תורה.

שמעתי על רבנים שמורים לדחות את הנישואין לצורך לימוד תורה, ועל אחרים שחולקים עליהם. 

אם אתה שואל מה דעתם של אותם רבנים, אז עד כמה שאני מכיר, דעתם שראוי להתחתן אחרי איזהו שלב של התבססות בלימוד [ויש הבדלי גישה מהו בדיוק השלב הזה], ושאחרי השלב הזה כבר אפשר וצריך לשלב לימוד תורה עם חיי נישואין.

אם אתה מדבר על רבנים בדורנו, אז אני לא מכיר מישהו שמדריך לא להתחתן.

הדרכה נפוצה שאני מכיר זה לחכות עד שלב של התבססות בלימוד [קניית הידע הבסיסי, רכישת הרגלי למידה, קשר נפשי לתורה].

הרבה רבנים, אגב, לא מעודדים חתונה בגיל 18 גם בלי קשר ללימוד תורה, כי הם סוברים שבדורנו רוב הבחורים בגיל הזה לא בשלים נפשית לנשואין. [אני לא נכנס כרגע לשאלה למה זה שיקול הלכתי, אבל נראה לי ברור שזה אכן שיקול הלכתי].

אם אתה רוצה מקור הלכתי שמבדיל בין דחיית נשואין ללא להתחתן, וכן מזכיר שני גדרים אפשריים לשלב שבו גם מי שלומד יהיה צריך להתחתן.

אז הנה דברי ערוך השלחן-

סימן א סעיף יג
מיהו מי שיודע בעצמו שאם ישא אשה לא יהא לו אפשרות ללמוד תורה, שיצטרך לטרוח במזונות אשתו ובניו, והוא בן עשרים שנה – אינו חייב לישא אשה אם אין יצרו מתגבר עליו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה (רמב"ם). ואף על גב דעוסק בתורה אין לו לפטור עצמו ממצות, מכל מקום מצות פריה ורביה דהוא זכר ונקבה – יש לו עדיין זמן לקיים, והוי כמצוה שאינה עוברת דמצות תלמוד תורה דוחה אותה (נראה לי).

ועד מתי יעסוק בתורה כשאין יצרו מתגבר עליו? עד זמן אשר ישער בנפשו שמילא כריסו בתורה, ובלבד שלא יתבטל מפריה ורביה מכל וכל (לבוש). ויש מי שאומר דבאמת אין קצבה לדבר, אבל העיקר לדינא כמו שכתבתי. ויש אומרים דהשיעור הוא עד ארבע ועשרים שנים ולא יותר (ים של שלמה פרק קמא דקידושין). ואם אפשר לו ללמוד גם אחר שישא – מחוייב לישא אשה, ואחר כך ילמוד תורה בטהרה (שם).

סימן א סעיף יד
אמרו חכמינו ז"ל על בן עזאי שלא נשא אשה. ושאלו אותו ואמר: מה אעשה שנפשי חשקה בתורה? אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים (יבמות סג ב). ולכן כתבו הרמב"ם והטור והשולחן ערוך דמי שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי, ונדבק בה כל ימיו ולא נשא אשה – אין בידו עון, והוא שלא יהא יצרו מתגבר עליו. עד כאן לשונו. ואף שאפשר לו לישא אשה, ולא יהיה לו טירחא משום מזונות (בית שמואל), אם הוא כבן עזאי שאין ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל.

אמנם פשיטא שמדרגה כזו אינו מצוי כלל וכלל, וגם בזמן חכמי הש"ס היה בן עזאי אחד ואין שני לו. והרי"ף לא הביא זה כלל. ואמרינן בירושלמי (פרק שלישי דשבת) שמפסיקין תלמוד תורה לעשות סוכה ולולב וכל המצות, וכל הלמד שלא לעשות – נוח לו שלא נברא. ותניא בתורת כהנים: "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם" – הלמד לעשות, לא הלמד שלא לעשות, שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא. ובן עזאי גופה הלא קידש את בת רבי עקיבא (כתובות סג א), ולחד אוקימתא בגמרא (סוטה ד ב) נסיב ופירש. ובהכרח לומר שלא היה ביכולתו לפרוש מן התורה כלל וכלל, ואפשר היתה סכנות נפשות אם היה פורש מן התורה (נראה לי).

ורוב מי שאומר להתחתן מאוחר הם ראשי ישיבות (לא כל ראשי הישיבות ח"ו), והרבה פוסקים יצאו נגדם בחריפות, וגם הרבה צדיקים שמחזיקים מהם מי שמכיר יצאו בחריפות... נשמעה טענה שהם דואגים לכמויות בישיבה יותר מאשר לירא"ש של התלמידים (לא אמרתי את דעתי בנידון).

וכבר אמרתי שמנהג הישיבות אינו מנהג

וכבר הערתי על זה

אלא יצטרך לעבוד-אז שילמד כמה שנים קודם (גם לזה יש גבול ואכמ"ל)

לא בצורה כללית שכל אדם ילמד קודם ואז ישא אשה

הגמ' לא לפני 

אבל זה מה שיצא לי כשלמדתי אז את העניין

רק נחלקו רש"י ותוס' באיזה מצב לא יוכל ללמוד ולכן לא יתחתן כמה שנים עד שילמד (עיי"ש)

שההנחת יסוד היא שצריך להתחתן קודם

אא"כ אי אפשר ואז ילמד לפני

לא כ"כ משנה הדין הפרטי לבני א"י ובבל לפני 1500 שנה

תסתכל שם

שם זה לענין באיזה גיל כדאי לגרום לזה שהבן יתחתן

ועיי"ש ודו"ק

מה לדעתך בן עזאי עשה, ולמה זה שונה הלכתית מלא להתחתן בכלל.

יש כאן שני נידונים הלכתיים-

1. פרייה ורביה.

לכאורה, גם אם הוא פרש מהאישה הוא פרש לפני שקיים מצוות פרייה ורבייה. [ע"פ הגמרא ביבמות]. אז המצווה הזו הייתה מוטלת עליו לא פחות מאשר אם לא היה מתחתן בכלל.

2. חשש הרהורי עבירה.

במה עדיף מצבו של מי שנשא אישה ופרש, מאשר מצבו של מי שלא נשא אישה כלל מהבחינה הזו?

אלא מקור הלכתי.

מה עם הינוקות למיניהם? (בגמרא, בזוהר). לא זוכר את לשון התדב"א במפורש, אבל כתוב שם שגם על קטן יש רוח הקודש, ומסתמא קטן זה לפני גיל 13 שלא ראוי להתחתן

אבל בכתובות משמע שהוא רק התארס ולא התחתן

משמע שהוא ביטל את מצוות פרו ורבו בשביל ללמוד תורה, שזו בעצם השאלה המשמעותית.

וכן הוא גם היה בודד, ארוסתו הייתה רחוקה ממנו.

כבר הראשונים הביאו את בן עזאי כמי שביטל פו"ר בשביל לימוד תורה. וסייגו שלא כולם יכולים ללמוד כמוהו

אבל ודאי שהוא דוגמא

למשל הרא"ש בקידושין פרק ראשון : "וקצבה לאותו לימוד לא ידענא שלא יתכן שיתבטל מפריה ורביה כל ימיו שלא מצינו זה אלא בבן עזאי שחשקה נפשו בתורה" 

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!