אלטלנה עולה מהמצולות - ומציבה לנו מראה

שירות המילואים שלי במהלך חודשי הקיץ הזה, מעניק לי הזדמנויות רבות להתבוננות על החיים וגם על התורה, במבט חדש. כידוע, ישנם סוגי פירושים רבים לתורה; פשט, רמז, דרש וסוד. ויש עוד פירוש מיוחד - סודו של הפשט, כשהוא פוגש את המציאות עצמה, כפשוטה.

בשבוע שעבר חוויתי חוויה כזאת, כאשר בגלל מתיחות מסוימת שפרצה בפלוגה, בעקבות שיבוץ המשמרות, הרגשתי איך בתוכי מבעבעת לה לאיטה טינה לאחד מחברי לפלוגה. הטינה שהצטברה התבטאה במילות ביקורת שליליות על אותו חבר. וכך הרגשתי איך המרחב בתוך הצוות כמו מזדהם ונעשה עכור. ואז, לקראת שבת, קראתי את פירוש הרמב"ן, שנכתב מאות רבות של שנים לפני שהיו לנו צבא ומדינה, אבל בדבריו הצליח לדייק את החוויה שלי בצורה מושלמת. התורה מלמדת על חובת הזהירות בעת היציאה למלחמה: "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג, י).

רבי נתן למד בגמרא (כתובות מו, א) מהפסוק הזה את החובה המוסרית של שמירת הלשון (וכך דרש: דבר רע - דיבור רע), שנראית לכאורה לא קשורה לסיטואציה הצבאית דווקא. אלא שהרמב"ן הסביר את הקשר לדרשה באופן עמוק ופשוט: "והוסיפו בו לשון הרע - כדי שלא יַרבו ביניהם מחלוקת, ויכו ביניהם מכה רבה, יותר מן האויבים".

דברי הרמב"ן הללו קרמו עור וגידים לנגד עיניי ממש, כאשר הרגשתי איך המתיחות שחוויתי, מכרסמת בלכידות החברתית שלנו כצוות לוחם, ועלולה בסופו של דבר להכשיל את המטרה שלשמה התגייסנו - מלחמה באויב. כשאמרתי בשבת את הרעיון הזה בפני החברים, אמר לי אחד הקצינים שבדיוק לאחרונה הסביר למישהו שלדעתו, הלכידות בצוות חשובה אפילו יותר מהמקצועיות שלו. ואם עליו לבחור בין מקצועיות ללכידות - הוא היה בוחר באופן חד משמעי בלכידות.

ממעמקים

כאשר האונייה "אלטלנה" אותרה השבוע במצולות הים, לאחר 78 שנים, הרגשתי שהאירוע הזה נושא משמעות סמלית. הוא כמעין סמל להעלאת הפרשייה האפלה הזאת, מתת המודע הקולקטיבי, שוב, אל המודעות הציבורית.

מעניין שהמאמר המפורסם של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל, (שעליו כתבנו כאן לפני שבועות מספר), שנכתב לאחר הפרשייה הזאת, נקרא "ממעמקים". השם הזה מקבל השבוע, 78 שנים לאחר מכן, פרשנות חדשה - כאשר האלטלנה עולה ממעמקים ומציבה שוב כמו ראי - את מה שהיה מי שביקשו להדחיק ואף להפוך לסיפור הרואי כביכול של דיכוי מרד. לעומת זאת, הרב צבי יהודה זצ"ל במאמרו, ומפקד האצ"ל מנחם בגין ז"ל לפניו, עמדו כחומה בצורה נגד מלחמת האחים שעלולה הייתה להתלקח בעוד האויב מבחוץ עודו משחר לפתחנו ורק מחכה להתפרקות שתבוא מבפנים ותכריע אותנו.

וכך כתב ד"ר דניאל גורדיס בספרו "מנחם בגין, המאבק על נשמתה של ישראל" בסיום הפרק "מלחמת אחים כשהאויב בשער" (מופיע ברשת באתר המרכז האקדמי שלם):

"בספרו המרתק על המהפכה באמריקה ציין ג'וזף אליס שאצל תנועות לאומיות אחרות - במהפכות שאירעו בצרפת, ברוסיה, ובסין, וגם בתנועות לאומיות רבות אחרות שתבעו עצמאות מדינית באפריקה, באסיה ובאמריקה הלטינית - התחסלה שכבת המנהיגות של המהפכה המוצלחת במאבקים עקובים מדם, שלא פעם הידרדרו לכדי השמדת עם. לעומת זה, באמריקה היה העימות עם דור המהפכה עתיר רגשות, אבל נטול שפיכות דמים".

"את העובדה שישראל נהגה לפי הדגם של ארצות הברית ולא של צרפת, ראוי לזקוף בעיקר לזכותו של בגין. לימים כתב בגין, 'אחרי מותי אני מקווה שאזכר מעל לכול כמי שמנע מלחמת אחים'. אשר לבן־גוריון, הוא הודה רק ב־1965, לאחר חקירה שנעשתה מטעם הממשלה על פרשת 'אלטלנה', 'אולי טעיתי'".

הראשית והשארית

פרשיית "כי תבוא" שבה מופיעה מצוות הבאת הביכורים, מהדהדת לנו את אחד מסיפורי בראשית הידועים מכול - סיפור קין והבל. המדרש מסביר שמשמעות הפסוק "וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'" (בראשית ד, ג), היא שקין הביא מן השארית, העודף, מה שנותר לו, רק לאחר שלקח את מה שהיה נחוץ לו.

לעומת זאת, הבל עשה בדיוק את הפעולה ההפוכה: "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ" (שם, ד). הבל הביא מן הראשית, בדיוק מה שהתורה דורשת מאיתנו במצוות הביכורים "רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה" (דברים כו, י). הבאת הביכורים מבטאת את הפעולה המוסרית האולטימטיבית שמבטאת את ההכרה במקור השפע. הבאת השארית מבטאת תחושת בעלות ואדנות.

הבאת הביכורים אל הכהן היא בראש ובראשונה פעולה של תיקון האחווה. הכהן הוא מי שאין לו נחלה משלו. כל קיומו מגיע ממה שאחיו, בני עמו נותנים לו. וכך הסביר זאת הרב אשכנזי (מניטו):

"הכהן, ככהן, הוא הישות של הביכורים. הוא זה שדואג לאחיו. ולכן, לפני שמישהו אחר מעיד בהתנהגותו על הזהות הזאת, הקדוש־ברוך־הוא הוא רק אלוהי הכהן. רק לאחר קיום מצוות הביכורים הוא נעשה גם אלוהיו של מי שהביא את הביכורים" (דברי מניטו, מתוך מאמרו של הרב חיים רוטנברג "הביכורים, ארץ ישראל ותיקון חטאו של קין").

דברי הרב אשכנזי מוסבים על לשון הפסוק: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לה' אֱ־לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנו" (דברים כו, ג). בתחילה אומר מביא הביכורים לכהן שה' הוא אלוהיך - עדיין לא האלוהים שלי. רק לאחר הבאת הראשית, לפני הכול, למי שזקוק לכך, הופך האלוהים להיות גם שלי. ההכרה בראשית מביאה, ממילא, להכרה באח. כי "הֲלוֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ הֲלוֹא אֵל אֶחָד בְּרָאָנוּ" (מלאכי ב, י).

"אלטלנה" שנמשתה השבוע מים תת־המודע הקולקטיבי שלנו, כמו באה להציף שוב, בימים של בחירות, מה עולה בגורלו של מי שנהג כאח לעומת מי שנהג כאחר. מי שהציף את יסוד האחווה ומי שהטביע אותה במצולות הים. היפוך ההשגחה ההיסטורי שהעניק את הובלת המדינה למחנה ששימר את יסוד האחווה, איננו מקרי. כי הראשית והאחווה הן היסודות המעמידים אותנו כאן, בארץ הזאת.