לרוב אזרחי ישראל, מן הסתם, התאריך כ' באלול תשנ"ו, 4 בספטמבר 1996, היום לפני 30 שנה, לא יגיד דבר. הוא נמחק לחלוטין מדברי ימי המדינה.
זהו תאריך משמעותי - כי באותו יום נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו בפעם הראשונה עם יאסר ערפאת, הפגישה הראשונה ביניהם מאז עליית נתניהו לשלטון בפעם הראשונה. זה היום שבו הובהר לכל העולם, שגם הליכוד, שהוביל את המאבק הפרלמנטרי (בניגוד למאבק בשטח, שהובילה מועצת יש"ע) בהסכם אוסלו ובקשרים שיצרה מדינת ישראל עם מנהיג המרצחים יאסר ערפאת - מתכוון להמשיך בהסכם ובקשרים עם אותו מנהיג מרצחים.
בסרטון שהוציא נתניהו בשבוע שעבר נגד ריבוי מפלגות הימין, הוא חזר לבחירות 1992, בהן ניצחה מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין: "היו בימין מי שכעסו על שמיר מסיבה זו או אחרת והקימו מפלגות מימין לימין. חלק מהן לא עברו את אחוז החסימה והשמאל עלה לשלטון. דבר ראשון שהוא עשה - הביא את ערפאת וחבר מרעיו מתוניס ובעצם הקימו ישויות פלשתיניות גם בעזה וגם ביו"ש. ההמשך ידוע".
ההמשך אכן ידוע - נזכיר אותו לאלו שלא יודעים או שכחו. הפגישה הראשונה בין נתניהו לערפאת השבוע לפני 30 שנה לא הייתה בגלל קרבות מנהרת הכותל, שפרצו שבועיים אחר כך. מרגע שנבחר לראשות הממשלה, קיבל נתניהו באופן רשמי את הסכם אוסלו. על פי ההסכם הייתה מדינת ישראל אמורה להעביר לרשות הפלשתינית שטחים נוספים ביו"ש בשלושה שלבים, שקיבלו את השם המזויף 'פעימות', ועוד לפני כן להוציא את כוחות צה"ל מהעיר חברון - העיר היחידה שצה"ל נשאר בה אחרי הסכם אוסלו ב', בגלל האוכלוסייה היהודית שגרה בתוכה.
הפגישה בין נתניהו וערפאת הייתה עקרה. היא לא מנעה את הקרבות שפרצו בין צה"ל לצבא המחבלים ביש"ע בערב חג סוכות תשנ"ז, בתירוץ של פתיחת מנהרת הכותל בעיר העתיקה בירושלים. קרבות שקיבלו את השם 'קרבות מנהרת הכותל'.
נתניהו, בספרו האוטוביוגרפי, מתעלם לחלוטין מהפגישה הזו, ומביא תיאור שגוי לחלוטין על מה שקרה אחרי קרבות מנהרת הכותל (עמ' 257): "קלינטון מיד חזר ללחוץ עלי שאפגש עם ערפאת. נפגשנו ב-7 באוקטובר 1997, במעבר ארז בין עזה לישראל. כפי שציפיתי, ערפאת היה ערמומי ומחושב…"
ממש לא נכון. הפגישה הראשונה בין השניים במחסום ארז הייתה השבוע לפני 30 שנה, בכ' באלול תשנ"ו, 4 בספטמבר 1996. הפגישה השנייה בין השניים, על פי הזמנת הנשיא קלינטון, אכן הייתה אחרי קרבות מנהרת הכותל, אבל לא במחסום ארז אלא בוושינגטון, ולא ב-7 באוקטובר אלא ב-29 בספטמבר. הפגישה הניבה בהמשך את הסכם חברון, שבו מסר נתניהו את רוב שטח העיר חברון לרשות הפלשתינית.
מכאן ואילך המשיך נתניהו את דבקותו בתהליך אוסלו, שהגיע להסכם 'וויי פלנטיישן' שנחתם בג' בחשוון תשנ"ט, 23 באוקטובר 1998. זה היה הסכם לביצוע ה'פעימה' הראשונה והשניה של הסכם אוסלו ב', שבו סוכם על מסירת 13% נוספים משטח יו"ש לשליטה פלשתינית (12% כשטח B ואחוז אחד כשטח A) ועוד 14.2% משטח B לשטח A. אם בהסכם אוסלו ב', שעליו חתם יצחק רבין בד' בתשרי תשנ"ו, 28 בספטמבר 1995, רק 3% משטחי יו"ש היו שטחי A בשליטה פלשתינית מלאה - 24% משטח יו"ש היו שטחי B בשליטה ביטחונית ישראלית ואזרחית פלשתינית. 72% משטח יהודה ושומרון שטחי C בשליטה ישראלית מלאה - הרי מאז הסכם וויי עליו חתם נתניהו (שאת רובו ביצע אהוד ברק כראש הממשלה, שקיבל את ההסכם שנתניהו הוריש לו) נמצאים בידי הפלשתינים 39.8% משטחי יהודה ושומרון, שטחי A+B גם יחד (18.1% - שטח A.
21.7% - שטח B). שטחי C שבשליטה ישראלית מלאה הצטמצמו ל-60.2% - בגלל ההסכם שנתניהו חתם עליו, כחלק מתהליך אוסלו.
חתם וגם ביצע
לימים נתניהו ניסה לטעון כי הוא אמנם חתם על ההסכם אבל לא ביצע אותו; רק שהטענה לא ממש מדויקת. השלב הראשון של ההסכם, נסיגה בצפון השומרון, באיזורי ג'נין שכם וגם טול-כרם סמוך לכביש 6, בוצע במלואו בא' בכסלו תשנ"ט, 20 בנובמבר 1998, עדיין ימי ממשלת נתניהו.
עיקר הנסיגה היתה במרחב שמדרום לג'נין, שהפך לפלשתיני כמעט מלא. בשליטת ישראל נשארו פסים דקים של צירי תנועה שהובילו ליישובים היהודיים. המציאות הזו איפשרה לאריק שרון כעבור 7 שנים לעקור במסגרת תוכנית ההתנתקות (שנתניהו הצביע בעדה בכנסת) ארבעה יישובים שנותרו מבודדים במרחב הפלשתיני - חומש, שא-נור, גנים וכדים.
לפחות בנושא הזה - נתניהו חזר בתשובה, עם חזרת כל ארבעת היישובים שנעקרו, בתוספת שני יישובים באיזור, נעה שעלתה השבוע על הקרקע, ועמק דותן, שעלה לקרקע לפני כחודשיים, בכ"ח בתמוז, 13 ביולי. ועוד כמה וכמה חוות חקלאיות.
גם בלי לבטל את הסכם אוסלו ב' (ביטול שגם בעיני הוא שגוי. הוא יפגע בישראל מדינית וגם התיישבותית) החזרה לצפון השומרון היא החזרה בתשובה של נתניהו וכפרתו על המשך הנסיגות של הסכם אוסלו בממשלתו הראשונה, לפני 30 שנה.