יהושע שני, אביו של אורי מרדכי הי"ד שנפל בקרב בכיסופים וממייסדי פורום הגבורה, משתף לקראת ראש השנה בתחושות המלוות אותו מאז נפילת בנו.
בדבריו הוא חוזר אל תפילת ראש השנה תשפ"ד, הפעם האחרונה שבה ראה את אורי מתפלל, ומחבר בין זיכרון עקדת יצחק לנפילתם של מאות הלוחמים מאז שמחת תורה.
שני מתאר כיצד תפילות ראש השנה מקבלות עבורו משמעות אחרת בעיר האבות חברון, בצילם של אברהם ויצחק. במיוחד הוא מתקשה לומר כפי שאמר בעבר את המילים, "עוד יזכור לנו אהבת איתן, אדונינו, ובבן הנעקד ישבית מדיננו".
"לפני שלוש שנים, בראש השנה תשפ"ד, זכיתי לראות בפעם האחרונה את בני אהובי אורי הי"ד בתפילת ראש השנה", כתב שני. "התפללנו ותיקין. אורי ישב בירכתי בית הכנסת, טלית צחורה לראשו, כולו ריכוז ודבקות".
שני סיפר כי לאחר שסיים את תפילת העמידה נעצר מבטו על בנו. "ראיתי את פניו המאירות, ונמלא ליבי שלווה ונחת של אב. לא ידעתי שאני נוצר בתוכי תמונה שתלווה אותי עד יומי האחרון", כתב.
ימים ספורים לאחר אותה תפילה, בשמחת תורה, יצא אורי עם חבריו להילחם ונפל בקרב. אביו כתב, "אורי רץ עם חבריו אל האש כדי להציל את בני עמו - ונעקד על מזבח הגנת העם והארץ".
מאז, כתב שני, נוספו עוד משפחות רבות למעגל השכול ומאות מבניה של הארץ מסרו את חייהם. "כמה 'בנים נעקדים' נוספו לנו מאז. כמה אמהות ואבות עמדו ליד קבר טרי ואמרו קדיש. כמה נשים איבדו את אהוביהן, כמה ילדים גדלים כשדמות אביהם הגיבור מלווה אותם מתמונה ומסיפורים".
עבור שני, המילים בתפילת ראש השנה קיבלו בעקבות האובדן משמעות אישית. "וכשנעמוד גם השנה לפני מלך מלכי המלכים ונאמר 'ובבן הנעקד ישבית מדיננו', עבורנו אלה כבר אינן רק מילים מן המחזור. אלה הפנים של ילדינו", כתב.
לקראת השנה החדשה הוא נשא תפילה לזכר בנו ולזכר הנופלים, "אבינו מלכנו, זכור לנו את אורי שלנו, שהיה טהור בחייו ורץ להציל את בניך אהוביך. זכור את חבריו הגיבורים. זכור את מאות בניך שמסרו את נפשם מאז שמחת תורה למען עמך, ארצך ותורתך".
שני הזכיר בדבריו גם את הפצועים ואת המשפחות המתמודדות עם האובדן: "זכור את הפצועים הנושאים בגופם ובנפשם את מחיר המלחמה. זכור את המשפחות שממשיכות לקום בכל בוקר, לחיות, לבנות, ללדת, לנטוע ולהאמין גם כשהלב חסר".
בהמשך הביע תקווה כי השנה הבאה תהיה שנת תקומה מתוך הכאב, שבה יוכרעו האויבים והבנים ישובו בשלום לגבולם. הוא ביקש גם, "שנה שבה נחדל להילחם איש באחיו ונזכור כי עם אחד אנחנו. שנה שבה נרבה אמונה, אהבת ישראל, גבורה, בניין הארץ והאדרת תורתנו הקדושה".
"איננו מבקשים לשכוח את העקדה. אנחנו מבקשים שהיא לא תהיה לשווא", כתב שני. הוא תיאר כיצד עם הישמע קול השופר ישוב בדמיונו אל אותו בוקר של ראש השנה תשפ"ד, אל אורי היושב בירכתי בית הכנסת כשטלית לבנה לראשו, "פניו מאירות. כולו תפילה".
את דבריו חתם בתפילה, "אבינו מלכנו, זכור לנו עקדת בנינו. ראה את דמם שנשפך על הארץ הזאת. ראה את מסירות נפשם של עמך ישראל. וכתוב אותנו, בזכותם, בספר חיים, ברכה, שלום, ישועה ונחמה".