גם לשיטת רש"י אפשר דמשמע שגם במה שמותר לכל הפחות גבי עריות.
לפי הרמב"ם בוודאי שאתה טועה, שזה עובר על מצוות שמירת הגוף. ואכילה גסה אסורה לכל הדעות, אז לאכול בלי הבחנה - אסור לגמרי.
זה שכתוב שמותר לאכול בגלל שיש לך תאווה לא אומר שתאווה היא אידאל. אתה מבין את זה מוזר מאוד.
חז"ל אמרו במפורש שמכאן למדים שאין אדם ראוי לאכול בשר אלא מתוך רחבת ידיים. הפכת את כל ההבנה. המשמעות שם היא שדרך ארץ שלא לאכול כשאתה לא יכול לעמוד בזה, כלומר לא לקפוץ מעל הפופיק בשביל המזון.
ההבנה הזאת מפורשת במקום אחר "יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו".
הפכת את כל הפשט שם. הכל בשם תאוות האכילה 
ועוד אמרו שלא ראוי לאדם שאינו תלמיד חכם לאכול בשר. ויש עניין, גם בריאותי, שדווקא מי שתלמיד חכם יאכל בשר.
לא מבין איך אתה משליך אחד לשני בלי קשר.
והרמב"ם כבר ביאר יפה את זה בהקדמות. ואף אחד לא חולק עליו.
אלה עבודות ששייכות לכל אדם בפני עצמו, ובד"כ לאנשים בעלי מעלה. גם ביניהם זה לא מותר לכל אחד.
יש בש"ס כמה וכמה מקומות על זה.
לא למדת מסכת תענית אף פעם? עיין דף י"א.
הגוף ואולי גם מצד קדש עצמך וכו'.
אף אחד בעולם לא מתענה סתם כי משעמם לו. לא שמעתי על זה, לא קראתי את זה, ולא ראיתי כזה.
אנחנו לא איסיים או נזירים נוצרים.
פרישות היא שלב זמני ובכל אופן מתקדם מאוד. הרמב"ן לא התכוון להבנה שלך.
הוא התכוון למעט בהנאות העולם הזה שעצם ההמשכות אחריהן גורמת לאדם לפתח תאוות.
דבר ידוע ובדוק ומוכח מצד המציאות וכל אחד יאמר זאת.
אמנם אין בזה איסור מצד עצמו, אבל אדם שלא שם לעצמו מחסומים הוא לא שונה מבהמה או ילד שלא מחנכים אותו.
מאבד את החוש הביקורתי שהיום קוראים לו "דחיית סיפוקים".
זה פשוט מאוד.
ויש מצווה כשאדם מתנהג ככה. לכל הדעות לפחות מצד להדמות להקב"ה כי אנחנו צריכים להיות בני אדם בצלמו ודמותו לא כדמות חיות השדה.
וזה בירור שכל אדם עושה עם עצמו מול תלמיד חכם.
זה גדר ככל הגדרים.
אתה יכול להגיד שבקו עצמו, זה לא משנה.
אין חובה בתעניות, כמו אין חובה בלהיות אחד מבני מעלה.
אדם יכול לעבור 120 שנה בלי להתענות פעם אחת ולהשאר צדיק.
אז הוא לא יזכה שהבשר שלו ישאר שלם בקבר, ביג דיל.
אבל כך או כך אתה לא טוען שאין לזה שום קיום.
ואיכשהו סברת שיש מי שטוען שתעניות זה מצווה בפני עצמה.
זה לא.
מה זה חלקו עלי? לא חולקים עלי, חולקים פה על חז"ל לשיטתך.
תראה לי מישהו אחד שכותב שאין שום מקום לתענית ככפרת עוונות או כתיקון המידות בשום מקום ושום זמן.
"ר' אלעזר אומר נקרא קדוש שנאמר (במדבר ו, ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו ומה זה שלא ציער עצמו אלא מדבר אחד נקרא קדוש המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה".
למד את כל השקליא והטריא שם. יש שם את כל הדעות והן בחז"ל.
הירושלמי לא אומר את הפשט שלך, וגם אם כן, הלכה כבתראי והבבלי מביא דעות אחרות גם.
אני שמח שהצלחתי להוציא אותך משלוותך סוף סוף!!
למרות שאני בכלל לא תקיף, אז אני קצת מתפלא שהצלחתי 
כמדומני פרק ד' (לא פתחתי כרגע)
פתחתי וזה בפרק ד' הלכה ב'
וגם הרפואה המודרנית מסכימה שזה מעבר למה שמצויין בהלכות דעות
ובכל אופן זה איסור, ואם זה איסור איך אתה אומר שמותר לאדם לאכול כמה שעיניו רואות?
שם לב להגדרה הבאה:
במעט אכילה, אחרי שממתינים כרבע שעה, אפילו כזית גורם למצב הזה.
גם לפי הרמב"ם: "היה שבע מאכילה גסה שאכל עד שקץ במזונו, ואכל יתר על שובעו". שביעה לפי הרמב"ם היא כפי שמתאר בהלכות דעות הנ"ל.
ובהלכות דעות הנ"ל גם מפורש כך:
"ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המוות, והיא עיקר לכל חלאים. רוב החולאים הבאים על האדם... או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה, אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אומר בחכמתו, "שומר פיו, ולשונו שומר מצרות, נפשו" (משלי כא,23); כלומר שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע..".
כלומר עובר על שמירת הגוף, מלבד שאר הבעיות.
ובויקיפדיה ראיתי את דעת רבי יוסף אלבו שכתב שכל אכילת תאווה היא אכילה גסה.
הדוכס מירוסלבכפי מה שהתברר לי מהשרשור ההוא הוא כתב שלא פוסקים ע"פ טעמים מהקבלה, לא שאין לקבלה טעם בפסיקה
למה לצטט דברים מחוץ להקשרם רק כי ככה אתה מבין
אתה לא יכול להמציא פה ושם שסותרות את שאר הש"ס.
תמחל לי הדוכס מירוסלבאני לא רואה בנודע ביהודה הזה שום דבר שמשליך על הקבלה, רק על פסיקה שמתבססת על טעמים שהם אך ורק ע"פ הקבלה. ואין מי שפוסק ככה גם בין המקובלים.
חשבתי שיצאת נגד מה שחז"ל אמרו ש"יאכל בפחות ממה שיש לו".
אם פוסקים לפיו או לא, זה עניין אחר. אני לא רואה את זה מפורש בדבריו.
יתכן מאוד שהוא כותב את זה על ספרי "קבלה" שהמציאו פירושים ע"פ חכמת יוון וכאלה דברים מוזרים.
אבל לא מחדשים סברות ע"פ הקבלה, זה אחד הכללים לאיסור.
בניגוד להלכה שכן מחדשים.
לא לומדים על רב מדברי התלמיד אלא אם הוא נוקט את שיטתו.
כשאתה לוקח שתי הלכות, משווה ביניהן ומנסה לדמות מילתא למילתא אתה יכול להשמיע חידוש בהלכה.
בקבלה זה איסור גמור, אז ק"ו שאי אפשר לבנות ע"פ זה הלכה.
בכל אופן, גם אם הוא סבר כך, הוא טעה.
פוק חזי מאי עמא דבר.
"פורקים עול תורה נגלית מעל צוארם ומצפצפים ומהגים בספר הזוהר".
ברור שחובה ללמוד פשט קודם. הבעיה היא הפרהסיא והלימוד בלי שום הקדמה.
"וזה וזה לא עלה בידם".
מה יש שיעלה הזוהר בידם (זה הנגלה וזה הסוד) אם הוא נגדו?
"ועכ"פ אין מורין הלכה מן הזוהר".
עניין לעצמו, ולא סותר את הזוהר עצמו. אחרת לא היה נוקט לשון כלל אלא דוחה את כולו.
"ואין רצוני להאריך בכוונת הזוהר כי אין לי עסק בנסתרות ובמה שהורשיתי אתבונן".
מפורש שיש כוונה בזוהר שהוא מקבל ואומר פשוט שאין לו עסק בנסתרות.
בשום מקום אני לא רואה התקפה על הזוהר עצמו.
רק על העקימות של כאלה שלומדים "קבלה" והם בעצם ברג-ים קדומים למיניהם.
לא כתבתי על אף אחד שהוא טעה. כתבתי שגם אם נניח שאתה צודק, זה לא אומר כלום.
ומה הבעיה בלכתוב את זה? אם יש מחלוקת בין גדולי עולם ודעה אחת נדחתה וכל העם נוהג כמו הדעה האחרת, דעתו נדחתה.
ואין יותר חזק מפוק חזי מאי עמא דבר, בני נביאים וכל זה.
אתה מוזמן להראות לי איפה יש מקום להבנה שלך שהזוהר עצמו לא בסדר.
אני רואה שם התקפות אך ורק כלפי אנשים ולא כלפי הספר.
אפילו לא התקפה אחת.
יש לך עוד מקור שמציין התקפה נגד הספר? אשמח לראות.
)
ארצ'יבלדארצ'יבלד
ארצ'יבלדאחרונהגם בגמרא מובאת מעלת התעניות.
לא מבין איך אתה מסביר את קדש עצמך במותר לך, אם אתה לא מיישב את זה עם הירושלמי?
בוודאי שמצוות עשה דאורייתא קודמת, לא?
אגב, זה לא קשור בכלל לפסיקה ע"פ הקבלה. מרוב פחד מקבלה אתה לא לומד אף פעם דברי המקובלים?
מפורש שלא כהבנתך בכמה וכמה מקומות וגם כאלה שמדברים על מעלות התענית.
אמרתי לך ללמוד את דברי המקובלים. מרוב פחד מקבלה אתה מנדה את המקובלים עצמם
או הבין כמוך מגדולי ישראל.
אתה כן מנדה. מתי אי פעם פתחת ספר מוסר של מקובל? מתי פתחת לאחרונה ספר הלכה של מקובל שאינו מרן או מישהו בסדר גודל דומה?
אחרי זה אל תתפלא שאתה מבין ככה
זה שרב מקובל לא נותן לאף אחד זכות לזלזל בו.
בדיחה שצריך בכלל להגיד את זה! מי ששלם בפרד"ס, סביר להניח שיודע יותר ממי ששלם רק בפר"ד ודי למבין.
אלה ספרי יסוד שאי אפשר להתחמק מהם.
שערי קדושה פתחת? הרי הוא לא נופל בגדלותו, לא נופל בחשיבותו. הוא פשוט לא נפוץ כמו הנ"ל.
אתה יכול ללמוד וגם להסתכן בלקבל את דעת הגדולים שהיו מקובלים. אין בזה איסור.
אני נגד שנשים ילמדו גמרא מאותה הסיבה.
אתה חושב שאשלח אנשים ללמוד קבלה?!?
מכיר יותר מדי אנשים שאיבדו את השפיות בגלל זה והתפרק להם הבית.
דור מדומיין.
דיברתי על ספרים שכתבו גדולים שהיו מקובלים. ולא רק את הmainstream כי זאת לא חכמה.
לא חייב לייחס כל מה שכתב הרמב"ם ליוונים כדי שזה יהיה מגניב.
"שרגא דלא סליק ביה נהורא" וall that.
היוונים לא חידשו כלום.
אבל הדיון הזה מגוחך ואני אוותר עליו.
אין מגוחכת מהטענה הזאת.
זה לא מישהו?
ענייני פשוט.
להגיד על כל שלא יודעים שמוצאו מיוון - בורות בעיניי.
פשוט. לא?
כלומר אכילה לא מיושבת, במהירות ובלי לעיסה מספקת.
עיקר, אבל לא רק.
וזאת גם הדרך הישירה לתיקון תאוות האכילה, לא צומות.
הרע בדמיון. זה גורם להפך מהמטרה שמנסים להשיג...
רבי נחמן מדבר על זה כמה וכמה פעמים. העיקר זה להתקדם הלאה ולא להתעסק במה שהיה.
נו בחייך. אף אחד לא כתב שזאת דרך לרבים. ההפך, ביארו זאת רבות.
שאל את עצמך את השאלה הזאת.
איזה חידוש נפלא הבאת כאן בדיוק?
ואיך חילקת בין הרמב"ם לשאר הגדולים? כולם כתבו את אותו הדבר.
באוטובוס בינעירוני+ 4 אוטובוסים עירוניים+ רכבת קלה
בלי לתקף😬
לא גנבתי, השאלתי. אם אני עומדת למות מרעב אני לא חושבת שאסור לגנוב על מנת להחזיר
על אותו משקל
האם באמת יש חובה להחזיר להם?
זה נהנה וזה לא חסר- פטור (מתשלומים)
@ימח שם עראפת זה המקום אם בא לך דיון עסיסי בחו"מ
אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:
קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר
אני:)))))לא אמרתי כלום
זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון
מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".
ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.
פתית שלגונכון מאוד
איך זה שהנביא ביחזקאל כג כותב בצורה בוטה?
זה לא קצת.. איך אומרים?.. זה.
מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?
הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.
אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.
ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.
למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים
כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.
לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר
פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.
לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.
לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.
אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם
ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה?
ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן.
הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים
חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל
לא גדשת את הסאה?
כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.
למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)
ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.
אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.
זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).
"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."
"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"
"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"
"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."
כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):
"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"
וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,
גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)
"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת: לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."
וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.
אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.
///
בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.
המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?
מלבי"ם:
"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':
של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם. שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.
ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.
כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה
גם כשיש תופעות תוך מגזריות
גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים
אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...
לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...
ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...
הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.
כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.
כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.
(התחיל כתגובה ל- במה חולק רבי יוחנן בן נורי - בית המדרש )
שאלה חשובה
אנחנו מגיעים לאכול אצל משפחה שלא מקפידה על רכישה של ירקות ללא תולעים , הם קונים מהסופר את הרגילים
אשתי בדקה כיצד הם מנקים וזה מה שהם עושים
1. פטרוזילה / כוסברא - מסתכלת על הצרור בודקת שאין תולעים בעיניים ,לרוב לא שוטפים וישר חותכים ושמים בתבשיל
2. נענע ושומר - פשווט משתמשים בלי לבדוק -
3. חסה - יש חסה בקופסה מסודרת אבל לא נקייה מחרקים, הם מביטים לראות שזה לא מתולע ואז משתמשים
4. כרובית - שוטפים מנקים עם מים , בקערה לפעמים שמים גם מלח, ואז מפרקים לעלי כרובית ואפים בתנור
האם שאנחנו שם אנחנו יכולים לאכול מהאכול הוא שלפי מה שתיארתי המצב חמור ואין אפשרות לאכול שם ?
תודה
[שמבין ענין
מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.
הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר
אבל כמובן ללא בקרת תולעים
הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש.
האם זה מספיק?
במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע
מה הדרך לנקות ?
חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?
צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.
אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...
כידוע רבי יוחנן בן נורי סבר שאורז זה חמץ ןהאוכלו חייב כרת.
הגמ' מבררת אם כוונתו שזה חמץ ממש או שרק קרוב להיות חמץ (אולי לא דייקתי במשפט הזה)
בכל אופן 1. על הצד שזה חמץ ממש במה חלקו?
מן הסתם לא חלקו במציאות..
2. על הצד שזה רק קרוב להחמיץ ולא חמץ ממש מדוע שיהיה חייב כרת?
מצרף את הגמרא:
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי
כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד
2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')
שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:
'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')
בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'
רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'
שאלה בסוף.
תודה על התשובה 🙂
אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?
מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל
גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.
הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.
מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.
איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.
=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)
=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח
כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה
לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)
לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.
לשמונה קבצים שאוגדו בשני כרכים לקבצים מכתבי יד קדשו?
כוונתי בשאלה היא לכל הפחות - אם נכמת לאחוזים, כמה חפיפה יש בינהם בתוכן?
אך כמובן אם משהו יודע להרחיב אשמח לשמוע ..
בשורות טובות.
אתה מחבר בין שני הדברים- מה שכתבת בסוגריים. מצויין.
אני מתכוון גם לזה וגם לשלב הבא- להגיע למצב שהמבט הוא מלכתחילה אחדותי (עד כמה שניתן).
אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.
שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש
הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:
המקור: תפילת חנה
את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.
והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.
בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.
מניעת בושה לחוטאים
בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.
הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).
להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"
הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).
>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ
התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:
- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.
- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.
אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.
ורדיפת שאול את דוד.
דוד זה הציונות הדתית.
שאול (שכמובן היה צדיק גמור) זה הציונות הישנה.
כיום נחה עליה רוח ה' רעה והיא משתגעת ומבקשת לרדוף את הציונות הדתית מתוך שגעון רדיפה שהצ"ד תשתלט על המדינה, תוך הפקרת בטחון המדינה לפשיטות פלשתיות.
יונתן בן שאול זה ביבי, לוין, יינון מגל ואברי גלעד ודומיהם.
כהני נוב זה החרדים.
יואב זה נערי הגבעות הקנאים.
אבנר זה גנץ אייזנקוט ואנשי המרכז.
דואג זה הפרוגרס.
הזיפים זה בנט.
(לא אומר מי זה נבל הכרמלי, ומי זה אביגיל).
מיכל זה הרבנים הליברלים שלא אוהבים את החוצפה של נוער הגבעות ודומיהם.
איש בושת זה לפיד.
צריך לזכור שדוד היה "ממלכתי" ולא התפתה לשלוח ידו במשיח ה', גם כשהיתה לו הזדמנות, וגם כשידע שבטחון ישראל יופקר כל עוד שאול שולט ומפנה את מרצו לרדוף את דוד ולא את הפלשתים.
"או יבוא יומו ומת (מזקנה זקן ושבע ימים), או ה' ייגפנו, או במלחמה ירד ונספה" ההזדמנות להחלפת האליטות עוד תקרה מעצמה, ונראה שהשמאל בשגעונו מזרז את גסיסתו בעצמו
מה להשוות.
כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.
כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.
כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.
ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.
שמואל ב ג א
לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.
כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".
