במשך כ-25 שנה איציק רוזנברג היה נהג קטר ברכבות משא. הוא גדל בקריית אונו, עבר להתגורר בדימונה וחי, לדבריו, חיים שקטים הרחק מאור הזרקורים. בבוקר 7 באוקטובר הכול השתנה.
יום קודם לכן נסעה המשפחה למושב יתד שבעוטף עזה, לבקר את הוריה של אשתו. בנו הבכור מתן, בן 17, נהג ברכב ואיציק ישב לצדו. הנסיעה הפכה לשיחה אישית ויוצאת דופן בין האב לבנו.
"בדרך הזו נפתחנו ושוחחנו על כל הדברים שלא הצלחנו לדבר עליהם בבית", הוא מספר. בין היתר, מתן אף מסר לאביו את הקוד הארוך לטלפון שלו - פרט שסייע לו בהמשך לזהות את המכשיר.
בשעות הבוקר המוקדמות נסע מתן למסיבה מבלי שהוריו ידעו. כ-20 דקות לפני האסון עוד שוחח עם אביו ואמר לו שהוא בדרך חזרה. הוא לא שב.
במקביל, גם בני המשפחה שנותרו במושב נקלעו למתקפת המחבלים. איציק, אשתו וילדיהם הסתתרו במשך שעות ארוכות מחשש לחייהם, עד שחולצו בשעות הערב.
באותו יום איבדה המשפחה שלושה מבניה: מתן בן ה-17, אחיה של אשתו של איציק וגיסה.
"מהבוקר ידעתי שהוא לא בחיים, אבל הפחד על חיי ועל חיי הילדים האחרים לא נתן לי לעכל ולבכות ברגע הנכון", מספר רוזנברג. לדבריו, החוויה הזו ממשיכה ללוות אותו גם היום.
אחרי הטבח והשכול החל רוזנברג לעבור טיפולים. באחד מהם קיבל עצה פשוטה שהובילה לשינוי משמעותי בחייו - לכתוב את מה שעובר עליו.
"תוך כדי טיפולים התחלתי לכתוב טקסטים על כל מה שעברתי והתאהבתי בזה. לא הפסקתי לכתוב", הוא מספר. בשלב מסוים החליט לקחת את הכתיבה צעד נוסף קדימה ולנסות להפוך את המילים לשירים.
למרות שלא ידע לנגן, להלחין או לשיר, הוא הצטרף לסדנת פזמונאות של רונית שחר. בהדרגה החל ללמוד נגינה, להלחין ולבצע בעצמו את הטקסטים שכתב.
"הבנתי שהמוזיקה היא התרופה הטובה ביותר שקיימת עבורי", הוא אומר. "אני יודע שאני רוצה להמשיך, ולא כי בא לי להיות כוכב רוק, זה פשוט עושה לי טוב".
מאז הפכה היצירה לחלק מרכזי בהתמודדות שלו עם האובדן. מרבית שיריו עוסקים בחיים שאחרי 7 באוקטובר, בקשר עם בנו מתן, בזוגיות ובמשפחה בצל השכול ובסיפורים של משפחות נוספות שאיבדו את יקיריהן.
אחד השירים החדשים, "נרקוד בזיכרון", נכתב בעקבות סיפורה של חברה טובה שאיבדה גם היא את בנה במסיבה ב-7 באוקטובר.
"היא סיפרה לי המון סיפורים על הבן שלה ועל הגעגוע שאינו מרפה ועל העולם הבא שרק בו היא יודעת שהיא תוכל לרקוד שוב עם בנה", סיפר רוזנברג.
גם בשירים נוספים הוא חוזר שוב ושוב אל אותו יום ואל החיים שנבנו אחריו. "הכיכר עם התמונה" עוסק בכיכר דיזנגוף, שבה מוצגת תמונתו של מתן ושאליה נוסע איציק כדי להיות עם זיכרונותיו.
"ילד פרפר" נכתב בהשראת מתן ומתוך רצון לפנות לילדים שמרגישים שאינם מוצאים את מקומם, ואילו "מילים פשוטות" מתאר את מסע הכתיבה שנולד מתוך האובדן.
מה שהחל ככלי טיפולי הפך בתוך זמן קצר לדרך חיים. רוזנברג כבר הוציא שורה של שירים וכעת הוא מתקרב לסיום הקלטות אלבומו השני.
"לא לשיר כדי להיות כוכב, אלא לשיר כי זה כיף, כי זה עושה טוב לגוף ולנפש", הוא מסביר. "אבל הכי חשוב - זו התרופה הכי טובה שיש".