כדתיים תורניים לבין כל השאר.
בקרב הדתיים־תורניים שמדרגים את הציונות הדתית במקום הראשון, כשליש -31.6% - אינם מציינים שום מפלגה שנייה או שלישית. כשלושה מכל חמישה, כ-61%, שוקלים לכל היותר שתי מפלגות, ובממוצע הם שוקלים 2.31 מפלגות.
זהו הגרעין הקשה יותר של מצביעי הציונות הדתית.
אצל יתר מצביעי הציונות הדתית התמונה שונה מאוד. שיעור מי שאינם מציינים שום חלופה נמוך מאוד, מעט פחות ממחצית - כ־49% - מסתפקים באפשרות אחת או שתיים, ובממוצע הם שוקלים 2.86 מפלגות.
כלומר, תחת אותה כותרת מפלגתית נמצאים גרעין תורני יציב יחסית, ולצדו ציבור רך שפתוח הרבה יותר לתחרות מצד מפלגות אחרות.
אצל חלק מהמפלגות הקטנות, המקום הראשון הוא רק נקודת פתיחה
בקצה השני של המפה בולטות המפלגות של טרופר, וינטר וארדן. בשלושתן שיעור המצביעים שאינם מציינים שום חלופה נמוך מאוד, והמצביעים שלהן מחזיקים סל רחב במיוחד של אפשרויות.
מצביעי וינטר שוקלים בממוצע 3.48 מפלגות, ואילו אצל טרופר וארדן הממוצע כבר גבוה מ־4.5 מפלגות.
כלומר, במפלגות האלה יש שיעור גבוה במיוחד של מצביעים רכים: המפלגה מובילה אצלם כרגע, אבל היא רחוקה מלהיות האפשרות היחידה.
גם אצל נעם מרבית המצביעים מחזיקים אפשרויות נוספות, ופחות ממחצית מסתפקים באפשרות אחת או שתיים. עם זאת, בגלל מספר המשיבים הקטן יחסית בקבוצה יש להתייחס לנתונים בזהירות.
התמונה העולה ברורה: יש מפלגות שבהן המקום הראשון כבר נשען על גרעין קשה משמעותי, ולעומתן מפלגות שבהן המקום הראשון הוא עדיין יתרון זמני בתוך סל רחב של אפשרויות.
ומכאן מגיעה השאלה הבאה: אם כל כך הרבה מצביעים מחזיקים יותר ממפלגה אחת - בין אילו מפלגות הם באמת מתלבטים?
לשאלה זו נתייחס בכתבה הבאה בסדרה: מי נלחם במי על אותם מצביעים, ומה מלמדות החלופות על מוקדי התחרות האמיתיים בתוך המחנות.