אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר נשאר בלב מנהטן חלל עצום במקום שבו עמדו מגדלי התאומים. אפשר היה לנסות לשחזר אותם בדיוק, להחזיר את קו הרקיע למה שהיה.
אבל העיר ניו יורק בחרה אחרת: במקום המגדלים הוקמו בריכות זיכרון, ולצדן נבנה מגדל חדש - מגדל החירות. לא מחקו את העבר, אבל גם לא ניסו לחיות בתוכו מחדש. לפעמים הדרך להמשיך סיפור מפואר היא לא לשחזר אותו, אלא לבנות ממנו משהו חדש.
ספרי עזרא ונחמיה מתארים את מאבקם של שני דורות בזמן העלייה לארץ. הדור הראשון, דורו של זרובבל המנהיג ויהושע הכהן הגדול, הוא הדור שבנה מחדש את בית המקדש. הדור הבא שהספר מספר עליו מגיע כמה עשרות שנים אחר כך - דורם של עזרא ונחמיה. העיר וקהילת שבי ציון במצב לא טוב, ועזרא ונחמיה עולים לארץ לנסות ולכונן פה חברה חדשה ומוצלחת.
הדור הראשון עמד במשימה הגדולה שלו ובנה את בית המקדש, אך כבר ברגע החגיגי של ייסוד בית המקדש התברר עד כמה קשה לדור החדש להשתחרר מצלו של הבית הראשון. הספר מתאר שלצד חלק מהעם ששמח והתרגש, רבים אחרים ראו את המקדש והחלו לבכות. זיכרון המקדש הראשון עמד לנגד עיניהם, והם התאכזבו מהפער: "וְרַבִּים מֵהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר רָאוּ אֶת הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן בְּיָסְדוֹ זֶה הַבַּיִת בְּעֵינֵיהֶם בֹּכִים בְּקוֹל גָּדוֹל וְרַבִּים בִּתְרוּעָה בְשִׂמְחָה לְהָרִים קוֹל" (עזרא ג', יב). הבכי היה כל כך גדול שלא היה אפשר להבחין בתרועת השמחה (עזרא ג', יג). דמיינו שאתם מגיעים למסיבה, ואי אפשר לזהות שזו מסיבה - כי כולם בוכים.
עשרות שנים אחר כך, עזרא ונחמיה עולים לארץ כדי לנסות להתמודד עם הבעיות הרבות שיש בה. לאורך התקופה הזהות של החברה מטושטשת: "אֵינָם מַכִּירִים לְדַבֵּר יְהוּדִית וְכִלְשׁוֹן עַם וָעָם" (נחמיה י"ג, כד), המצב הבטחוני רעוע: "חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ" (נחמיה א', ג), והמצב הכלכלי והחברתי מחפיר: "וַתְּהִי צַעֲקַת הָעָם וּנְשֵׁיהֶם גְּדוֹלָה אֶל אֲחֵיהֶם הַיְּהוּדִים… וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ כֹבְשִׁים אֶת בָּנֵינוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ לַעֲבָדִים וְיֵשׁ מִבְּנֹתֵינוּ נִכְבָּשׁוֹת וְאֵין לְאֵל יָדֵנוּ וּשְׂדֹתֵינוּ וּכְרָמֵינוּ לַאֲחֵרִים" (נחמיה ה', א-ה). עזרא ונחמיה נאבקים מול התנגדות מבפנים ומבחוץ, באמצעות התמודדויות מעשיות וגם חינוך ותפילה, עד שהם מגיעים לאחד המחזות המרגשים בתנ"ך. העם מבקש שיביאו לו את ספר התורה (נחמיה ח', א). עזרא מביא את התורה אל רחוב העיר, החוצה אל העם כולו, ומלמד את העם את התורה. חז"ל דרשו (מגילה ג.) שעזרא היה זה שתיקן את חלוקת הפסוקים והערות המסורה שמאפשרים לאנשים ללמוד את התורה עד היום, ומתארים את עזרא כאחת הדמויות המרכזיות במהפכה שהפכה את התורה לנלמדת, מפורשת ונגישה לציבור הרחב בימי בית שני. הדור הראשון דאג לבניית המקדש, והדור השני דאג לבניית העיר והחברה - על בסיס התורה.
שמעתי מד"ר הלל מאלי שמעמד חנוכת החומה, לקראת סוף הספר, היא ניגוד מוחלט ותיקון לבכי של הדור הראשון. הפסוק חוזר על שמחה שוב ושוב ושוב, וחותם בכך שהשמחה נשמעה למרחוק: "וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלִַם מֵרָחוֹק" (נחמיה י"ב, מג). מאלי מציע שההבדל הוא בכך שהפרויקט של הדור הראשון היה לבנות את המקדש, ולכן הוא בהכרח נמדד ביחס למקדש הראשון. שחזור הוא תמיד חיוור ביחס לנוסטלגיה של הדור הקודם, ובמיוחד שבשיבת ציון המצב באמת היה קשה ומדולדל. אך הדור של עזרא ונחמיה לא ביקש רק לשחזר את מה שהיה, הוא בונה קומה שאי אפשר למדוד באותו סרגל ומחפש נתיב חדש ודרך חדשה - הוא חוזר אל התורה, מוציא אותה אל רחוב העיר, לומד, משכלל ומפתח אותה. בכך הם הצליחו לכונן עם שיש לו קשר חדש ומיוחד עם א-להיו.
גם לנו קל מאוד להביט לאחור. דווקא בתוך השבר של השנים האחרונות אנחנו שומעים געגועים לדור תש"ח, למנהיגים של פעם, לישראל של פעם. יש הרבה מה ללמוד מהם, ובצדק. הם בנו כאן מדינה כנגד כל הסיכויים, וכמו הזקנים בספר עזרא, מי שמביט במפעל שלהם יכול להרגיש שכל מה שאנחנו עושים קטן לידם. אבל עזרא ונחמיה מציעים אפשרות אחרת. הגדולה של הדור היא לא שהוא מצליח לשחזר את הדור שהיה לפניו. הוא צריך לזהות מה המשימה המיוחדת שניתנה דווקא לו. דור המייסדים הקים כאן מדינה. המשימה שלנו היא לבנות בה את הקומה הבאה: חברה חזקה, צודקת ובעלת זהות. לא להיות שוב דור תש"ח, אלא להיות דור שגם הנכדים שלנו יביטו בו יום אחד ויגידו: גם הם בנו כאן משהו חדש. ואז, אולי, שמחת ירושלים תישמע שוב למרחוק.
הטור מתפרסם במסגרת מיזם 'שניים ליום' שבו לומדים שני פרקי נ"ך ביום ומסיימים את התנ"ך בשנה. לחצו כאן כדי להצטרף לקבוצות הוואטסאפ של המיזם. השבוע לומדים מעזרא ו' עד נחמיה ט'