"אז.. מה אומרים? להתראות? אנחנו לא נתראה יותר" מבט קצר, "לילה טוב" הסתובבתי והלכתי. עוד מבט אחד חטוף מעבר לכתף, רואה אותו יושב, לא מסוגל להכנס לרכב ולנסוע. וזהו. ככה. פעם אחרונה שאני רואה אותו. את מי שחשבתי שעומד להיות בעלי. שלושה חודשים בדיוק של קשר הסתיימו.
אובדן. זאת התחושה. אובדן פתאומי שלא צפיתי. הכל היה טוב, דיברנו כבר על הכל. זה היה רק עניין של זמן עד ש..
עד ש..מסתבר שבשבילו זה לא היה לגמרי זה. הוא התלבט. אבל לא שיתף. ועליי זה נחת משום מקום.
הבנתי שהוא בא להפרד, הצטיידתי בהמון טישו. הייתי בטוחה שאבכה. שאנסה לשכנע למה הוא טועה. שאכעס.
אבל כשישבתי מולו לא הייתי מסוגלת לכעוס. רציתי לתת לו חיבוק גדול כשהדמעות בעיניים שלו התחילו לבצבץ. זה לא היה לו קל.
ולא אני זאת שדיברה בפרידה. זה הקב"ה שישב שם איתי ושם לי את המילים בפה.
אמרתי שאני לא כועסת. שהקשר הזה כנראה לא צריך להמשיך והוא- הוא רק שליח של הקב"ה לסיים אותו. שאני יודעת שזכיתי להכיר נשמה גדולה. שאני בטוחה שאני אלמד מהקשר הזה המון. שבאמת קיוויתי שהקב"ה חסך ממני את עולם הדייטים והראשון שאיתו אני יוצאת איתו אתחתן, אבל כנראה שיש לקב"ה תוכניות אחרות בשבילי. שאני מתנצלת אם פגעתי במהלך הקשר. ושיזכה למצוא את האחת שהכי מדוייקת לו.
ולא הצלחתי לבכות.
ושנינו ידענו שאנחנו מאבדים עכשיו חבר טוב. שאת הכאב של הפרידה לא נוכל לחלוק אחד עם השני כמו הקשיים שעברנו בשלושה חודשים האחרונים.
וזהו. ככה. בבת אחת בנאדם נעלם מהחיים שלי.
ואני מתחילה לעכל.
ומשתפת.
ובוכה את כל מה שלא בכיתי בפרידה.
ומגלה כמה אנשים טובים יש סביבי.
המשפחה המדהימה ששולחת הודעות מלאות אהבה ורגישות
המחנכת מי"ב שהתקשרה כדי לשמוע ולכאוב יחד איתי.
החברה שהוציאה אותי לגלידה ובכתה יחד איתי.
החברה שהגיעה מהצפון בהפתעה כדי לתת את החיבוק הפיזי.
החברות מהלימודים שראו שעובר עליי משהו ונתנו את החיבוק גם בלי לדעת. ועזרו לי לפתוח, ולשתף אותן.
ועם כל האהבה והחיבוקים, הכאב הוא גדול. גדול כל כך. ואני לא יכולה שלא לחשוב על הרצון שהוא יחזור. שהוא יתחרט.
והבכי שלא מפסיק.
כל מילה שמקפיצה.
כל דבר שמזכיר.
החלל שנפער.
החוסר מורגש בהכל.
הולכת לישון בלי שיחת לילה טוב
בלי לשתף עם מישהו את כל מה שעבר עליי היום.
בלי לשלוח הודעה על ציון נוסף שקיבלתי.
מרגישה ריקנות גדולה.
מכריחה את עצמי לצאת בבוקר מהמיטה.
לא מסוגלת לשמוח.
מתחננת לה' שייתן לי קצת כוח.
וקשה לי להיות במקום האומלל, העצוב, הכואב.
שהחיוך הקבוע שלי שתמיד נמצא על השפתיים
פינה את מקומו לדמעות בעיניים.
עצובה
כואבת
ומפחדת.
מהעתיד. מההמשך. מהשוואות. מדייטים כושלים. מלהתמסר מחדש. מהלאמין ולבטוח.
ואני יודעת שזה עוד לא הזמן לחשוב על העתיד.
אבל מה לעשות- אותי זה מפחיד.
מפחדת להיות לבד, עם עצמי.
כי כשזה קורה אני מרגישה ריק אינסופי.
מוצאת את עצמי בוהה בקירות
בעיניים חלולות.
ולא יכולה שלא להזכר
בתמונה שלו, יושב על הגדר
ולא מאמינה
שזו הייתה הפגישה האחרונה.


