שלוש שנים אחרי טבח 7 באוקטובר, הפראמדיקים גיטי ביר וליעד אוחנה, מתנדבי איחוד הצלה, חוזרים לרגעים שבהם יצאו אל התופת, טיפלו בפצועים תחת אש ונחשפו לממדי הטבח.
בראיון לערוץ 14 ביר סיפרה כי בתחילת הבוקר התקשתה להבין את גודל האירוע. בתה העירה אותה וסיפרה לה שיש מחבלים בשדרות, וזמן קצר לאחר מכן החלו להגיע שיחות מאיחוד הצלה. חתנה, שגם הוא מתנדב בארגון, הודיע לה שהם יוצאים לדרום.
בדרך כבר החלה להבין שמדובר באירוע אחר מכל מה שהכירה. התרעות צבע אדום נשמעו שוב ושוב, עשן נראה מכיוונים שונים, וככל שהתקרבו לעוטף נחשפו למראות הקשים.
"אני חשבתי שאני באיזה סרט. באמת חשבתי שאני מדמיינת את זה", סיפרה. "התחלנו לראות רכבים, פשוט גופות בכל מקום".
בתחילת הדרך עוד עצרו אנשי הצוות ליד הנפגעים בניסיון לבדוק במי ניתן לטפל, אך בחלק מהמקרים כבר לא היה את מי להציל. ביר תיארה כיצד בין אירוע לאירוע המשיכו להיכנס לשטח, לפנות פצועים ולחבור לאמבולנסים נוספים, כשהירי והפיצוצים נמשכים סביבם.
אוחנה, שהיה באופקים, הבין בהדרגה כי הירי שהוא שומע אינו קשור למטחי הרקטות. דיווחים החלו להגיע על מחבלים בתוך העיר ועל פצועים הזקוקים לטיפול, אך הקרבות שהתנהלו ברחובות מנעו לעיתים מהמתנדבים להגיע אליהם.
באחד המקרים ניסה להגיע יחד עם מתנדבים נוספים לפצועה, אך המחבלים היו ביניהם לבין המקום שבו שכבה. רק לאחר שכוחות הביטחון הצליחו לדחוק את המחבלים ניתן היה להגיע אליה, אך בשלב הזה כבר לא ניתן היה להצילה.
לצד המראות הקשים, השניים זוכרים גם את האנשים שחייהם ניצלו. ביר סיפרה על פצוע קשה שהמתין במשך שעות עד שניתן היה לחלצו. היא ביצעה בו טיפול מורכב, ולאחר ייצוב מצבו הוא פונה במסוק לבית החולים.
בהמשך פגשה אותו שוב: "הוא חי, הוא קיים והוא עם הילדים שלו ועם אשתו וההורים שלו. זו הרגשה שאני לא יכולה לתאר אותה".
אוחנה סיפר על פצוע אחר, ויקטור, שטופל בבית באופקים. לאחר שהבין כי אין דרך להמתין לפינוי מסודר, התקבלה החלטה להעבירו לבית החולים ברכב פרטי. בדיעבד התברר כי הגיע לבית החולים ברגע קריטי ואיבד שם את הכרתו.
במהלך שעות הטיפול, לדבריו, לא היה מקום למחשבות על הפחד או על המשפחה שנותרה בבית: "יש לי משימה. אני רוצה להגיע ולטפל באנשים".
רק בשלב מסוים חזר אוחנה לרגע לביתו כדי להוציא את כיסאות התינוק מהרכב ולהמשיך בפינוי פצועים. לפני שיצא שוב אמר לאשתו: "את לא פותחת את הדלת לאף אחד. אם זה לא אני, את לא פותחת את הדלת לאף אחד".
גם אחרי שהקרבות הסתיימו, האירועים לא הסתיימו עבור המתנדבים. אוחנה סיפר כי במשך תקופה התקשה לחזור לביתו, משום שכל נסיעה באזור החזירה אותו למקומות שבהם ראה מחבלים, פצועים והרוגים. לצד זאת, הוא מתמודד גם עם המחשבה על המקומות שאליהם לא הצליח להגיע בזמן.
ביר סיפרה כי איחוד הצלה העניק למתנדבים מעטפת של תמיכה נפשית וטיפולים, אך לדבריה עוצמת האירועים עדיין קשה לתפיסה. "נראה לי שייקח דור כדי לעכל את הדבר הזה", סיכמה.