כידוע, אסור בשבת לטלטל חפץ ברשות הרבים או להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולהיפך.
בזמן חז"ל הבנייה היתה בצורה כזו שרשות הרבים היתה פתוחה לרחבות צדדיות, שכל אחת מהן קרויה 'מבוי' (מבוא, מבואה), וכל מבוי היה פתוח לחצרות נפרדות. בתוך החצרות היו בתי המגורים.
מן התורה, החצרות והמבואות נחשבים רשות היחיד, מאחר והם מוקפים משלושה צדדים, ומותר לטלטל בהם.
אך מחמת שיש דמיון ביניהם לרשות הרבים, חז"ל הגבילו את היתר הטלטול בהם, והצריכו בחצרות לעשות "עירוב חצרות" דהיינו שכל משפחה מהחצר מניחה בערב שבת ככר לחם באחד מבתי החצר (כולם באותו בית), ובכך יש ביטוי לזה שהחצר היא 'רשות היחיד', ואין כאן המקום להרחיב במושג עירוב חצרות מאחר ואין זה ענייננו כרגע.
ההגבלה שהטילו חז"ל על הטלטול במבוי היא, שיש צורך לעשות בפתח המבוי התקן שיבליט את הדבר שהמבוי שונה בדינו מרשות הרבים, ועל אף הדמיון החיצוני ביניהם, דווקא במבוי מותר לטלטל אך ברשות הרבים לא.
היכר זה הוא "לחי" או "קורה", "לחי" הוא דבר שמעמידים בצד פתח המבוי לרשות הרבים, ו"קורה" היא קורה המונחת במאוזן מעל הפתח. הלחי יכול להיות כל דבר, אפילו בעל חיים שקשור שם.
ועכשיו לענייננו - נחלקו אביי ורבא בדין לחי העומד מאליו, דהיינו שלא העמידוהו שם כדי שיהווה לחי, למשל עמוד שכבר היה שם - האם אפשר לסמוך עליו בתור לחי ולטלטל במבוי?
לדעת אביי כן, כי "לחי משום מחיצה" כלומר הוא מהווה כמו התחלה של מחיצה בכיוון הרביעי, ודי בכך כדי שהמבוי יהיה שונה במראהו מרשות הרבים, ויימנע הבלבול בינו לרשות הרבים.
לדעת רבא לא, כי "לחי משום היכר", וכיון שלא הונח לשם לחי, אין בכך מספיק היכר שיבליט את השוני הדיני בין מבוי לרשות הרבים.
והלכה כאביי, שלחי העומד מאליו מתיר את המבוי.
למי שמחמיר כיום לא לסמוך על העירוב, יכולות להיות נפקא מינות מהלכות אלו
