השבת, י"ח במנחם אב, ימלאו 97 שנים לטבח תרפ"ט בחברון. 67 יהודים נרצחו אז באכזריות בעיר האבות, נשחטו, נאנסו, נחתכו לגזרים, נשרפו חיים, והומתו בכל מיני מיתות משונות.
הטבח הנורא הזה התבצע לאחר שיהודי חברון גרשו מהעיר את אנשי ה"הגנה" שהציעו לשמור עליהם מפני שכניהם הערבים. כן כן, יהודי חברון התמימים האמינו בשכנות הטובה שטיפחו, ושמו מבטחם בשוטרים הבריטים, שליטי הארץ בעת ההיא, שלא נקפו אצבע כדי למנוע מ"השכנים הטובים" לשעוט אחוזי אמוק לתוך בתי היהודים.
ואלה אכן היו הלקחים המרכזיים של הישוב היהודי בארץ מאותן פרעות: אסור להיות תמימים ולסמוך על "שכנות טובה" עם אויבינו, ואל מול הרצחנות האכזרית שלהם, חובה לבנות ולחזק את כח המגן שלנו, להכשיר אותו גם למתקפה ולא רק למגננה, ולסמוך עליו בלבד, ולא על שום גורם זר.
ביום הזה, אל מול המופע החוזר בטבח שמיני עצרת תשפ"ד, חובה עלינו לשאול: איך הגענו שוב, אחרי עשרות שנים במהלכן בנינו מדינה, הקמנו צבא, ויצרנו לעצמנו את אותה הגנה שהבריטים לא סיפקו לנו אז, איך הגענו למרות כל אלה למצב בו שוב יהודים נטבחו בבתיהם, בארצם, במדינתם, סמוך כל כך לבסיסי הצבא שלנו שנועד להגן עליהם, ונזנחו לנפשם באין מושיע? איך ולמה זה קרה לנו שוב במדינת ישראל? ואיך מוודאים שלא עוד?
אין זה אלא משום ששכחנו את לקחי תרפ"ט. עשרות שנים לאחר הטבח הנורא שבנו, באיוולתנו, לתת אמון באויבינו, ולתלות את תקוותנו ויהבנו ב"שכנות טובה" אותה עמלנו לטפח: חתמנו אתם על הסכמים מתוך כוונה תמימה "לפתוח דף חדש", מסרנו להם חבלי ארץ, אפשרנו להם לאחוז בנשק ולהתחמש עוד ועוד, ויתרנו להם, ושוב ויתרנו, ולא זכרנו שבכל פעם שויתרנו - גם הפקרנו. סיפרנו לעצמנו שהאוחזים בנשק הם "הערבים הטובים" שיעזרו לנו ("בלי בג"צ ובלי בצלם") להילחם בטרור של ה"רעים". שגינו בדמיונות-שווא ולא ראינו נכוחה את שנאתם היוקדת. לא צפינו, שוב לא צפינו, את אכזריותם הנוראה. ושילמנו שוב את מחיר תמימותנו, מחיר דמים.
אחד השיאים הנוראים של שכחת-תרפ"ט המסוכנת הזו, היה ביום תרפ"ט לפני 21 שנים: דווקא ביום הזה, י"ח באב תשס"ה, החרבנו ועקרנו במו ידינו את ישובינו הפורחים בצפון השומרון, כ"רגל מסיימת" למבצע עקירת הישובים מחבל עזה, מתוך אותה תקווה חסרת-הגיון והרת-אסון ל... שכנות טובה עם אויבינו. עם ה"טובים" שבהם, כמובן. אני זוכרת ששאלתי כבר אז: איך עם שטבח תרפ"ט צרוב בבשרו, מסוגל לבצע מעשה זוועה שכזה, ולשכוח ולהשכיח את מחירו האיום והצפוי כל כך?
אני זוכרת גם איך נשאלתי, לאחר שמחקנו מספר החוקים שלנו את חרפת העקירה מצפון השומרון: האם נשוב גם לעזה? ועניתי בצער שאכן כן, אבל רק משום שאויבינו לא יותירו לנו ברירה אחרת, ושזה יעלה לנו במחיר דמים. כמובן שמיד הוקעתי אל עמוד הקלון על תשובתי ה"קיצונית", ע"י כל אבירי השכחה. לא ידעתי באותה עת, עד כמה נורא יהיה מחיר הדמים שנשלם, תוך פחות משנה, על שכחת-תרפ"ט.
לא ידעתי ולא היכרתי אז את הפרוטוקולים של ישיבות הקבינט לאורך כל שנות הפקרת עזה, אותם פרוטוקולים שחשף בפנינו ראש הממשלה נתניהו, ובהם, שוב ושוב לאורך שנים, מוסרת משולחן הדיונים האופציה הריאלית היחידה להשגת בטחון מעזה: כיבושה מחדש ושליטה בה. המסקנה הברורה של פרעות תרפ"ט, לפיה רק אנחנו נגן על עצמנו, בלי להסתמך על שום גורם זר ועל שום הסכם עם מרצחים - פשוט לא היתה לגיטימית לאורך שנים. כך, בדיוק כך, הגענו לטבח תשפ"ד.
לא עוד. מטרות המלחמה שהגדרנו הפעם משקפות בדיוק את לקחי הטבח: להשמיד לחלוטין את שלטון החמאס בעזה, לפרק את כל תשתיות הטרור שלו, ולהסיר כל איום מעזה כלפי ישראל. על המטרות האלה, שנכתבו כשדם חללינו זועק מן האדמה, וקודשו בדם חיילינו, אסור לנו לוותר. "זו אינה רק שאלה של מדיניות, זו חובתנו כלפי אזרחי ישראל, וכלפי הדורות הבאים" - כתבה השבוע בדאגה ובצדק רב, מיכל עוזיהו, ראשת המועצה האזורית אשכול, לכל חברי הקבינט.
והנה היום, ערב יום תרפ"ט, אנו מתבשרים ש"מועצת השלום" לעזה חותמת על "הסכם" עם ארגון המרצחים חמאס, ומצפה מאתנו לבצע צעדי נסיגה כדי לקבל... שכנות טובה!! הרגע הכביכול-חגיגי הזה מגיע בסיומו של מו"מ שמנהלות "המדינות המתווכות" (העוינות לישראל כמובן) עם נציגי חמאס, במהלכו מרודדת עד דק דרישת הפירוז, והתוצאה: הנשק החמאסי ימסר ל... רשות ערבית אחרת שתוקם בעזה ("הערבים הטובים" כבר אמרנו?). מו"מ שמתנהל מעל הראש שלנו, בניגוד גמור לעמדתנו, ונחתם בחגיגיות מוזרה תוך ציפיה שהוא יחייב גם אותנו.
ובכן, ממש לא! מדינה חפצת חיים לא יכולה להסכים ל"הסכם" מסוכן כזה. אנחנו בסרט הזה, של "הערבים הטובים" שיקבלו נשק ושלטון בעזה כדי להגן עלינו מפני "הרעים" - כבר היינו, וכבר ידוע לנו איך הוא נגמר. את טעמה של "השכנות הטובה" כבר טעמנו, והוא מר מדמים ומלוח מדמעות.
אנחנו, ורק אנחנו, נספק בטחון לעצמנו. לא נסכים ל"הסכמי סרק" הנחתמים בחגיגיות מעל לראשנו, לא נסתפק ב"פייק פירוז", ולא נישמע לדרישת הנסיגה שתביא עלינו את "השביעי באוקטובר" הבא.
"ואבדתם מהרה" - מזהיר משה רבנו את ישראל בפרשתנו, ורש"י נדרש לשאלה למה "מהרה"? ומבהיר: "איני נותן לכם ארכה. ואם תאמרו: והלא נתנה ארכה לדור המבול... דור המבול לא היה להם ממי ללמוד, ואתם יש לכם ממי ללמוד". כמה פשוט, כמה כואב, כמה מחייב!
אנחנו יש לנו ממי ללמוד, ואת מה שלמדנו בכל כך הרבה דם ודמעות - חובה עלינו ללמד לאחרים. בי"ח באב תשפ"ו נלמד ונלמד, נזכור ונזכיר לעולם כולו את לקחי טבח תרפ"ט, ואת לקחי טבח תשפ"ד גם יחד. לא נוותר על הלקח הזה. נדע לעמוד על שלנו, כי בנפשנו הדבר.