הראפר והיוצר סאבלימינל (קובי שמעוני) התארח באולפן ערוץ 7 לריאיון אישי שבו סיפר על הדרך שעבר מילדות לא פשוטה ועד לפריצה הגדולה בעולם המוזיקה, על המחיר ששילם בשל עמדותיו הציוניות ועל השליחות שמצא בהופעות בפני לוחמי צה"ל ומשפחות שכולות במהלך המלחמה.
אחד הרגעים שנחרתו בזיכרונו התרחש כשבתום הופעה ניגש אליו לוחם וחיבק אותו בחוזקה. אלא שמה שהחל כחיבוק פשוט הפך לרגע מטלטל, כשהלוחם החל לרעוד ולא הצליח להרפות ממנו.
"פתאום מחבק אותך איזה אריה אדם, ופתאום אתה קולט שהוא רועד והוא לא עוזב", מספר סאבלימינל. "והוא אומר לך: זו פעם ראשונה שאני בוכה מהשבעה באוקטובר. ותודה רבה".
המפגש הזה הוא רק אחד מרבים שחווה שמעוני בשלוש שנות המלחמה. מי שהפך את מגן הדוד לסימן ההיכר שלו ונאבק במשך שנים על מקומו של ההיפ הופ הישראלי, מוצא את עצמו כיום מופיע בפני לוחמים לפני יציאה לקרב, חיילים שחזרו מהשטח ומשפחות שאיבדו את יקיריהן.
בריאיון הוא חוזר גם אל תחילת דרכו, אל ההתמודדות עם קשיי הלמידה, אל הביקורת שספג בשל המסרים הלאומיים בשיריו ואל השינוי שעברה התרבות הישראלית ביחסה לזהות היהודית.
אבל הסיפור שלו מתחיל הרבה לפני הבמות הגדולות, כשהיה ילד בן 12 או 13 שהתקשה למצוא את מקומו בבית הספר. "אני הרגשתי שמוזיקה זה איזה חבל הצלה שאלוהים זורק לי", הוא נזכר. "כי זה פתאום משהו שהייתי ממש טוב בו, בלי להתאמץ".
באותם ימים הוא לא ידע שהוא דיסלקטי. הוא רק ידע שהלימודים קשים לו, שהמסגרת לא ממש מתאימה ושהוא מתקשה למצוא את מקומו גם מבחינה חברתית. ואז הגיעה המוזיקה. פתאום היה משהו שהצליח לו בקלות, משהו שגרם למבוגרים סביבו להתפעל.
את המהפך בבית הספר הוא חייב דווקא למורה לתנ"ך, שהחליט לבחון אותו בעל פה. "מאפס פתאום קיבלתי מאה", הוא מספר. עד אז נחשב לתלמיד חלש, אבל ברגע שהתבררה הסיבה לקושי שלו, גם ההישגים השתנו.
המוזיקה, לעומת זאת, כבר הספיקה לתפוס מקום מרכזי בחייו. הוא היה מאזין לתחנת הרדיו הפיראטית Voice of Peace, קולט קטעי שירה מהירים באנגלית, ומשחזר אותם כמעט בשלמותם אחרי שתי האזנות. הוא לא הבין את המילים, לפעמים אפילו לא ידע מה בדיוק הוא שומע, אבל משהו בקצב ובאנרגיה תפס אותו.
משם הדרך הובילה לחנות הדיסקים בקניון איילון. הוא היה נכנס, מרכיב אוזניות ומתחיל לעבור בין האלבומים. דיסק ועוד דיסק, שיר ועוד שיר, עד שהיה מוצא את הקטעים המהירים שאהב. רק בהמשך גילה שלדבר הזה יש שם: ראפ.
וכשהתחיל להבין גם את המילים, נפתח בפניו עולם חדש. לא רק קצב, חריזה וזרימה, אלא סיפורים אישיים, כעסים, מצוקות ואמירות על החיים. הוא הבין שאפשר לקחת את הסגנון המוזיקלי הזה ולספר באמצעותו סיפור אמיתי. אלא שהסיפור שלו לא היה סיפור של ראפר אמריקאי. הוא היה סיפור של ילד יהודי, מסורתי ומזרחי, שגדל בצפון תל אביב.
"אני ראפר יהודי, שגדלתי בבית שאני גדלתי", הוא אומר. "יש לי הרבה על מה למחות". בבית הספר, הוא מספר, היו ילדים שקראו לו "ערבי", השתמשו במוצאו הפרסי ככינוי גנאי ולעגו לו על שמירת המסורת. בזמן שחבריו לכיתה תכננו אצל מי ייפגשו לראות סרט ביום כיפור, הוא שמר על הצום והלך לבית הכנסת.
על אחד הקירות בבית הספר הופיע גרפיטי של אנרכיה. עבורו, הוא מספר, זה היה כמעט סמל לכל מה שהרגיש זר לו בסביבה שבה גדל.
"אני רציתי להפוך את כל העולם", הוא נזכר. את המרד שלו הוא לא עשה באמצעות התרחקות מהשורשים, אלא בדיוק להפך. במקום סמל האנרכיה, הוא בחר במגן דוד. במקום להתבייש בזהות היהודית שלו, הוא החליט להבליט אותה.
בהתחלה ענד שרשרת קטנה עם מגן דוד. כשלעגו לו וקראו לו "ערס", הוא לא הוריד אותה. הוא פשוט עבר לשרשרת גדולה יותר. אחר כך הגיעו גם היהלומים, ומגן הדוד הפך לאחד מסימני ההיכר המזוהים ביותר איתו.
מאחורי השרשרת עמדה גם היסטוריה משפחתית עמוקה. אמו באה ממשפחה של יהודי משהד שבאיראן, קהילה שחיה במשך דורות כאנוסים ושמרה על יהדותה בסתר. משפחת אביו הגיעה מתוניסיה, וגם בצד הזה, לדבריו, היו סיפורים של בריחה, הסתרת הזהות היהודית וכמיהה להגיע לארץ ישראל.
הוא גדל על סיפורים של אנשים שהגיעו לארץ בלי רכוש, עברו דרך המעברות ובנו כאן את חייהם מחדש. "כל עץ שפורח פה עושה גאווה, וכל כביש שנסלל וכל שכונה שנבנית", הוא מתאר את האווירה בבית.
אחד השירים הראשונים שכתב עסק דווקא בשואה. כשהקריא את המילים להוריו, הם הופתעו. הרי הסיפור המשפחתי שלהם הגיע מאיראן ומתוניסיה, לא מאירופה. אבל מבחינתו לא הייתה כאן שום סתירה.
"זה קרה לעם שלי", הוא מסביר. השיר, "אדון עולם עד מתי", יצא שנים לאחר שנכתב. בהמשך שיתף פעולה עם הכנרת מירי בן־ארי, זוכת פרס הגראמי, והיצירה קיבלה חיים חדשים בשילוב המנגינה של "אדון עולם". לדבריו, העבודה נעשתה בשיתוף פעולה עם יד ושם, והוא זוכר אותה כאחד הפרויקטים המרגשים בקריירה שלו.
החיבור הזה בין היפ הופ לזהות יהודית לא נשאר עניין אישי. באמצע שנות התשעים החל להתגבש סביבו צוות של מוזיקאים ואנשים שהרגישו, כל אחד בדרכו, קצת שונים בסביבה שבה גדלו.
כך נולדה משפחת תאקט. הם לא היו חבורה של חברים מאותה כיתה. היו ביניהם אנשים בגילים שונים, מערים שונות ומרקעים שונים. מה שחיבר ביניהם היה האהבה להיפ הופ, ולצדה הרצון ליצור מוזיקה ישראלית שלא מתנצלת על הזהות שלה.
אבל לא כולם התלהבו. בשנת 1997 יצא השיר "מתפלל" באוסף מחתרתי בשם "ישראלים עצבניים אחד אחד". זו הייתה הפעם הראשונה ששיר שלו נשלח באופן רשמי לרדיו, והוא מספר שנתקל בתגובה שלא השאירה הרבה מקום לאופטימיות. "פגשו אותי חבר'ה, לא חשוב שמות, ואמרו לי: תשמע, אנחנו בחיים לא נשמיע אותך ברדיו. זה בחיים לא יקרה".
מה כל כך הרגיז אותם? לדבריו, המסרים הציוניים והלאומיים שבטקסטים. הוא לא הבין מדוע קריאה לאחדות העם ולשמירה על ישראל נתפסת כעמדה קיצונית. הביקורת החריפה עוד יותר אחרי פריצתו הגדולה בשנת 2000, עם האלבום "האור מציון" והשיר "חיים מיום ליום". בהמשך הגיע גם האלבום "האור והצל", שיצא בשנת 2002 יחד עם הצל, ובו שירים שהפכו לחלק משמעותי מההיפ הופ הישראלי.
סאבלימינל מספר כי באותה תקופה התפרסמו כתבות שהציגו את המוזיקה שלו ושל חבריו באור קיצוני במיוחד. לדבריו, היו מי שהשוו את המוזיקה שלהם למוזיקה נאצית, ואחרים תיארו אותם כמעין מחתרת יהודית שצמחה במרכז תל אביב.
הוא משוכנע שהייתה כאן יותר מביקורת מוזיקלית. "ניסו לעצור אותנו בכל הכוח", הוא אומר. אלא שלטענתו, הניסיון להרחיק אותם מתחנות הרדיו וממרכז השיח התרבותי לא הצליח. הקהל המשיך להגיע להופעות, השירים התפשטו מפה לאוזן וההצלחה הלכה וגדלה.
"הרחוב היה ממש איתנו", הוא נזכר. היום, כשההיפ הופ נמצא כמעט בכל פינה במוזיקה הישראלית, הוא מסתכל על הדרך שעשה הז'אנר בגאווה גדולה. מבחינתו, ההצלחה של הדור הבא אינה תחרות אלא המשך טבעי של משהו שהוא וחבריו התחילו לבנות לפני שנים.
הוא מזכיר את רביד פלוטניק, טונה, סטטיק, פלד ואיזי, ומדגיש שדווקא העובדה שאף אחד מהם לא נשמע כמו חיקוי שלו היא הדבר המשמח ביותר. "כל החבר'ה האלה שמצליחים היום הם לא חבר'ה צעירים שהגיעו משום מקום", הוא אומר. "הם גדלו אצלנו בין הרגליים שלנו".
לדבריו, כל אחד מהם פיתח קול משלו, סגנון משלו ועולם מוזיקלי משלו. ההיפ הופ הישראלי כבר אינו ז'אנר שצריך להיאבק על עצם קיומו. הוא הפך לשפה מוזיקלית שמשפיעה גם על הפופ והמוזיקה המזרחית.
"גם עומר אדם, גם עדן בן זקן וגם נועה קירל", הוא אומר כשהוא מתאר את התפשטות הסגנון. מבחינתו, זו הוכחה לכך שהכלי המוזיקלי שפעם נחשב חריג הפך לחלק בלתי נפרד מהמיינסטרים.
אבל בשלוש השנים האחרונות קיבל המיקרופון שלו תפקיד נוסף. אחרי מתקפת שבעה באוקטובר, הוא מספר, הרגיש שאינו מסוגל להישאר בבית בלי לעשות דבר. בתחילה ניסה לסייע לחיילים באמצעות איתור ציוד חסר, גיוס תרומות והעברת ציוד לשטח. מהר מאוד הבין שיש צורך נוסף, שקשה יותר להכניס לרשימת ציוד: חיזוק נפשי.
כך נולדה מה שהוא וחבריו כינו "סיירת מורל". בהתחלה הופיעו מול חיילים באזור עזה. בהמשך התרחבה הפעילות לגזרות נוספות, וההופעות הפכו לחלק קבוע מחייהם. לדבריו, בשלב מסוים הפעילות תואמה באמצעות חיל החינוך.
"אני מבחינתי, זה המילואים שלי", הוא אומר. "אני לא לוחם קרבי, ולא נמצא כמו הרבה מהחבר'ה שלי ומהצוות שלי בתוך השטח. זה המקסימום שאני יכול לעשות".
הוא מתאר הופעות שבהן החיילים זקוקים לאנרגיה לפני הכניסה ללחימה, ולעומתן מפגשים עם לוחמים שחזרו מהשטח וצריכים דווקא מקום לפרוק את מה שעבר עליהם.
יש גם הופעות מסוג אחר לגמרי: בפני אלמנות, יתומים ויחידות שאיבדו לוחמים. לפעמים הוא מוזמן לבר מצווה של ילד שאביו נפל. במקרים כאלה, הוא מודה, גם אחרי שנים על הבמות הוא לא תמיד יודע איך להתחיל. "אני מגיע לפעמים למקומות שאתה אומר, אני עוצם את העיניים ומתפלל: אלוהים, תן לי כוח לשמח אותם, להצליח לחזק אותם".
הוא מספר שבכל פעם מחדש הוא שואל את עצמו איך בכלל אפשר לנחם משפחה שאיבדה אדם אהוב. ובכל זאת, הוא ממשיך להגיע.
"אני מבין את המשמעות", הוא אומר. "זו המשימה שלי, זה המילואים שלי, ואני רתום למטרה הזאת בכל כוחותיי". המפגשים האלה עם החיילים משפיעים גם על האופן שבו הוא מסתכל על החברה הישראלית ועל הבחירות הקרובות. הוא אינו מסתיר את תקוותו שגוש הימין והמפלגות הציוניות הימניות יתחזקו, ושתקום ממשלה יציבה שתוכל לקדם מהלכים משמעותיים. אבל לצד העמדה הפוליטית הברורה, הוא מבקש להדגיש את מה שלדעתו נשכח לעיתים בתוך הוויכוחים.
"אנחנו חייבים קודם כול לשמור על הבית, וחייבים להיות ביחד, גם אם לא מסכימים", הוא אומר. לדבריו, המלחמה חידדה אצל ישראלים רבים את הצורך באחדות סביב ביטחון המדינה. הוא מביע התנגדות חריפה לתפיסות מדיניות שלדעתו נכשלו לאורך השנים, ומקווה שהבחירות יביאו לשינוי בכיוון הזה.
האופטימיות שלו, הוא מסביר, אינה מגיעה מהסקרים או מהפרשנים בטלוויזיה. היא מגיעה מהחיילים שהוא פוגש. "אני מאוד מאוד אופטימי, ואני חייב להגיד שאני אופטימי בגלל שאני בשטח יום יום עם החיילים", הוא אומר. לצד הפוליטיקה והמלחמה, יש עוד שינוי שהוא מזהה בשנים האחרונות: הנוכחות ההולכת וגדלה של סמלים יהודיים ומסורתיים בתרבות הפופולרית.
כיפות, ציציות, תפילין, פסוקים ושירי אמונה הפכו לחלק מהנוף של הופעות, רשתות חברתיות ובמות גדולות. מי שנאלץ פעם להסביר למה הוא עונד מגן דוד גדול רואה היום אמנים שמביאים את הזהות היהודית שלהם לקדמת הבמה.
מבחינתו, זו התפתחות מבורכת, אבל יש לה גם צד בעייתי. הוא מספר על תלמידים בתל אביב שנאבקים על האפשרות להניח תפילין בבית הספר, ורואה בכך ביטוי לרצון של צעירים לא להתבייש בזהותם. מנגד, הוא מזהיר מפני מצב שבו סממנים דתיים הופכים לתפאורה בלבד, בלי הערכים שאמורים לעמוד מאחוריהם.
כדוגמה הוא מזכיר מקרה של רצח ימנו זלקה בפיצרייה בפתח תקווה, ומתאר את הזעזוע שחש כשראה אנשים הקשורים לאירוע, שלדבריו חלקם חבשו כיפות או לבשו ציציות.
"זה בושה וחרפה ליהדות", הוא אומר. לדבריו, אין די בלבישת ציצית או בחבישת כיפה כדי לבטא זהות יהודית אמיתית. הערכים החשובים הם נאמנות, חברות, אחריות, משפחה וכבוד לחיי אדם. "לא 'יש לי ציצית וכיפה, עכשיו אני יכול להיות גנגסטר'. זה עיוות מוחלט של היהדות", הוא מבהיר.
ובכל זאת, הוא אינו נבהל מהמילה "טרנד". להפך. מבחינתו, גם אופנה חולפת יכולה לפתוח דלת למשהו עמוק יותר. חלק מהאנשים אולי ימשיכו הלאה לדבר הבא, אבל אחרים יגלו דרך החיבור הראשוני הזה עולם שלם של משמעות. לקראת סיום הריאיון הוא חוזר למוזיקה עצמה, ולפרויקט האחרון שלו: המיני אלבום "ימים טובים באים", הכולל שישה שירים.
השם אינו מקרי. לדבריו, האלבום נולד מתוך התקופה הקשה שעוברת על ישראל ומתוך הרצון להזכיר לעצמו, וגם למאזינים, שיש מקום לתקווה. "אני מנסה שהשירים שלי יהיו כמו נבואה, שאם רק נשיר אותם מספיק, וממש נתפלל אותם, אז זה יקרה", הוא מספר.
גם השורשים המשפחתיים שלו מצאו את דרכם לפרויקט. שם האלבום מופיע גם בפרסית, והוא מספר כי יש לו עוקבים רבים בקרב איראנים גולים שגילו את מוצאו המשפחתי ממשהד. לדבריו, חלקם מגיבים לו ברשתות החברתיות, והוא מעריך שרובם חיים מחוץ לאיראן, אף שאינו שולל את האפשרות שגם בתוך המדינה יש מי שמאזינים לשיריו.
את האלבום הוא מקדיש למה שהוא מכנה "דור הניצחון". בין השירים הוא מזכיר את "יהיה טוב", "היום זה היום" ו"ימים טובים באים", שלדבריו נכתבו כמעט כתפילות אישיות. הוא מבקש להפנות תשומת לב מיוחדת גם לשיר "אם אתה איתי", שיצר עם נועם יעקבסון. השיר, לדבריו, מבטא את הצורך לפעול יחד גם במצבים שבהם נדמה שאין מוצא.
כדי להסביר את הרעיון הוא מזכיר את סיפור טיסת פליי דובאי, שבו, לדבריו, היה ברור לנוסעים שהם חייבים לשתף פעולה כדי להינצל. את אותו מסר הוא מבקש להעביר גם אל החברה הישראלית. "אנחנו חייבים לעבוד ביחד ולהינצל", הוא אומר. "כשאנחנו ביחד, מתחוללים ניסים".