כיצד ידעו יהודים הכלואים בגטאות ובמחנות מתי נכנסת השבת? כיצד נקבע מועדו של יום הכיפורים כשלא היו שעון או לוח שנה, ולעיתים אפילו לא ניתן היה להבחין בין יום ללילה?
ספרו של ההיסטוריון אברהם רוזן "לקדש את הזמן: לוחות שנה יהודיים בתקופת השואה" שיצא לאור בהוצאת יד ושם, חושף פרק כמעט בלתי מוכר בהתמודדות היהודית בתקופת החורבן.
מחקרים ועדויות רבים עסקו בשימוש המעוות שעשו הנאצים במועדי ישראל, כאשר בחרו לא פעם לבצע גירושים, השפלות ומעשי טבח דווקא בימים הקדושים ליהודים. רוזן מבקש להסיט את נקודת המבט מן הפושעים אל הקורבנות, ולבחון את מסירותם של יהודים שניסו, בתנאים בלתי אפשריים, לשמור על רצף הזמן היהודי.
בששת פרקי הספר הוא מנתח לוחות שנה עבריים שנכתבו בגטאות, במחנות ובמקומות מסתור. חלקם נוצרו על פיסות נייר דהויות, על אריזות וחומרי פסולת, בעיפרון קטוע ואף בחריטה על מתכת. מאחורי כל אחד מהם עמדה שאיפה בסיסית אך עמוקה: לדעת מתי שבת, מתי חל צום ומתי מגיע חג.
לוח השנה, מסביר המחקר, לא היה רק כלי שימושי. הוא שימש עוגן בתוך מציאות שבה הסדר האנושי קרס. ציון המועדים אפשר ליהודים לדבוק במסורת, לחוש שייכות לשרשרת הדורות ולהאמין כי גם תקופת האימה הזאת תחלוף.
באמצעות הספר והעדויות מתברר כי גם כאשר הנאצים ביקשו למחוק כל סדר, זהות ותקווה, יהודים המשיכו לקדש את הזמן, מעין התנגדות רוחנית למתרחש. עצם הידיעה שהיום שבת או שהגיע חג לא שינתה את המציאות סביבם, אך היא הזכירה להם מי הם, מאין באו ולאן ממשיכים להשתייך.
הנושא עומד גם במרכזה של תערוכה המוצגת בבית הכנסת ביד ושם, ובה מוצגים פריטים ועדויות הממחישים את המאבק על הזמן היהודי. בין המוצגים נמנים מגילת אסתר, הגדה של פסח ואף מחזור תפילה שנכתב מן הזיכרון וכריכתו הוכנה מקרטון של חפיסות טבק.