בתאריך כ"ד אלול, חל יום פטירתו של הרב יוסף באב"ד, שהתפרסם בחיבורו 'מנחת חינוך'. הספר 'מנחת חינוך' אינו רק פירוש על 'ספר החינוך', אלא בעיקר הרחבה למדנית עמוקה של הנושאים הנידונים בו.
ספר זה קנה לו שביתה מכובדת בארון הספרים היהודי ובין לומדי התורה. בתאריך פטירתו, בסיומה של שנה, אבקש לעמוד על אחד מחידושיו שיש בו כדי להאיר את סודה ויסודה של התשובה, בה עוסק עם ישראל בימים אלו.
במסכת קידושין (מט ע"ב) חידשו חכמים הלכה מפתיעה - אדם שמקדש אישה בתנאי 'על מנת שאני צדיק', אף אם ידוע לכל שהוא רשע גמור, האישה מקודשת מספק, שמא הרהר תשובה בדעתו באותו רגע. הלכה זו נפסקה להלכה ברמב"ם (הל' אישות פ"ח ה"ה).
הדין מעורר תמיהה עמוקה - כיצד הרהור ספונטני וסתום שבלב מספיק כדי להפוך רשע גמור לצדיק? הרי הרמב"ם עצמו (הל' תשובה פ"א ה"א) מנסח ככלל יסוד שעיקר מצוות התשובה הוא הוידוי בפה, כלשונו: 'כיצד מתוודים? אומר: אנא השם, חטאתי, עוויתי, פשעתי...". כיצד משתנה מעמדו המשפטי והרוחני של האדם? פער זה מציף שאלה יסודית במהותה של התשובה - האם התשובה היא תהליך מחיקת עוונות פורמלי, או שמא היא בראש ובראשונה תנועה נפשית של שינוי זהות?
פתרון החידה טמון בהבחנה ששרטט ה'מנחת חינוך' (מצווה שסד) בין שני צירים מקבילים בעולמה של התשובה - ציר הזהות והמצב הקיומי: תואר 'צדיק' בו משתמשת הגמרא, אינו תוצאה של סכום חשבונאי של זכויות ועוונות, ואף אינו מותנה בגמר תהליך הסליחה. 'צדיק' מבטא את כיוון המבט והזיקה של האדם לקב"ה כעת. ברגע שאדם מתחרט בליבו על העבר ומבקש דרך חדשה, מנותקת הרציפות של תווית ה'רשע'. זיקתו השתנתה מקצה לקצה. לעומת זה, יש את ציר הכפרה והטהרה. זהו ההליך המשפטי-רוחני הממרק את רושם החטא ונזקיו, שחייב לכלול וידוי בפה, ולעיתים יום הכיפורים, ייסורים או תשובת המשקל. בכך, בעוד שהכפרה דורשת וידוי ומעשים, הגדרת הזהות כצדיק אינה תלויה בכפרה כלל.
אחת הראיות שמביא ה'מנחת חינוך' לדבריו היא מחומרת העוונות. ישנן עבירות חמורות (כגון חילול השם או עבירות שחייבים עליהן כריתות ומיתות בית-דין) שהתשובה אינה מכפרת עליהן מיד, אלא רק יום הכיפורים או הייסורים ממרקים אותן. אעפ"כ, ברגע שאדם שב בתשובה הוא מוגדר מיד כ'צדיק', על אף שחובו שטרם נפרע ועיקר כפרתו עודנה לפניו.
ההבחנה של ה'מנחת חינוך' מצויה מכבר אצל אחד מרבותינו הראשונים, ה'אור זרוע', שהביא לכך ראיה, מבני קורח. בני קורח עמדו על פתח הגיהנום כשאש מלהטת סביבם. הם לא הספיקו להתוודות בפה, להביא קורבן או לעבור הליך כפרה, אך כיוון שהרהרו תשובה בליבם שרתה עליהם רוח הקודש ונעשו נביאים. המהפך הפנימי הקנה להם מעמד של מקורבי השכינה כהרף עין.
ראיה נוספת מביא ה'אור זרוע', מהכנעת אחאב. פסוקי המקרא מעידים שמהפך הלב של אחאב הרשע ('הראית כי נכנע אחאב מפני') הספיק כדי לשנות את יחסו של הקב"ה אליו ולעכב את הפורענות, עוד טרם הליך כפרה פורמלי.
תפיסה זו משתלבת בדיוק מרהיב בדברי הרמב"ם עצמו בהלכות תשובה (פ"ז ה"ו). הרמב"ם מתאר את כוחה של התשובה לא כטקס משפטי גרידא, אלא כקִרבה קיומית: "גדולה תשובה שמקרבת את האדם לשכינה... אמש היה זה שנאוי לפני המקום, משוקץ ומרוחק ותועבה, והיום הוא אהוב ונחמד, קרוב וידיד". המעבר מ'שנאוי ומרוחק' ל'אהוב וידיד' אינו דורש זמן או טקסיות מורכבת, הוא פונקציה של הסטת הזיקה הלבבית. הווידוי בפה הוא אכן מצוות עשה המשלימה את הליך הכפרה ומעניקה ביטוי גשמי לחרטה, אך הרהור התשובה שבלב הוא שקורע את שטר הרשעות ומגדיר את האדם מחדש כ'צדיק'.
משמעותו העמוקה של הדין 'על מנת שאני צדיק, שמא הרהר תשובה בדעתו' היא שהיהדות מעניקה משקל מכריע לפוטנציאל ולרצון הפנימי. אדם אינו כבול לעברו. ברגע קטן אחד של נקודת אמת בלב, שבה האדם מפנה את גבו לרשע ומבקש להידבק בבוראו, נשברת מעטפת הרשעות. הוא עדיין יצטרך לתקן, להתוודות ולמרק את חטאיו מול החברה וההלכה, אך במעמדו הקיומי מול קונו, הוא כבר נחשב כמי שפסע לתוך עולמם של הצדיקים.