וינטר מסמל כרגע רעיון פשוט, כמעט מובן מאליו, ובכל זאת נדיר להפליא בפוליטיקה הישראלית. אחרי 7 באוקטובר אי אפשר להסתפק בהחלפת כיסאות. צריך לשנות תפיסה, הנהגה ורוח.
אפשר לאהוב את וינטר או להסתייג ממנו. מותר לחשוב שהוא פוליטיקאי מצוין, או טירון שעוד יעשה טעויות. זה כמעט לא חשוב. וינטר הוא כרגע נושא של רעיון גדול ממנו. מדינה שעברה כישלון בסדר הגודל של 7 באוקטובר זקוקה לכוחות חדשים שאינם כבולים למערכת שקדמה לאסון ואינם עסוקים בהגנה על חלקם בה.
כי 7 באוקטובר לא היה רק תקלה נקודתית חמורה. אלא קריסה קולוסאלית של תפיסה.
שנים של הכלה, קניית שקט, אמונה בהרתעה, התמכרות לטכנולוגיה, דחיית הכרעות והנחה שאפשר לנהל אויב שמצהיר על רצונו להשמיד אותנו. ממשלות, קבינטים ומערכת הביטחון נרתמו אקטיבית בדרכים שונות לעולם הזה.
ואז הוא קרס.
אבל כמעט שלוש שנים אחר כך, חלק גדול מהנהגת המדינה עדיין עסוק בכתיבת כתב ההגנה של עצמו. בבריחה מאחריות ובעיצוב נרטיבים מעוותים להסברי כישלונות העבר. לא העירו אותי. לא עדכנו אותי. הצבא אשם. הממשלה אשמה. השב"כ אשם. כולם מסבירים מצוין מדוע האחריות נמצאת אצל האחר.
וזהו עצם העניין.
מי שאינו מכיר בחלקו בכישלון גם לא יפנים לעולם מדוע עליו להשתנות. אם התפיסה שלי הייתה נכונה ורק האחרים כשלו, כל שנותר הוא להחליף אותם ולהמשיך בדרכי.
זה בדיוק מה שאסור לישראל לעשות.
ומכאן גם ההיגיון בסירובו של וינטר להיבלע באחת ממפלגות הימין הקיימות. אם מטרתו הייתה רק להיות שר, הצטרפות למפלגה גדולה הייתה מהלך הגיוני. אבל אם הוא מבקש לייצג שינוי מן היסוד, עצמאותו היא חלק מהמוצר.
לכן הקריאות ל"אחדות המחנה הלאומי" מחמיצות את העיקר. אחדות סביב מה? אם משמעותה לחזור לאותן מסגרות, לאותה הנהגה ולאותה תרבות פוליטית, זו אינה התחדשות. כי אם הנצחת הקיים ושימור הכשלים.
ישראל אינה חסרה עוד איחוד טכני במחנה הפוליטי . היא זקוקה לרעיון חדש שיחדור אל המחנה הפוליטי כולו, ינער אותו ויציע אלטרנטיבה רעיונית ומעשית אמיתית; הכרעה במקום הכלה. יוזמה במקום המתנה. אחריות במקום תירוצים. מנהיגות שאינה עסוקה בהגנת העבר אלא בבניית העתיד. ובעיקר דור חדש שאינו מגיע לתפקיד כשהוא נושא על גבו תיק עמוס בהסברים מדוע מה שעשה אתמול בעצם היה נכון וכולם אשמים חוץ ממנו.
וזה נכון לא פחות ואף יותר, גם לשמאל ולמרכז. החלפת נתניהו באנשים שהיו שותפים במשך שנים, לאותו עולם מחשבתי וביצועי כושל אינה מהפכה. אפשר להחליף ממשלה ולהשאיר את הקונספציה בשלטון. או אז, לא זו בלבד שלא עשינו דבר, אלא התקדמנו לאחור.
לכן וינטר עצמו אינו הסיפור המרכזי.
ייתכן שיצליח וייתכן שלא. ייתכן שיתברר כמנהיג פוליטי מצוין וייתכן שלא. אבל הרעיון שהוא נושא חייב להצליח.
ישראל של אחרי 7 באוקטובר מוכרחה להצמיח הנהגה חדשה, תפיסת ביטחון רעננה יצירתית ומעודכנת ורוח לאומית וזהותית, עמוקה ונחושה. היא חייבת להכניס לפוליטיקה אנשים שאינם באים לתרץ בק"ן תירוצים את כשלי העבר אלא לעצב את העתיד.
זה השינוי האמיתי שצריך להתחיל עכשיו. קודם בתודעה הציבורית, אחר כך במערכת הפוליטית ולבסוף בדרך שבה המדינה מתנהלת.
השבעה באוקטובר כבר הוכיח מה קורה כשמדינה נאחזת בתפיסה לקויה, גם אחרי שהמציאות מזהירה אותה שוב ושוב שהיא שגויה ואסונית.
אין לנו את הפריבילגיה לחזור על הניסוי הכושל שוב ושוב. וינטר הוא כרגע האיש שמניף את הדגל. אבל הדגל חשוב מנושאו. כי אם אחרי 7 באוקטובר נחליף רק את האנשים ולא את התפיסה, לא תיקנו את הכישלון. רק צעדנו מעדנות לקראת הכישלון הנורא הבא.