יש רגעים שבהם קריירה שלמה מתחילה כמעט במקרה. אצל עו"ד ניצנה דרשן-לייטנר זה קרה כשהייתה עדיין משפטנית צעירה, בלי משרד רב עוצמה מאחוריה ובלי כסף לשכור עורך דין שינהל עבורה את המאבק.
היא וחבריה החליטו לעתור לבג"ץ נגד כניסתו לישראל של אבו עבאס, ממפקדי חטיפת האונייה 'אקילה לאורו', שבמהלכה נרצח ליאון קלינגהופר.
את העתירה הם כתבו בעצמם. כשהגיע הרגע להחליט מי יעמוד מול השופטים, החברים הביטו בה ושלחו דווקא אותה לחזית. "הם כולם אמרו: את תטעני", היא נזכרת בחיוך בשיחה עם הדר מילר באולפן ערוץ 7. הנימוק היה פרקטי למדי: "משום שאת אישה, ובית המשפט גם אם יכעס לא יצעק עלייך, וגם אם הוא ירצה לדחות את העתירה הוא לא יטיל עלייך צו להוצאות".
העתירה ההיא אמנם נדחתה, אבל מבחינת דרשן-לייטנר היא פתחה דלת שתשנה את מסלול חייה. כשהשופטים ניסו לשכנע אותה למשוך את העתירה, היא יצאה מהאולם להתייעץ עם חבריה. כסף לשלם הוצאות, אם יוטלו עליהם, לא היה. ובכל זאת היא חזרה פנימה.
"מאחר ודמו של ליאון קלינגהופר זועק מן האדמה, אין לי את האפשרות למשוך את העתירה", אמרה לשופטים.
בית המשפט דחה את העתירה, אך ציטט את המשפט שלה ולא הטיל הוצאות. דרשן-לייטנר יצאה מהאולם עם הפסד משפטי - ועם תובנה שתהפוך כעבור שנים למפעל חיים: אפשר להכניס את קורבנות הטרור אל אולם בית המשפט, לתת להם קול, ובעיקר לדרוש ממי שאחראים לטרור לשלם מחיר.
אלא שכדי להבין מאיפה מגיעה העקשנות הזאת, צריך לחזור הרבה לאחור - אל בית קטן של משפחת עולים מאיראן, ואל הורים שהפכו את הציונות וההשכלה לדרך חיים.
הוריה של דרשן-לייטנר הגיעו מכפר פרסי קטן שכמעט איש בישראל לא הכיר. לדבריה, בני הכפר עלו יחד לארץ מטעמים ציוניים, התמודדו עם חיי המעברות ועם קשיי הקליטה - ולא הסתכלו לאחור.
"הם היו גאים במה שהם עשו והם השרישו ציונות בי ובאחי", היא מספרת. אביה היה הראשון מבני הכפר שיצא ללימודים אקדמיים, ואמה, שלא זכתה למסלול דומה בילדותה, ביקשה שילדיה יגיעו למקומות שאליהם היא לא יכלה להגיע.
בבית הזה לא היה די בהצלחה אישית. השכלה הייתה חשובה, אבל היא הייתה אמורה לשרת משהו גדול יותר. "אבי אמר: האקדמיה היא הכול, הלימודים, ההשכלה הגבוהה היא הכול. קחו אותה - אבל תעשו איתה טוב".
המשפט הזה, בדיעבד, מספר כמעט את כל סיפורה. בתוכנית המקורית היא בכלל הייתה אמורה להיות רופאה. היא התנדבה בשירות הלאומי במד"א, ראתה מקרוב את השעות הארוכות של הרופאים והחליטה שהמסלול הזה לא יאפשר לה לבנות את המשפחה שרצתה. היא פנתה למשפטים - בחירה שבאותו זמן נראתה אולי פרקטית יותר, אבל הובילה אותה דווקא לחיים שבהם הגבול בין בית לעבודה כמעט לא קיים.
והבית עצמו, אגב, רחוק מאוד מתדמית הקרייריסטית הקשוחה בלבד. דרשן-לייטנר היא אם לשישה, ובהם שלישייה. כשהיא נשאלת איך מגדלים שלישייה לצד שני ילדים קטנים נוספים, היא משיבה כמעט כאילו מדובר במשימה פשוטה: "בכיף ובנחת".
אבל מהר מאוד מתברר שגם בבית פועלת אותה דרישה פנימית שמלווה אותה בבתי המשפט. "אני אימא קשוחה מאוד", היא מודה. "אני דוחפת ודורשת מצוינות. אני לא יודעת אם זה טוב. בדיעבד אני חושבת שזה לא כל כך טוב, משום שהילדים שלי גדלו שרוטים. הם כל הזמן רוצים להצטיין, הם תחרותיים בטירוף, הם רוצים להיות הכי טובים שיש".
היא מספרת על ילדיה שמשרתים במסלולים משמעותיים בצה"ל, על לימודים במסלולי מצוינות, על התנדבות ועל נגינה. כשמילר תוהה אם הדחיפה הזאת הצליחה, דרשן-לייטנר לא מתחמקת: "אני אשמה".
יש משהו כמעט סמלי בכך שהמצוינות התובענית שהיא מתארת בבית הפכה גם לשיטת הפעולה שלה מול הטרור. היא לא הסתפקה בהצהרות, בגינויים או בקריאות למדינה לפעול. היא חיפשה נקודת תורפה אחרת - הכסף.
ואז הגיעה האינתיפאדה השנייה. ישראל נכנסה שוב אל ימים של פיגועי התאבדות, ירי ורצח ברחובות, ודרשן-לייטנר וחבריה החליטו שהפעם הם אינם מוכנים להסתפק בתגובה המוכרת.
"אמרנו: לא עוד", היא משחזרת. "מאחר ויש לנו ניסיון בהגשת תביעות בשם קורבנות, בואו נייצג גם קורבנות טרור ובואו נלך אחר הכסף. מי מניע את הטרור הזה? מי עומד מאחורי מרחץ הדמים הזה?".
הם חיפשו תיק שבו יהיה קשה להתווכח על האחריות. ואז התרחש הלינץ' ברמאללה.
שני חיילי מילואים שנכנסו בטעות לעיר הובלו לתחנת המשטרה הפלסטינית ונרצחו. התמונות הקשות מאותו יום נצרבו בתודעה הישראלית. מבחינת דרשן-לייטנר, היה כאן גם תיק משפטי מסוג אחר: אנשי מנגנונים פלסטיניים, תחנת משטרה פלסטינית ושטח שבשליטת הרשות.
"פה לא ניתן יהיה לומר שהרשות הפלסטינית איננה אחראית", היא מספרת על המחשבה שהובילה אותם להגשת התביעה.
המאבק הזה יהפוך למסע של שנים. בתחילה דובר על תביעה של 64 מיליון שקלים. בהמשך הגיעו העיקולים על כספי הרשות, ולדבריה גם גורמים שעסקו במרדף אחר כספי הטרור זיהו את הפוטנציאל שבשיטה החדשה.
העיקרון היה פשוט: טרור אינו מתקיים רק מאידיאולוגיה. הוא צריך כסף. "מאיר דגן הבין שהכסף זה חמצן לטרור", אומרת דרשן-לייטנר. "אם אנחנו נחנוק את צינור הכסף, נוכל לחנוק את צינור הטרור".
אבל בישראל, היא גילתה, לפעמים קשה יותר לגבות פסק דין מאשר להשיג אותו. אחרי כעשרים שנות התדיינות התקבל לדבריה פסק דין של 130 מיליון שקלים בתיק הלינץ'. היה פסק דין, היו כספים של הרשות הפלסטינית המוחזקים בישראל - אבל המדינה חששה מהשלכות הגבייה.
דרשן-לייטנר עמדה בפני דילמה. היא יכלה לעתור לבג"ץ נגד המדינה, אבל חששה שאם העתירה תידחה היא תסגור לעצמה את הדרך. ואז, באחד מאותם צירופי מקרים שקשה להמציא, היא עלתה על מטוס לניו יורק וגילתה שבמושב שלצידה יושב שר הביטחון דאז בני גנץ.
היא לא התכוונה לבזבז את ההזדמנות. "בני, יש לנו בעיה", פתחה. במשך הטיסה היא הציגה בפניו את מה שבעיניה היה אבסורד: הרשות הפלסטינית ניהלה משפט במשך עשרים שנה, שכרה עורכי דין, התגוננה - והפסידה. אם כך, מדוע מדינת ישראל אינה מאפשרת לקורבנות לקבל את הכסף שנפסק להם?
"יש פסק דין כנגדה. למה היא לא משלמת? למה אתם עוזרים לה להסתתר?", שאלה אותו.
לדבריה, גנץ השיב: "ניצנה, את צודקת, אבל זה מסובך". היא לא קיבלה את התשובה. "מה מסובך? אם אתם דואגים למצבה של הרשות הפלסטינית, אני מוכנה לפרוש את זה בתשלומים", אמרה לו, ואז הוסיפה את הטיעון שמבחינתה תמצת את האבסורד: אם לרשות יש מאות מיליוני שקלים לתשלומים למחבלים, כיצד ייתכן שאין לה כסף לשלם לקורבנותיהם?
גנץ, לדבריה, הבטיח שינסו לפתור את הסוגיה לאחר החזרה לישראל. אלא שאז הממשלה נפלה, ממשלה חדשה קמה ובצלאל סמוטריץ' נכנס למשרד האוצר.
מכאן הטון שלה משתנה. "הדבר הראשון שהוא עשה עם כניסתו למשרד זה לשלם את ה-130 מיליון שקל האלה לקורבנות הטרור", היא אומרת, ובהמשך מוסיפה כי שר האוצר "עשה פלאים בנושא הזה". מבחינתה, זה היה שינוי תפיסה: במקום שהמדינה תפצה את נפגעי הטרור מכספי משלם המסים הישראלי, הכסף צריך להגיע מהגורם שהיא רואה כאחראי לפיגועים.
אלא שהמערכה שדרשן-לייטנר מנהלת כבר מזמן אינה תחומה בין ירושלים לרמאללה. אחת הזירות הגדולות שלה נמצאת אלפי קילומטרים מכאן - בארצות הברית.
בשנת 2015 זכו לדבריה קורבנות טרור בפסק דין בבית משפט פדרלי בניו יורק, שחייב את הרשות הפלסטינית בתשלום של 655 מיליון דולר. אלא שהרשות ערערה וטענה שאין לבית המשפט האמריקני סמכות לדון בעניינה. הטענה התקבלה ופסק הדין בוטל.
עבור רבים זה היה יכול להיות סוף הסיפור. אצל דרשן-לייטנר זו הייתה רק תחילתו של סיבוב נוסף. במשך כעשור התנהל מאבק משפטי שהגיע פעמיים לבית המשפט העליון של ארצות הברית וכלל, לדבריה, גם שני שינויי חקיקה בקונגרס שנועדו ליצור את הזיקה המשפטית הנדרשת בין הרשות הפלסטינית לארצות הברית.
לדבריה, בחודש האחרון הצליח המאבק להשיב את פסק הדין בסך 655 מיליון דולר. בעיניה, לא מדובר רק בניצחון משפטי או בסכום עצום שאמור להגיע למשפחות. זהו בדיוק הרגע שבו האסטרטגיה שהחלה לפני יותר מעשרים שנה מקבלת משמעות רחבה הרבה יותר.
"ככה זה משפיע", היא אומרת. "הרשות הפלסטינית מבינה בפעם הראשונה אולי שיש מחיר לתמיכה בטרור. שחיי יהודים לא יכולים לעבור כך מבלי שיהיה להם מחיר. אם אתה רוצח יהודי - אתה צריך לשלם מחיר יקר".
אבל בדיוק כשהמלחמה הכלכלית בטרור מתחילה להבשיל, חזית חדשה נפתחת. מאז 7 באוקטובר, חיילי צה"ל שמגיעים למדינות שונות בעולם מוצאים את עצמם לעיתים מול ניסיונות של ארגונים פרו-פלסטיניים לקדם נגדם הליכים משפטיים. דרשן-לייטנר מבינה שהכלים ששימשו אותה למרדף אחר כספי טרור צריכים להשתנות בהתאם לאיום.
היא מספרת על הליך שהתנהל בבריטניה נגד חייל צה"ל בעל אזרחות בריטית וישראלית, שנקרא לשירות מילואים לאחר פרוץ המלחמה. לטענתה, ההליך נשען על חוק בריטי ישן ועל חוות דעת של עורכת הדין הישראלית פרופ' מיכל פומרנץ, שלפיה ההתייצבות בצו 8 יכולה להיחשב כהצטרפות מרצון.
דרשן-לייטנר רואה בכך חציית קו. לדבריה, ארגונה פנה ללשכת עורכי הדין והגיש תלונה נגד פומרנץ בגין מה שהיא מגדירה כהפרת כללי האתיקה, והיא מוסיפה כי נשקלים צעדים נוספים.
"המלחמה הזאת, שאומנם התחילה לפני עשרים שנה במלחמה במימון טרור, הולכת ומשנה צורות לפי אופי האיום על מדינת ישראל", היא מסבירה. "היום, אחרי 7 באוקטובר, יש איום רציני מאוד של פשעי מלחמה כנגד החיילים שלנו. החיילים שהגנו עלינו - אנחנו חייבים להגן עליהם".
לצורך כך פותחה גם אפליקציה בשם "שכפ"ץ", שנועדה להדריך חיילים לפני יציאה לחו"ל: מה עליהם לעשות לפני הטיסה, ממה להיזהר במדינות שאליהן הם מגיעים ומה לעשות במקרה של מעצר.
בתוך כל העשייה הזאת הייתה גם גיחה קצרה לפוליטיקה. דרשן-לייטנר שובצה במקום השני ברשימת הבית היהודי בניסיון להציל את המפלגה, במהלך שהוביל לחיבור עם איילת שקד. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה, אבל היא אינה מתנערת מהניסיון.
היא מספרת שספגה ביקורת קשה ונאצות בעקבות החיבור, אך מבחינתה המטרה הייתה רחבה יותר: לשמר קול פוליטי שידאג לציבור הציוני-דתי. "חשוב לי גם עכשיו לקדם את ערכי הציונות הדתית, את המחנה היהודי, את הלאומי-דתי", היא אומרת. לדבריה, אף שיש כיום חברי כנסת דתיים-לאומיים במפלגות שונות, חסר בעיניה "הקור" שיראה את הציבור הזה כמכלול וידאג לצרכיו.
על סמוטריץ' היא מדברת בהערכה גדולה בכל הנוגע ליהודה ושומרון. לדבריה, הוא "עושה שם פלאים" ורושם "הישגים מטורפים", אך היא סבורה שהטיפול בציונות הדתית כחברה וכמגזר לא תמיד קיבל את אותו משקל. היא מזכירה גם את כניסתו של עופר וינטר לזירה הפוליטית כחלק מהשינויים שעובר המחנה.
ובסופו של דבר, אולי דווקא הכישלון הפוליטי מדגיש את המקום שבו דרשן-לייטנר מרגישה בבית. לא בכנסת, אלא בזירה שבה היא פועלת כבר עשרות שנים: תיק אחר תיק, משפחה אחר משפחה, חשבון בנק אחר חשבון בנק.