בשנת 2014, בעיצומו של מבצע 'צוק איתן', שירתתי כרב יחידת מגלן בתוך רצועת עזה. בשיא הלחימה, ביום האסון הכבד של נגמ"ש גולני, הצטרפה ל'אכזרית' הצפופה שלנו פרמדיקית.
מי ששהה בתוך רכב קרבי משוריין בלב שדה קרב מכיר את המציאות הזו: צפיפות מחניקה, חום, עייפות, ורמת אינטימיות כפויה שהיא נחלת שדה הקרב בלבד. לא אדם דתי ולא אדם חילוני מרגישים בנוח בסיטואציה כזו.
הפרמדיקית הזו הייתה מקצועית ומסורה. כשהתפוצצה מנהרת התופת תחת מרפאת האו"ם, היא טיפלה בפצועים וחילצה אותם שכם אל שכם איתנו. הבעיה אינה היכולת המקצועית של הנשים אלא העובדה שהמערכת הצבאית דוחקת אותנו מלכתחילה למצבים בלתי אפשריים. בתוך האש, כשהחיים מוטלים על הכף, החייל הדתי אנוס. אי אפשר לסרב פקודה באמצע קרב. הצבא מנצל את מסירות הנפש הזו, יודע שלא ננטוש את המערכה, והופך את חריגת הפיקוח-נפש הנקודתית לנורמה שיטתית.
מה שהחל ב'צוק איתן כסנונית ראשונה, הפך בשנים האחרונות לשיטה. כעת, המאבק הגיע לנקודת רתיחה.
לחיילי גבעתי הגיבורים אני מצדיע על שסירבו פקודה להיכנס לנמר. בדיוק את זה אנו מצפים מתלמיד ישיבת הסדר לעשות: לעמוד על קיום ההלכה ללא פחד, גם במחיר כלא. עם זאת, המאבק הזה אינו צריך ליפול על כתפיו של חייל בודד בשירות סדיר, הנתון למכבש לחצים פיקודי. המאבק הזה הוא המשמרת שלנו ראשי הישיבות והנהגת הציבור הדתי-לאומי.
המערכת הצבאית לוקה בצביעות זועקת. מצד אחד היא זועקת נגד הציבור החרדי שלא מתגייס; מצד שני, היא רומסת ברגל גסה את אורח החיים של הציבור הדתי-לאומי - אלה שממלאים את שורות הלוחמים, הפיקוד והמילואים ומוסרים את נפשם יום-יום.
המסר שלנו לצה"ל חייב להיות חד, ברור וחד-משמעי: אנחנו לא עושים "מצוה הבאה בעבירה". היציאה למלחמה היא מצווה קדושה, אך מעולם לא התרנו לחיילינו להתגייס כדי לעבור על ההלכה.
הצבא חייב להתעשת, ולהפסיק את הכפייה הפרוגרסיבית ובכך להבטיח את זכויותיו הבסיסיות של החייל הדתי לשמור הלכה. בדיוק כמו שצה"ל עושה עם שאר המגזרים.
לנחמתנו אנחנו יודעים שהמחיר עבור צה"ל לאבד את תלמידי ישיבת ההסדר הוא עצום, ולכן סירוב הפקודה של חיילי גבעתי הוא ציון אבן דרך משמעותי ביחסים בין צה"ל למגזר הדתי לאומי.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר באר התחיה