בפינה קטנה בחוף הים, מיטות שיזוף, שמשיות עם לוגו של שטראוס, מגנום במחיר מופקע. וחול בטעם אבטיח.

מערכת תופים, מוזר,  ולגמרי לא קשור. הוא מנגן בקולות, צווח, מתופף, מכה. אחדים מתקרבים, מחפשים מרגוע בצלילים סוערים, שלא נותנים מקום לברוח. חלקם מתרחקים, כמו הגיעו לשמוע רק את המית הגלים, וצלילי ההקשה מפריעים בעדם מלהיות.

'פויקער'. כן ולא בעגה המקובלת. מנגן בכובע מצחיה, חולצה קצרה מנענע מצד לצד את ראשו היגע, מסרב למטבע מוכספת.

הוא מתופף, ממשיך.

בצללים בין הקשה לנוספת, בין מהלומה על תוף מתוח. הוא פורט לאט ובשקט על כינור.  נבלע בין רעש של תופים ואש ועשן.

כינור, תלתלים ומכנס עם קרעים, וצלילים ענוגים, מטפסים, שוברים חללי אוויר עם הרמוניקות גבוהות מטווח השמיעה האנושי.  כשראה ילד מביט בו בסקרנות מעביר אצבע על צלחת, מנסה בחשאי. הוא פרט בקשת נהנה לראות את עיניו המתעגלות של הילד, שולחות מבט סקרן, הוא קרץ כאילו והיה זה הסוד הפרטי שלהם. דחף ת'כינור הפך את הקשת והמשיך להכות משלב בס, שר בבריטון. ממשיך.

כשמגיע החורף לאיטו החוף מתרוקן, משתתק, הגלים עולים גבוה יותר, משתלטים על השקט, יוצרים רעש משלהם.

הוא מנגב טיפות זיעה, מכוון את הטנור הישן לתדר של מוזיקה קלאסית- נשמה של אחרים, מזויפת.

וזה מוזר כי אי אפשר להיות גמוגם, כאילו, היי! תחליט! טישרט ומכנס משופשף משופשף או חליפת טוקסידו, חולצה מעומלנת ופפיון.

מול נגנים בפילהרמונית הוא מתופף בעוז, הכי חזק שיכל עד שהם אטמו אוזניים והעוו פנים בסלידה.

הרים את כינור העץ המהגוני ויודעי דבר, טוב זה קצת מוזר ברבים. הוא היחיד שידע, הכינור-  כינור סטרדיבריוס אמיתי. הוא הרים אותו ברטט כשחלפו נערי רוק ,  פרט בו בעדינות כשהם גיחכו, לעגו, השליכו רגבי חול ובוז.

בפינה קטנה בחוף הים, נגן מוזר מקיש, פורט. צורח, שותק.

ומהקשר שלי בכלל?

אני לא יודעת לנגן. יותר נכון יודעת שלא

והים רחוק כל כך וגשמים הופכים

את החול הנקי, לעוגת בוץ גדולה.

כינור-תסלחו לי אם יש אריסטוקרטים בקהל

אני לא סובלת את הקול שלו

צורח בשקט,

חריקה צורמנית מתמשכת

ויש בו הרמוניות- אולי.

ותופים- זה נראה לי מסובך,

מסובך מידי

כאילו- לא נגיש בכלל

ומי אמר שבאלי לנגן  בחדר הספציפי הזה

ואם אני במרחק אלפי קליומטרים?

שאשתוק?

הלוואי שזו מיומנות שהייתה בי.

אז אני מצמצמת צעקה של אחרים

באוזניות,

מחליפה למשו של בין לבין.

לא מעונינת באש של אחרים

מנסה להחיות אותה עם מעט שירה

קצת וולך קצת אתר

שאלוהים בעצמו יושב בצד וסופר את הכסף בסיום יום בסגירת קופה

כולם מחכים במתח

יהיה חסר או לא

עוד סיבוב של ריקנות מזוקקת

תיעוד של התפוררות ברקע

מה אנשים מוכנים לעשות בשביל טיפה להרגיש

הלהב של הקיום מתגרד על הבטן

והוא חד

שורט

חותך

היופי היחיד הוא לפעמים באיזה פינה מטונפת

בפח של התחנה המרכזית או באיזה קבצנית

הכל תקוע במכונת כביסה של מילים גבוהות

הטיימר עומד לצלצל

הבדיחה היא עלינו

לא היה חסר כלום בקופה

חוזרים לנשום

עד הפעם הבאה

גם שלום

גם הסכמים

איזה הספקים יש פה

לפעמים נראה לי שרק אני תקוע באיזה אוטוסטרדה שלא מבינה

מה הכיוון

רוורס במקום קדימה

עץ ריח מסריח על המראה

אורות גבוהים

והיא יושבת במושב ליד

רגל למעלה

מחייכת

אז הכיוון לא משנה

רק התנועה

על אף כל הדחיות שלי

אני בוחר את הקרבות שלי, ועם מי בדיוק אני יוצא לקרב…

אתה עדיין סמוראי. 

ומה עושים עם זה

ואיך משיגים את העור הזה

ולמה

ומה

ואיך

תציל אותה

ואותי

ואותם