השבוע מלאה שנה לסבא זכריה האהוב והמתוק, שנפטר רק לאחר נפילתו של דוד שלנו.
סבא ידע לחבר. סבא חי את החיבור בין חלקי העם בכל רגע ורגע, והיה גאה בכך שנכדיו הם, כפי שהיה אומר כל הזמן, "מאנשי הגבעות ומאנשי המגבעות". הוא היה מרביץ ציונות במשפחתנו החרדית, ובמשפחתנו כולה - אהבת ארץ ישראל ואהבת תורה, מתוך חיבור מלא לעם ישראל על כל גווניו.
אני נזכר בדמות שכילד היה לי ברור שהיא חלק מהמשפחה, בזכות האהבה והקשר שהיו בינה לבין סבא. רק כשגדלתי הבנתי שהחבר היקר הזה של סבא הוא אברהם שיינר, ממפקדי האונייה אלטלנה, שלהיכרותו עם סבא היה חלק גדול בתהליך חזרתו בתשובה. סבא זכה להפיץ איתו את העיתון "אמנה", שאותו היה כותב.
אני לא זוכר את העיתון הזה; אני זוכר רק דמות קרובה כל כך לסבא, שהיה לי ברור שהיא חלק מהמשפחה. דמותו של סבא, שידעה לאחד בצורה ברורה כל כך, שראתה את עצמה חלק מכל חלקי העם והרגישה מחוברת בכל נשמתה לכל קבוצה וקבוצה, נותנת לי הבנה כיצד האנשים האלה יכלו, על אף ההתנהגות הנוראית כלפיהם, לפעול בגדולה ובגבורה מפעימה כל כך.
יש אירועים בהיסטוריה של עם ישראל שככל שעוברות השנים, מבינים יותר ויותר את גודל ההכרעה שהייתה בהם. אלטלנה היא בעיניי אירוע כזה.
אפשר וצריך לדבר על מה שהיה שם, על ההחלטות שהתקבלו, על הירי הנורא ועל יהודים שנפלו מירי של יהודים זמן קצר כל כך לאחר הקמת המדינה. אבל בתוך האירוע הקשה הזה הייתה גם הכרעה אחת עצומה. מנחם בגין, שידע היטב מה נעשה לאנשיו וראה את האונייה עולה באש, בחר שלא להוביל את אנשיו למלחמה באחיהם: "לא תהיה מלחמת אחים".
וזה לא היה רק משפט. אנשי האצ"ל היו חמושים, הם ידעו להילחם וחלקם היו לוחמים מנוסים מאוד. ובכל זאת, הם היו קשובים להנהגה שלהם, ואף אחד שם לא הפך את האירוע הזה למלחמת אחים.
עד היום נראה בבירור שהמעשה שנעשה כלפיהם היה נורא. ברור שנעשה שם עוול גדול מאוד. ועדיין, צריך להבין את גודל הבחירה של בגין ושל אנשי האצ"ל לעצור את האירוע לפני שהחבל נקרע לגמרי.
ובזכות ההכרעה הזאת, לצד תהליכים נוספים שהתרחשו באותם ימים, הצלחנו בסופו של דבר להישאר עם מדינה אחת ועם צבא אחד. אני חושב שהנקודה הזאת משמעותית מאוד דווקא לנו.
דווקא אנחנו, הציבור שכל הזמן רוצה לפרוץ קדימה, ליישב עוד הר, לתפוס עוד מרחב, לשנות עוד תפיסה ולהוביל את מדינת ישראל למקומות שאנחנו מאמינים בהם, צריכים לדעת לדחוף קדימה בכל הכוח. אבל גם לדעת כמה יקר החיבור בינינו וכמה אנחנו צריכים להילחם כדי לשמור עליו.
המשימה שלנו היא לא רק להיות צודקים ולרוץ קדימה. המשימה היא לקחת איתנו את עם ישראל, ולפעמים זה קשה, קשה מאוד.
אחרי השבעה על דוד קיבלנו מכתב תנחומים מראש הממשלה. היה ברור מהמכתב שהוא מכיר את הסיפור באופן אישי. נאמר לי שהוא שמח לקבל מכתבים בחזרה, וכתבתי לו.
כתבתי שזכיתי להילחם עם דוד יד ביד, ושאני מכיר מקרוב גם את המחיר של מלחמה שבה, פעמים רבות, להבנתי, אנחנו נלחמים עם ידיים קשורות. כתבתי לו שאני חושב שיש גבול למחיר שאפשר לשלם בגלל הרצון לשמור על שלמות העם, אבל לצד זה כתבתי גם שאני מבין את גודל האחריות.
מי שעומד בראש מערכת לא יכול להסתכל רק על השאלה מה נכון לעשות מבחינה צבאית או אידיאולוגית. הוא נדרש גם להחזיק את השלם, על כל חלקיו, ביחד.
אני לא תמיד מסכים עם ההכרעה הזאת. לפעמים אני חושב שהחבל נמתח רחוק מדי לצד השני, אבל ברבות השנים למדתי להבין הרבה יותר את עצם החשש מקריעתו.
וזה מחזיר אותי גם לגוש קטיף. עד היום אני מתחבט בשאלה מה עבר בראש של ההנהגה שלנו ואם היא בחרה אז נכון. האם היה הגיוני לעצור בכפר מימון? האם היה נכון שלא לפרוץ? האם דרך אחרת הייתה יכולה בסופו של דבר למנוע את הגירוש הנורא?
אני באמת לא יודע. יכול להיות שאילו הייתי שם, הייתי מקבל החלטה אחרת. אבל אני גם יודע שהיה שם פחד אמיתי מאוד מכך שהאירוע יהפוך לעימות בין יהודים, ואולי אפילו למלחמת אחים של ממש, ואת הפחד הזה אני מבין היטב.
זה לא אומר שלא נהפוך כל אבן, שלא נדחוף, שלא נפרוץ. בדיוק להפך. אנחנו נמשיך לפרוץ קדימה, נמשיך ליישב, נמשיך לבנות ונמשיך לשנות את המציאות.
אנחנו צריכים כל הזמן למתוח את החבל ולקחת את המדינה ואת עם ישראל איתנו קדימה. רק לזכור לא להפנות את הגב למי שרצנו בשבילו קדימה.
כי בסוף, כוחנו הגדול ביותר הוא לא רק בעוצמה שלנו ולא רק בצדקת הדרך שלנו. כוחנו הוא בכך שאנחנו עם אחד.
וזה אולי אחד הדברים הגדולים שבגין השאיר לנו מאותו יום נורא: אפשר לעמוד על האמת, אפשר להיאבק בכל הכוח ואפשר אפילו להרגיש שנעשה לך עוול שאין גדול ממנו. ועדיין, לא להפנות את הגב לעם ישראל, גם כשמתנהגים אליך בצורה הכי לא הגיונית שאפשר, גם כשאליך כן מפנים את הגב.
יהי רצון שנדע תמיד לפרוץ קדימה בלי להפנות את הגב לאחים שלנו, למתוח את החבל בלי לקרוע אותו, ולהוביל יחד את עם ישראל לתהליכים הגדולים שעוד מחכים לנו.