שישה־עשר לוחמים מגדוד רותם של חטיבת גבעתי, ובהם תלמידי ישיבות הסדר, נשפטו בלילה שבין ראשון לשני למחבוש, חמישה לעשרה ימים ואחד־עשר לחמישה ימים, לאחר שלא הסכימו לעלות לנמ"ר שאליו צורפה פרמדיקית, והפעילות המבצעית ברצועה בוטלה.
מי שמתייחס לכך בשוויון נפש, כאל אירוע משמעתי מקומי בין מפקד לפקודיו, לא הבין דבר. זה אינו אירוע בין מ"פ לחייליו. זהו אירוע בין צה"ל לבין הציבור הדתי והחרדי, והוא נחת בדיוק בשבוע שבו נפתח עוד יום גיוס לחרדים, בליווי הפגנות הפלג מחוץ לבקו"ם.
מי כתב את הקוד?
פקודת מטכ"ל 33.0207, "השירות המשותף", לא נכתבה בבית מדרש ולא הוכתבה בידי רבנים. היא נכתבה בתוך אכ"א, אושרה בידי הרמטכ"ל גדי אייזנקוט בספטמבר 2016. הפקודה קובעת, בסעיף 48, שראש אכ"א ממונה על קביעת המדיניות, ובסעיף 49 שרח"ט תכנון ומנהל כוח אדם (תומכ"ה) ממונה על יישומה. זהו מסמך של הצבא, בחתימת הצבא ובאחריותו. כשהוא מופר בשטח, הצבא מפר את עצמו.
הסעיף שאיש לא טרח לקרוא
וכדאי לקרוא את הניסוח המדויק. סעיף 12 קובע שחייל שאורח חייו דתי זכאי לבקש להימנע מפעילות משותפת עם בן המין השני - ובמפורש, לרבות נסיעה ברכב - וממשיך: "אם יש חשש סביר למגע גופני, לייחוד או לפעילות בלבוש חשוף נדרש המפקד להיענות לדרישה זו". נדרש. לא רשאי. סעיף ההגדרות מוסיף שייחוד כולל נסיעה ברכב, וסעיף 7 מורה להקפיד על יישום הפקודה כלשונה, בלי החמרות ובלי הקלות.
והחריג? מי שמחפש בפקודה פתח ל"מקרה חירום" ימצא אותו במקום אחד בלבד: סעיף 46, שעניינו לינה משותפת בשעת סכנת חיים ברורה - וגם שם נדרשות בקשה בכתב, בחינת מפקד הזרוע והגבלה לשבעה ימים. אין בפקודה כולה סעיף המתיר למפקד בשדה לייצר חריג במו ידיו על רמפת הנמ"ר. רב החטיבה אמנם התיר את היציאה לנוכח דחיפות המשימה, וזו פסיקה לגיטימית - אבל היתר בשדה אינו תחליף למנגנון שהפקודה מחייבת, ואינו פוטר בני תשע־עשרה שקיבלו מראשי ישיבותיהם הוראה הפוכה. הצבא העמיד אותם בברירה בין הפקודה לרבם, בדיוק הברירה שהפקודה נכתבה כדי למנוע.
ומילה על הפרמדיקית
וראוי לומר גם את זה, בקול ברור: הפרמדיקית לא ביקשה את התפקיד הזה. היא חיילת שבחרה באחד המקצועות התובעניים ביותר בצה"ל, שנכנסת לרצועה כדי להציל את חייהם של אותם לוחמים עצמם, ובלי שום אשמה מצידה מצאה את עצמה במרכזו של אירוע ציבורי סוער, כשעצם נוכחותה הפכה לנושא לדיון. זו השפלה שלא מגיעה לה. והיא אינה באשמת הלוחמים ואינה באשמתה - היא באשמת מי שהושיב את שניהם באותו נמ"ר בלי שהכין לכך שום הסדר מראש.
אפקט הפרפר
וכאן הכשל האמיתי. לפי גורמים בצבא, הרוב הגדול של הפרמדיקים בצה"ל הן פרמדיקיות. אם כך, המפגש בין מחלקת בני ישיבות לבין פרמדיקית בתוך נמ"ר צפוף אינו תאונה - הוא ודאות סטטיסטית. עשור אחרי הפקודה, מדוע אין הסדר מוקדם: איזון בהכשרות, פתרון שיבוצי, אישור חריג מתועד, נוהל כתוב? זה אינו כישלון של מ"פ, זהו כישלון מטה. כמו באפקט הפרפר, לאירוע קטן שלא נחסם במטה יש השלכות כבדות.
האיש שהתחייב בוועדת חו"ב
וההשלכה הכבדה מכולן היא הגיוס. תא"ל שי טייב, רח"ט תומכ"א, בילה בשנתיים האחרונות שעות ארוכות בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת. בסוף יוני האחרון הזהיר שם כי "תוך שנה וחצי נגיע ל-90 אלף משתמטים", ותבע חוק גיוס אפקטיבי שיביא חיילים מחר. הוא הציג נתונים, שכנע חברי כנסת בחיוניות הגיוס החרדי, ופרס בפניהם את מסלולי השירות המותאמים ואת יכולתו של הצבא לקלוט חרדים במסגרת ההולמת את אורח חייהם. אותו קצין עצמו, לפי סעיף 49, הוא הממונה על יישום פקודת השירות המשותף. ההתחייבות והביצוע יושבים באותה לשכה. השבוע התברר מה קורה כשהם אינם נפגשים - ומי שמזהיר מ־90 אלף משתמטים אמור להבין שבשבוע כזה המספר הזה אינו הולך וקטן.
המסר נקלט היטב
כי הצבא שהקים את חטיבת החשמונאים והבטיח "מי שנכנס חרדי - יוצא חרדי" הוכיח השבוע שאפילו לציבור הדתי־לאומי, שבניו יושבים בנמ"רים ובטנקים, הוא אינו עומד בהתחייבות שכתב בעצמו - ושמי שאינו מוכן לעבור על דתו נשלח לכלא. ביולי ביטלו עשרות מועמדים חרדים את הליך הגיוס לחשמונאים, הנזק אדיר, והוא רק התחיל.
האם לכך התכוון אותו מ"פ? ממנו, אולי, לא היה אפשר לצפות אחרת. אבל איפה היה ראש אכ"א? איפה היה הרמטכ"ל? פקודה שהצבא ניסח בעצמו, אישר בעצמו ואחראי ליישמה בעצמו אינה יכולה להיות בגדר המלצה בשטח. הלוחמים במחבוש, פרמדיקית טובה הושפלה, פעילות מבצעית בוטלה, והחשבון יוגש בלשכות הגיוס עוד שנים. מי שסבור שהעניין נסגר בעשרה ימי מחבוש, מוזמן לשאול מי חתם על סעיף 12.