מדינת ישראל מאבדת את הנגב ואת הגליל, את הרוב הדמוגרפי, את השטח הגיאוגרפי, את הבטחון, המשילות והריבונות-בפועל בחלקים ניכרים מארצנו.
אנחנו כבר עשורים בתהליך מתמשך שמייצר לנו בגליל את "חבל דונבאס הישראלי", ובנגב סוג של "דרום פרוע", וכל זה באזורים בהם ממוקמים מצד אחד מתקנים אסטרטגיים ראשונים במעלה, ומצד שני ישובים יהודיים קטנים, שהוקמו כדי לייהד את הנגב והגליל, אבל בגלל עיוותים במדיניות התכנון והקצאת הקרקע הופכים למובלעות, מזדקנים, וכמעט נמקים".
לאורך 3 השנים ו 8 החודשים בהם שימשתי כשרת ההתיישבות, עשיתי כל שלאל ידי לשנות ולתקן את המדיניות. ראיתי בכך מערכה אסטרטגית להצלת הארץ והמדינה. החזקתי על שלחני את "משולש החסמים" שחנק את ההתיישבות הכפרית באזורים אלה: צלע הדמוגרפיה והקהילה, צלע מחירי הקרקע, וצלע התכנון, והצבתי כמטרה לפרוץ את כל 3 הצלעות שלו. במובנים רבים הצלחתי:
כנגד צלע הדמוגרפיה והקהילה חוקקתי, יחד עם חברי ח"כ אוהד טל, את התיקון לפקודת האגודות השיתופיות, שמאפשר לישובים לגדול בהיבט הדמוגרפי בלי לפגוע בחוסן הקהילתי שלהם;
כנגד צלע המחירים הובלתי, יחד עם שר האוצר, החלטות רמ"י שמעניקות הנחות במחירי הקרקע וסיבסוד הקרקע, והקצאות קרקע ודיור בהיקפים רחבים למילואימניקים;
וכנגד צלע התכנון ביצעתי עבודה מקצועית מול מוסדות התכנון במטרה להוביל שינויים בתכנית המתאר הארצית, שהכנתה נמשכת כבר שנים וטרם הסתימה. סיכוי גבוה שכשהתכנית תגיע לממשלה היא תאפשר לבנות בישובים אלה בתים מרווחים יותר, לעבור בהליך פשוט יותר מדגם של ישוב קטן לישוב בינוני, וגולת הכותרת: יבוטל בה עקרון-החנק המכונה "אינפיל" - דרישה מזעזעת שאוסרת על ישובים כפריים להתרחב כלפי חוץ, ככל שנותרו מרחבים לא-בנויים בתוך הישוב עצמו.
הצלחתי להוביל גם שינויים במדיניות התכנון של הישובים הערבים: לראשונה נדרשו מוסדות התכנון להימנע מהרחבות-ענק של גבולות הישובים האלה, ולהתנות כל הרחבה בבדיקה אובייקטיבית של צפי גידול אוכלוסיית הישוב לפי נתוני הלמ"ס. אפשר לומר שהצלחתי להכניס אצבע לסכר ולעצור את השטפון, אבל אפשר גם להתבונן באימה במפת ההרחבות שכבר אושרו, ולצפות בתדהמה בתכנית הענק שאושרה אך לפני שבועיים לכפר מנדא, והמגדילה את קיבולת האוכלוסיה של ה"כפר" מ 20 אלף תושבים ל 80 אלף, חונקת את חנתון, וחוסמת למעשה את הדרך למורשת, כשהנימוק המדהים הוא שהתכנית הוגשה עוד לפני התיקון שלי...
שכונות הצמיחה שאני מקימה בגבול הצפון נתקלו באלף ואחד חסמים רגולטורים, ורק מסירות אין קץ של עובדי המשרד שלי, החטיבה להתיישבות, המועצות והתושבים הותיקים עצמם (שאני מצדיעה להם!), הצליחה להביא לכך שהיום חלק מהמבנים כבר עומדים, והעבודות בעיצומן. שכונות הצמיחה בישובי הנגב נתקלות באותם חסמים, כאילו יש לנו כל הזמן שבעולם ליישב את הנגב, כשמנגד צצים צבירי בניה בלתי חוקית בדואית בקצב אחר לחלוטין וללא שום חסמים. היהודים כפופים לחוק התכנון והבניה, הערבים - מכפיפים את המדינה לחוק הבניה והתכנון.
ככה זה כשנלחמים בין השוחות, כשהסמכויות לא בידינו. עם כל הנחישות והמקצועיות שגייסנו, עדין כל מאמץ נתקל בהתנגדות עזה של הפקידות והמערכת, וכל הישג היה מצומצם מידי, ועלה בזמן רב מידי. מי שמלווה את העשיה שלי לאורך זמן יודע: שנה לקח לחוקק את חוק האגודות השיתופיות, ועוד כמעט שנתיים להביא למימוש שלו בפועל, בגלל מנכ"ל רמ"י הקודם שהחליט לטרפד אותו...
לא אחת נשאלתי: איך יתכן שמוסדות התכנון והקצאת הקרקע פועלים שנים רבות כל כך באופן שפוגע באינטרסים הלאומיים של מדינת ישראל באזורים האסטרטגיים האלה? האם מדובר בחלם או בסדום? באי-הבנה של התוצאות הנגזרות מהמדיניות הזו? או בכוונה-תחילה להשתמש בכלים אזרחיים כדי להביא לאיבוד חבלי הארץ האלה? אני חושבת שגם וגם. אין ספק שפרופסור חמאייסי, למשל, מראשי התנועה האיסלאמית, פעל בתיחכום, כפי שהסביר בערבית, לייצר כיבוש מוסלמי בגליל. ובמקביל, אין ספק שפקידים רבים באמת לא מבינים, או מקובעים, ופועלים בבלי דעת.
עם זאת, בבסיס המדיניות המסוכנת הזו קיים גם פחד: הפחד מהמילים "יהוד הגליל והנגב", מהביטוי הציוני הכי-בסיסי הזה, שהפך מוקצה מחמת מיאוס, והיום מוגדר כ"אפרטהייד", לא פחות! הפחד המשתק מכל מה שעלול להיתפס כהפניית-עורף לערך ה"שוויון" - הוביל למצב בו השוויון נרמס מזמן, היהודים הם המופלים לרעה, וגם לזה נמצא הסבר מנומק היטב: "אפליה מתקנת". הפחד מהדה-לגיטימציה שתהיה מנת חלקם של כל מי שינסו לחזור לעקרונות הציוניים הבסיסיים של פעם, הוא פחד משתק. ובשביל להתגבר עליו צריך פשוט... אומץ ועמוד-שדרה.
לכן, כשהחלטנו שאנחנו הולכים לטפל בסכנה האסטרטגית הזו בכלים אסטרטגיים: לקחת לידינו את הסמכויות הרלוונטיות: במנהל התכנון, ברמ"י, וברשות האכיפה במקרקעין, לשנות את כללי העבודה בהם, להרחיב את "ישובי המובלעות" היהודים ולהחזיר אותם לשגשוג ולמילוי תפקידם המקורי, ובמקביל למנוע תכניות גרנדיוזית חסרת-הצדקה לישובים הערבים; להכתיב שינויים במפת העדיפות הלאומית: למחוק ממנה את הרכיב הסוציו-אקונומי שמשבית כל סיכוי לגידול דמוגרפי עם אוכלוסיה חזקה, ולגזור ממנה תמריצים והטבות שיניעו מיליון יהודים צפונה ודרומה; לשנות בחקיקה את נוהל הקמת ישובים, לוודא שישוב יעמוד על הקרקע זמן קצר לאחר החלטת הממשלה על הקמתו, ולהקים תוך זמן קצר עשרות ישובים כאלה; לנהל מערכה על השטחים הפתוחים ולהקים עשרות חוות בנגב ובגליל ממש כפי שעשינו ביהודה ושומרון - כשהחלטנו שזו תכנית העבודה שלנו, ידענו היטב שחייבים להוסיף לכל אלה גם את רכיב האומץ ועמוד-השדרה הציוני.
חייבים לקרוא לילד בשמו, ולהגדיר את התכנית כ"יהוד הגליל והנגב", בלי להתבייש, בלי למצמץ, ובלי להיבהל מכל מי שידבר על "אפרטהייד". יהוד הנגב והגליל זו ציונות, כמו שחוק השבות הוא חוק ציוני (ובלתי שוויוני בעליל, אפשר להתווכח על מיהו יהודי, אבל ברור שהוא לא חל על מי שלא יוגדר כיהודי). כמו שחוק הלאום הוא ציוני (ולא, למרות הקמפיין הרועש שנוהל כדי להכפיש את החוק הזה, הוא לא מפלה את הדרוזים במישור האישי, אבל כן קובע שמדינת ישראל היא מדינה יהודית). ציונות היא שיבת עם ישראל לציון, העם שב לארצו היחידה, והארץ מקבלת את העם היחיד שלאורך כל הגלות חיכתה רק לו. זו כנראה לב המחלוקת עם מנסור עבאס ודומיו, שמנסים להוביל, בשם ה"שוויון" הקדוש, למדינת כל אזרחיה.
"ויביאנו אל-המקום הזה, ויתן-לנו את-הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש" - "ויתן לנו את הארץ - כמשמעו" אומר רש"י, ולא מוסיף. במעמד המכונן של הבאת הביכורים מחויב כל אדם מישראל לזכור ולהזכיר לא רק את התודה האישית שלו על יבול אדמתו, אלא גם את האמת הפשוטה שהקב"ה נתן את הארץ לנו, לעם ישראל. האמת הפשוטה הזו, כמשמעה, היתה עם אבותינו בזמן שבית המקדש היה קיים, הלכה אתם לאורך כל הגלויות, ולא נשתכחה מלבם ואף מפיהם אף לא לרגע אחד. את האמת הזו חובה עלינו להשמיע גם היום, כשזכינו לשוב אל הארץ הטובה. להשמיע ולא להצניע, ולא להתבייש בה. היא המנוע, והיא הבסיס האיתן שעל גביו נמשיך, בע"ה, לבנות את ארצנו ואת מדינתנו.