בפינה קטנה בחוף הים, מיטות שיזוף, שמשיות עם לוגו של שטראוס, מגנום במחיר מופקע. וחול בטעם אבטיח.

מערכת תופים, מוזר,  ולגמרי לא קשור. הוא מנגן בקולות, צווח, מתופף, מכה. אחדים מתקרבים, מחפשים מרגוע בצלילים סוערים, שלא נותנים מקום לברוח. חלקם מתרחקים, כמו הגיעו לשמוע רק את המית הגלים, וצלילי ההקשה מפריעים בעדם מלהיות.

'פויקער'. כן ולא בעגה המקובלת. מנגן בכובע מצחיה, חולצה קצרה מנענע מצד לצד את ראשו היגע, מסרב למטבע מוכספת.

הוא מתופף, ממשיך.

בצללים בין הקשה לנוספת, בין מהלומה על תוף מתוח. הוא פורט לאט ובשקט על כינור.  נבלע בין רעש של תופים ואש ועשן.

כינור, תלתלים ומכנס עם קרעים, וצלילים ענוגים, מטפסים, שוברים חללי אוויר עם הרמוניקות גבוהות מטווח השמיעה האנושי.  כשראה ילד מביט בו בסקרנות מעביר אצבע על צלחת, מנסה בחשאי. הוא פרט בקשת נהנה לראות את עיניו המתעגלות של הילד, שולחות מבט סקרן, הוא קרץ כאילו והיה זה הסוד הפרטי שלהם. דחף ת'כינור הפך את הקשת והמשיך להכות משלב בס, שר בבריטון. ממשיך.

כשמגיע החורף לאיטו החוף מתרוקן, משתתק, הגלים עולים גבוה יותר, משתלטים על השקט, יוצרים רעש משלהם.

הוא מנגב טיפות זיעה, מכוון את הטנור הישן לתדר של מוזיקה קלאסית- נשמה של אחרים, מזויפת.

וזה מוזר כי אי אפשר להיות גמוגם, כאילו, היי! תחליט! טישרט ומכנס משופשף משופשף או חליפת טוקסידו, חולצה מעומלנת ופפיון.

מול נגנים בפילהרמונית הוא מתופף בעוז, הכי חזק שיכל עד שהם אטמו אוזניים והעוו פנים בסלידה.

הרים את כינור העץ המהגוני ויודעי דבר, טוב זה קצת מוזר ברבים. הוא היחיד שידע, הכינור-  כינור סטרדיבריוס אמיתי. הוא הרים אותו ברטט כשחלפו נערי רוק ,  פרט בו בעדינות כשהם גיחכו, לעגו, השליכו רגבי חול ובוז.

בפינה קטנה בחוף הים, נגן מוזר מקיש, פורט. צורח, שותק.

ומהקשר שלי בכלל?

אני לא יודעת לנגן. יותר נכון יודעת שלא

והים רחוק כל כך וגשמים הופכים

את החול הנקי, לעוגת בוץ גדולה.

כינור-תסלחו לי אם יש אריסטוקרטים בקהל

אני לא סובלת את הקול שלו

צורח בשקט,

חריקה צורמנית מתמשכת

ויש בו הרמוניות- אולי.

ותופים- זה נראה לי מסובך,

מסובך מידי

כאילו- לא נגיש בכלל

ומי אמר שבאלי לנגן  בחדר הספציפי הזה

ואם אני במרחק אלפי קליומטרים?

שאשתוק?

הלוואי שזו מיומנות שהייתה בי.

אז אני מצמצמת צעקה של אחרים

באוזניות,

מחליפה למשו של בין לבין.

לא מעונינת באש של אחרים

כנראה על משקל GAZA

לא מבין מה רוצים מהם

זה יוצא לטובה שסוף סוף מבינים שלא משנה מה נעשה נצא מואשמים בשואה חחח

איזה ילדי כאפות

חייב לראות את הסרט הזה איכשהו.

הלבוש הזה כאילו פשוט עם חוש אסתטי של כלום

למה כל שמאלני מרקסיסטי קומוניסט חייב להיראות ככה?

מדכא איפה האדום הצהוב

יש לה פוטנציאל חבל מאוד

הם היו עדינים שם ועדיין עלה לי הכל חזרה

איך מהר הכל חזר למסלול

מעניין איך קל להבין עכשיו את כל האמירות בשואה (מלא מעט בחינות ה-7 היה הרבה יותר גרוע)

איך השמש זורחת בכלל

איך העולם מתקיים

איפה אלוהים

ומה לא

הראש מתקומם נגד האדישות של הטבע

העולם חרא אין אפס חח

איזה ביוב מבעבע זה

והסדרה עצמה מחורבנת לא טלוויזיה איכותית בכלל והמסר בכלל בעייתי כאילו יש שני צדדים מורכבים לסכסוך

חחח

דבר שאני חושב עליו הבוקר וזה אקראי כמו שזה נשמע.

בהתחלה אפילו לא זכרתי איך קוראים לעצם הזו.

העצם הזאת שמאמינים שתישאר ולא משנה מה יקרה

שממנה הכל יתחיל מחדש ברגע מסוים על הזמן.

מה הדבר האחרון

הפרט הכי קטן ואקראי

משהו שלא שמים אליו לב אולי אבל הוא הכי מהותי בך

משהו שעליו הכל נשען

משהו שמחזיק אותך גם בלי לדעת

שלא משנה מה עוברים הוא נשאר

וישאר

תמיד

שגם עוד מיליון שנה כשהכל כבר יעלם ויתחדש בצורה שאי אפשר לדמיין הוא ישאר כמו שהוא

דבר שממנו תצמח מחדש

כולך תיוולד מחדש ממנו

חי בשביל להילחם ביום אחר

כנראה

שדה קרב כזה שלפעמים אתה מנצח לפעמים מפסיד אבל שדה קרב

כשאתה מפסיד אתה נסוג כמו במלחמה

מפסיד בקרב

וחי

וחוזר להילחם ביום אחר

כנראה שאין ברירה.

די פחדני האמת

כמו אדם שמשכנעים אותו בניגוד לרצונו

הוא יישאר באותה דעה בדיוק.

כמו הצביעות הדתית שמכפרת על חטא שיש לה חשק אליו בזה שהיא מגנה חטאים שהיא מתעניינת בהם.