המלחמה, השכול, ההתיישבות, התקשורת, הזהות היהודית והתקווה לגאולה - כל אלה נפגשים בספר השירים החדש של המשוררת אסתר קמרון, שלדברי רחל סילבצקי הוא הרבה יותר מספר שירה: מדובר במסע רוחני הנוגע בפצעי התקופה ומבקש להפוך את הכאב לכוח של בניין.
קמרון, מהקולות הייחודיים בעולם הספרות היהודית, עברה מסע חיים יוצא דופן. היא נולדה בארצות הברית למשפחה נוצרית-פרוטסטנטית, למדה באוניברסיטאות בארצות הברית ובאירופה, והעמיקה ביצירתם של חוקרי המחשבה היהודית גרשום שלום ומרטין בובר. עבודת הדוקטורט שלה עסקה במשורר היהודי פאול צלאן, אך לאחר מותו הטרגי של צלאן פנתה לחיפוש אישי שהוביל אותה אל היהדות. בשנת 1979 עלתה לישראל והתגיירה, ומאז היא חיה בירושלים חיי תורה ומצוות.
במשך שנים כתבה קמרון באנגלית, פרסמה אחד-עשר ספרים וזכתה להכרה בעולם הספרות היהודי. בשנים האחרונות היא בחרה לעבור לכתיבה בעברית, ובספרה החדש היא מעניקה קול פיוטי למציאות הישראלית של השנים האחרונות.
סילבצקי מתארת את שירתה של קמרון כבעלת כוח רגשי יוצא דופן. לדבריה, השירים אינם מסתפקים בתיאור המציאות, אלא מצליחים לפתוח "דלת לנשמת הקורא" באמצעות שילוב בין המילים, הקצב והמבנה הפיוטי.
הספר נע בין דמויות היסטוריות כדוגמת יאיר שטרן, דרך מלחמת "חרבות ברזל", ההתיישבות ביהודה ושומרון, ביקורת על התקשורת ועד עולמם של נוער הגבעות. אף שהשירים נכתבו מתוך מציאות של מלחמה ואובדן, הם אינם שוקעים בייאוש. לצד הקינה, נוכחים בהם גם נחמה, אמונה ותקווה.
אחד השירים הבולטים בספר, "השבעה", מתאר את המעבר החד מחיי שגרה אל שדה הקרב, כאשר צעירים שעוד תכננו לימודים, משפחה ובניין הארץ נקראים באחת לעזוב הכול ולהילחם על עמם.
גם הסופר והמשורר הרצל חקק מתרשם מעוצמת הספר. לדבריו, מדובר ביצירה המבקשת למצוא משמעות רוחנית מתוך החורבן. הוא כותב כי קמרון מצליחה לחבר בין מגילת איכה, מלחמות ישראל בעבר והמערכה הנוכחית, ובכך לשרטט רצף היסטורי שבו רוח הגבורה של העם היהודי ממשיכה לפעום גם בימים הקשים ביותר.
לדבריו, השירים מבטאים את תחושת החרדה של העורף הישראלי לא פחות מאשר את חוויית הלוחמים. כך למשל בשיר "האזרח בעורף - כולנו בחזית", שבו מתוארת תחושת חוסר האונים של מי שנמצא הרחק משדה הקרב, אך ליבו נמצא עם הלוחמים תחת האש.
לצד שירי הכאב, קמרון אינה חוששת גם מביקורת ציבורית. היא כותבת על "מחשכי התקשורת", על הקונספציות שהובילו לאסון, ועל הצורך בהנהגה ערכית שתצמח מתוך החברה עצמה. מבחינתה, כאשר נדמה שהשמיים שותקים, האחריות מוטלת על בני האדם ליצור מציאות חדשה מתוך ערבות הדדית, אמונה ואחדות.
את התקווה מוצאת קמרון ב"ברית האחים" ובקשר העמוק אל ארץ ישראל. בשיר "מצפן" היא מפנה את המבט מגזרות הלחימה אל גבעות השומרון, שם היא מוצאת את מקור הכוח, העבודה והאמונה שמאפשרים להמשיך קדימה גם בימים של מלחמה.
רחל סילבצקי מסכמת כי "בעיר מצור" אינו רק קובץ שירים, אלא ספר שמצליח לגעת בלב התקופה. לדבריה, זהו ספר המעניק לקורא מילים לכאב, אך גם מזכיר שבתוך המצור, השכול והמאבק, עדיין קיימים תקווה, אמונה ואהבת הארץ - ולכן, היא מסכמת, "זהו ספר שכדאי להחזיק קרוב ללב".