דווקא בחודש אלול, ולאחר שהסערה סביב דברי הרב לנדו שככה, מצאתי לנכון להתנצל ולחזור בי מחלק מהדברים שכתבתי לפני כחודש כתגובה לדבריו.
אתחיל מהסוף: הרב לנדו לא אמר ולא התכוון שחיילי צה"ל הם רוצחים. בשונה מאותו מיעוט קולני פוסט-ציוני, הלוקה בעיוות מוסרי חולני ובוחר ברחמנות-אוולת על אכזרי שונאינו - ברוך ה', הרב לנדו אינו דואג לשלומם של אויבינו. ולכן לא דייקתי במאמר שלי, ואני רוצה להעמיד את הדברים על דיוקם.
כוונתו של הרב לנדו, במושגים תורניים, הייתה שונה - הוא טען כי שליחת חיילים למערכה שאינה מוגדרת כ"עזרת ישראל מיד צר" (הצלת חיים מוחשית), אלא למען אינטרסים של כבוד לאומי, היא בבחינת סיכון חייהם ושפיכות דמים של הלוחמים עצמם. במילים פשוטות: הרב לנדו לא דאג לאויב, הוא דאג לחיילים, ולתפיסתו - שליחתם למשימות מיותרות היא-היא ה"הרג" שלהם.
אולם, דווקא לאחר שמדייקים את כוונתו ומסירים מהשולחן את הפרשנות השגויה, האמת המזוקקת שנותרה קשה וחמורה עדיין. הנזק הציבורי, הלאומי והתורני שבדבריו אינו נובע מסילוף דבריו, אלא מהתוכן הפשוט של האמירה, בשלושה היבטים מרכזיים:
- מתן דלק תעמולתי לאויבינו
כאשר מנהיג רוחני בכיר קובע כי צה"ל מנהל מלחמות "לא לשם הצלה, רק לשם כבוד המדינה", הוא מעניק במו ידיו (כנראה בלי להתכוון) גיבוי מוסרי לקשים שבאויבינו. העולם האנטישמי ומערכות המשפט הבינלאומיות מכפישים את ישראל ומנסים להוכיח שישראל הורגת ערבים "סתם" ולא לצורך הגנה על אזרחיה. כיצד נוכל להלין על גורמים עוינים ברחבי הגלובוס, כאשר המנהיג הרוחני של היהדות החרדית מספק להם את הטיעון הזה?
- בורות אסטרטגית מוחלטת בראיית המאקרו
ההפרדה שעושה הרב לנדו בין "הצלת חיים" לבין "כבוד המדינה" מעידה על חוסר הבנה מוחלט באסטרטגיה צבאית מודרנית. במזרח התיכון, "כבוד המדינה" אינו מושג מופשט של גאווה; הוא מתורגם ישירות לכושר הרתעה. מדינה שאינה נלחמת על כבודה וריבונותה משדרת חולשה ומזמינה עליה את הטבח הבא. פגיעה בהרתעה היא סכנת נפשות מוחשית, וההתעלמות מכך היא בורות ביטחונית ורעיונית.
- אמירה לחיילים שהם נהרגים סתם
באמירתו כי החיילים נשלחים למות "לשם כבוד המדינה", הרב לנדו מציג את נפילתם של גיבורינו כגחמה פוליטית מיותרת של מנהיגים. אמירה זו מטילה צל כבד על המניעים של מפקדי צה"ל, ואומרת למעשה למשפחות השכולות ולוחמינו בחזית: יקיריכם נהרגו ללא צורך אמיתי. זו פגיעה קשה במורל הלאומי, וזלזול מוחלט בחיילינו היקרים - ובכללם חובשי הכיפות הסרוגות שאותם הוא מבקר - שמקריבים את חייהם מתוך הבנה עמוקה של הגנת העם והארץ ושבזכותם הוא יכול לשבת ללמוד תורה וגם לבקר אותם...
דווקא בחודש הרחמים והסליחות, חובתנו לחתור למנהיגות אחראית ושקולה, הרואה את גודל השעה ובעלת יכולת לאחות את הקרעים שבתוכנו מתוך דרכה האמיתית של התורה ומתוך יראת שמיים טהורה.
בברכת תכלה שנה וקללותיה. תחל שנה וברכותיה.