התרגשות רבתי. יואב סגלוביץ הצטרף לרע"ם, וכמעט בן לילה הפך מהלך פוליטי לאירוע מכונן של פיוס, אומץ ו"שבירת חומות". יהודי ציוני, חילוני, קצין בצה"ל וניצב בדימוס במשטרת ישראל חובר למנסור עבאס, ערבי מוסלמי דתי ושמרן, ומכריז על בניית "גשר פוליטי אמיתי".
יפה. רק שהגשר הזה ממוקם בצד הלא נכון.
לפני שסגלוביץ מבקש ללמד אותנו כיצד מגשרים בין יהודים לערבים, כדאי לברר אם הוא וחבריו מסוגלים לגשר בין יהודים ליהודים.
כי כל המילים היפות שהוא מרעיף על רע"ם נעלמות ונאלמות באורח פלא כשמגיעים לנתניהו, לחרדים, לציונות הדתית או לבן גביר.
שם אין "הכרה בשונות". אין "נרטיבים ייחודיים". אין "אני לא אשנה אותם והם לא ישנו אותי". שם יש פסילה. סכנה לדמוקרטיה. קיצונים. משיחיים. חשוכים. מוקצים מחמת מיאוס. מחנה פוליטי של מיליוני יהודים הפך בעיני חלקים מהמרכז והשמאל הישראלי לציבור שאפשר לדבר עליו כמעט בכל שפה, ובלבד שלא נידרש חלילה לקבל אותו כפי שהוא.
ואז מגיע מנסור עבאס, ופתאום כולם פלורליסטים.
פתאום אפשר לחיות עם פערים עצומים בדת, בלאום, בזהות ובהיסטוריה. לפתע שונות אינה איום אלא הזדמנות. כעת אסור להיתקע בעבר וצריך להביט אל העתיד. פתאום לא חייבים להסכים כדי להיות שותפים.
נהדר. עכשיו נסו את זה בבית פנימה.
הרי זו אחת התובנות העתיקות ביותר על קיומם של עמים וחברות. "בית המפולג בתוך עצמו אינו יכול לעמוד", אמר אברהם לינקולן, בעקבות מקור קדום ממנו. חז"ל אמרו זאת באופן כואב הרבה יותר. בית שני לא חרב, בתודעה היהודית, רק מפני שרומא הייתה חזקה. "מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חינם".
האויב היה בחוץ. החורבן התחיל בפנים.
וזה בדיוק מה שהופך את מופע הסובלנות הנוכחי לכל כך חלול.
אין פסול בשותפות אזרחית עם ערביי ישראל. להפך. צריך לבנות יחסים תקינים, שוויון אזרחי, שיתוף פעולה ושגשוג משותף. אבל חברה אינה מתקנת את עצמה בכך שהיא מדלגת מעל הקרע שבתוכה ומצטלמת מחובקת מעבר לו.
השלום הראשון של עם הוא עם עצמו.
מי שאינו מסוגל לשבת עם יהודי משום שהצביע לבן גביר, אבל מתפעל מעצמו על יכולתו לשבת עם רע"ם, אינו פורץ גבולות. הוא פשוט סימן גבולות אחרים.
מי שמדבר על קבלת הנרטיב הערבי אבל בז לנרטיב של מיליוני יהודים, אינו פלורליסט.
ומי שמבקש "עתיד משותף" עם מנסור עבאס (שרק עכשיו הודה שהוא מכיר במדינת ישראל כיהודית, רק כדי לא להיפסל בבחירות) בעודו רואה במחצית מעמו מכשול לעתיד, לא בנה גשר. הוא עקף את התהום האמיתית.
ביום שבו סגלוביץ הגנרי יקום ויאמר על החרדי, על הליכודניק, על המתנחל ועל מצביע בן גביר בדיוק את המשפט שאמר על מנסור עבאס - אני לא מתכוון לשנות אותו והוא לא ישנה אותי, אבל אנחנו שותפים - אדע שמשהו באמת השתנה כאן.
ועד אז כדאי לחסוך מאיתנו את חגיגות הפיוס ההיסטורי. קל מאוד לאהוב את "האחר" המאתגר יותר לבחון, האם אתה מסוגל לא לשנוא את אחיך.