לא נגד שאר מה שאומרים שם (וגם לפני חלק מהמצוות האחרות) "הנני מוכן ומזומן..".

וזה החלק היותר חשוב, כי מצוות צריכות כוונה.

הוא יוצא נגד אמירת הלשם יחוד, אבל אני לא חושב שאפשר לקחת את זה לכל תפילה אחרת שלא מופיעה בחז"ל.

מאז ומעולם רבנים חיברו כל מיני תפילות, ולא ראיתי שהנודע ביהודה יוצא נגד עוד אמירות חוץ מהלשם יחוד.

חז"ל כתבו שמצוות צריכות כוונה (ויש מצוות שצריכות כוונה מיוחד, כמו תפילין לדוג') אז חיברו נוסח שיהיה מובן לכולם ושכולם יתרגלו לומר לפני מצוות.

מה הבעיה לומר "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של.." ?

בספר כללי המצוות, יש לו סימן שהוא מרחיב בכל הנושא הזה ומביא הרבה דעות, כדאי לראות

מה שמובא שם במאמר זה מטעם אחר

הנודע ביהודה יצא נגד כל לשם יחוד שהוא. הוא כתב את זה בעיקר כאן כי השאר היו מקובלים פחות.

לעומתו, הקבלה כבר מהראשית חכמה ומהאר"י הקדוש ועד תנועת החסידות כיום בעד. גם אז היה מקובל לומר וגם היום, ולא רק בספירת העומר.

הסברא לאסור היא בעיקר בגלל חשש כפירה, והשיטות שכן הן בעיקר כוונה והכנה למצווה. אבל יש עוד להרחיב.

בשביל מה יש ויקיפדיה -

לשם ייחוד – ויקיפדיה

(תראו מה עושים בלעז).

איסור בל תוסיף במצוות עשה הוא:

א. להוסיף מצווה חדשה לגמרי ולומר שהיא מהתורה

ב. להוסיף במצווה עצמה פרט שאינו מהתורה (כגון 5 בתים לתפילין, או לשבת 8 ימים בסוכה)

ספירת העומר ביסודה היא מצות עשה מהתורה, רק שלדעת האומרים שאין היא נוהגת שלא בזמן הקרבת העומר תקנו חכמים לספור כעין דאורייתא בלי שום שינוי בפרט, ולכן לא יכול להיות בה איסור בל תוסיף רק בגלל כוונה סתמית לצאת ידי חובת מצוה מן התורה.

הגע בעצמך, אם היה חשש איסור דאורייתא של בל תוסיף בכוונה בכל מצוה בה הפוסקים מסופקים בה אם היא מהתורה או מדרבנן, הפוסקים היו מזהירים אותנו לא לכוון בטעות כוונה שהיא מהתורה. ציצית בבגד שאינו צמר או פשתן, תרומ"ע, אפילו תפילה. יתרה על כן, כל אימת שאנו מקיימים מצוה מספק - דעת הרמב"ם היא שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, ולכן גם אם הסתפקתי אם קראתי קריאת שמע וקראתי מספק - הרי שזו מצוה מדרבנן, ולשיטה מוזרה זו עברתי על לאו דאורייתא של בל תוסיף!

כתבת יפה מאד.

אבל הרבה שאלות זה לא תשובה, הוכחת שלכאורה לא ייתכן שעוברים בזה על בל תוסיף.

אך מה באמת הסיבה שלא עוברים, הרי אתה כן בעצם מוסיף מצוה על התורה בזמן שהיא לא כתובה בתורה.

(חשבתי אולי בגלל שהכל נכלל בלא תסור, אז הכל נקרא דאורייתא) 

לכן הפוסקים הציעו פתרונות,,,

כפי שכתב הרמב"ם עצמו בהלכות ממרים.

אלא, בגלל שכפי שאמרתי, אין כלל איסור לכוון דאורייתא על מצוה דרבנן שתקון כעין דאורייתא - לא מצינו זה באף פוסק מהראשונים.

וזאת, כי חכמים לא הוסיפו פרט נבדל במצווה ולא הוסיפו מצווה, זו ידא אריכתא של אותה מצווה מהתורה שהחכמים רצו לחזק.

אם אדם מכוון שמצות הדלקת נרות חנוכה היא דאורייתא, ייתכן שהוא באמת עובר על בל תוסיף. אם כי לדברי הרמב"ם רק מתקין המצווה עובר, והמקיים את המצוה לעולם לא עובר.

אפילו בעושה מעשה שאין בו שום מצוה אפילו דרבנן ומכוון למצוה מהתורה, אין שום איסור לכוון לצאת ידי חובת מצוה דאורייתא.

למשל, אדם שאוכל יותר משיעור מצה בליל"פ שלדעת רוב הפוסקים אינו מצווה עוד כלל, אין שום איסור לכוון לצאת ידי חובה דאורייתא. ולכן מותר להחמיר בשיעור חזו"א.

וכן לתקוע בשופר, מותר לכוון לצאת מדאורייתא בכל ה-100 קולות אף שלכל הפוסקים אחרי 30 קולות ראשונים יצאת ידי חובה (ולהגאונים יוצאים יד"ח מהתורה כבר אחרי 9 קולות).

נראה לי שאתה מערבב, לגבי ההנחה שבמצווה מדרבנן ששורשה מדאורייתא אין בל תוסיף, אני לא יודע מניין לך. הרי אתה רואה שהרב עובדיה, והדברי יציב, והגרש''ז אויערבך כן סברו שזה בעיה להגיד את הנוסח, ולכן הם הציעו פתרונות. כך שהם לא אומרים כדבריך.

לגבי מה שאמרת, אין הכי נמי שלא, אסור לקקחת מצווה מדרבנן  (או לא מצווה) ולומר שהיא מדאורייתא. (לא הבנתי מה הקשר לאכילת שיעור חזו''א, לגבי התקיעות, אם אין צורך בנוספות מדאורייתא, אז לא, אסור לך לכוון שזאת מצווה מדאורייתא).

אדם שאוכל מצה מעבר לשיעור, לדעת כל הפוסקים (מלבד המהר"ל והנצי"ב) אינו מקיים שוב שום מצוה כלל. אם ההלכה כהגרח"נ, האוכל כשיעור חזו"א לשיטה זו, עובר בבל תוסיף.

וכן בתוקע יתר על התקיעות ומסתמא שמכוון לדאורייתא כי אין מי שחילק בכוונה מעולם, עובר על בל תוסיף.

וכן מי שקורא קריאת שמע בזמן הגר"א, להמג"א זוהי לא מצוה דאורייתא ואף לא דרבנן - עובר בבל תוסיף.

ועוד דוגמאות מאות במספר אפשר להביא.

זה שאחרוני זמנינו דנו בכך אינו פוטר את השכל מעיון הישר. מה החילוק בין כל המצוות שבתורה לס"ה?

אין בעיה לחשוב על מצווה שהיא דאורייתא, מחשבה לא מעלה ולא מורידה...

הדוגמאות שהבאתי מדגימות את האבסורד שבטענה שמצוה שירדה דרגה לדרבנן משנה את עורה ומהותה עד כדי כך שיתחייב בבל תוסיף.

מי שמחמיר "על הצד שמא" מוסיף בעצם המעשה, דבר שלפוסקים החולקים אינו מצוה, יחד עם כוונה לצאת דאורייתא - ואינו חייב בבל תוסיף מכיון שמבחינתו מדובר בחלק אינטרגלי מקיום המצווה ואינו נפרד ממנה בשום צד ואופן. וזה נכון גם לגבי מי שמחמיר לעשות מצוה שמדין חייבים לקיימה מספק (כגון ברכת המזון וקריאת שמע) אף שלהרמב"ם זה יורד לדרגת דרבנן והן במצוות שפטור לגמרי (כגון בספק ספקא), ואז אינו חייב כלל חיוב הגוף אלא מחמיר. מי שמכוון בספירת העומר, שהיא ביסודה מצוה מן התורה, לצאת ידי חובת מ"ע מהתורה, אינה שונה מכל אלו במאומה.

ובאמת מה שאמרו גבי ב זוגות תפלין מחדש מעשה מחודש ושינה במעשה המצוה וזו כבר לא אותה מצוה, שהרי להניח 2 זוגות זהים יחד כמו ב לולבין ויש חידוש במעשה, ואילו בקריאת שמע בזמן הגר"א או בספירת העומר אין שינוי בצורת המצוה ואין שינוי במעשה אלא רק הדין הוא המשנה את מהות המצוה מדאורייתא לדרבנן ולעתים זה בא בנקל, כמה שניות פה ושם יכולים לשנות את הדין מדאורייתא לדרבנן

לא ייתכן שאדם שעוסק במצוות מצה ויודע שחייבים כזית, מכוון לכזית גדול יותר מהנצרך מבלי שיסמיך את דעתו על הבנה שזהו רצון התורה כשאמרה "כזית". והרי סוף סוף הוא מכוון לכזית.

וגם אם ימצא שאף פוסק לא סובר כמותו, או שהגזים בשיעור בלי לשקול בדיוק - כפי שמצוי אצל כולם כמעט, אותה המצה שאכל מעבר לשיעור....יהיה מצחיק ועצוב כאחד לחייבו בבל תוסיף. אבל לכאורה זה מה שחייבים לומר מתנגדי הלשם יחוד של ס"ה!

אגב, אפילו אם אדם מכוון שהתורה צוותה על שתי כזיתות אין פה בל תוסיף (ואפילו אם לא היתה שיטת מהר"ל בעולם), שהרי הוא מוסיף בשיעור המצווה ולא בעצם הדבר של המצוה.

התורה צוותה על אכילה - וקבעה את שיעור האכילה לכזית.

לעומת אתרוג, שהתורה צוותה ליטול אתרוג אחד ולא שתיים, ולא משום שיעור אלא משום עצם הגדרת המצוה - פרי עץ הדר ולא פירות עץ הדר.

והסיבה ששיעור אכילה אינו מגוף המצוה, כי עצם הצטרכות השיעור הוא ע"מ לתת הגדרה ל"אכילה". מהי אכילה? לא פחות מכזית! הוספת על השיעור? לא הוספת שום דבר במצווה. גרעת מהשיעור? לא גרעת מהמצווה - פשוט לא קיימת אכילה ולכן גם מצווה לא קיימת. תאכל גם אלף כזיתות ותכוון לדאורייתא ולעולם לא תעבור על בל תוסיף.

הדוגמא הנכונה יותר היא נטילת אתרוג פעמיים או שני אתרוגים בזה אחר זה, שבזה אכן לא עובר בבל תוסיף גם אם מכוון למצוה, אע"פ שלרוב הפוסקים (מלבד הנצי"ב כמדומני) אין יותר מצוה כלל אחר הנטילה הראשונה.

הוא אוכל יותר כי הוא לא כיוון את השיעור המדויק, ולכן יוצא שעל כרחך הוא אוכל ביס או שניים או ארבע יותר משיעור כזית ומכוון בכל ביס למצווה דאורייתא.

ולא מבין למה אתה רוצה התיחסות לדבריך, הרי הם לא נגעו בקצה העניין!

הטענה היתה שהמכוון על דרבנן שהיא דאורייתא, עובר בבל תוסיף. טענתי היא שישנו יסוד ברור ששזור כחוט לאורך כל התורה כולה על כל מצוות העשה שלה, שמצווה מהתורה ש"יורדת דרגה" לדרבנן, משלל סיבות אפשריות, אין כל איסור בל תוסיף, כי המצווה היא אותה מצווה. אתה טענת שלקיים מצוה באותו מעשה ואותו גדר אין בזה בל תוסיף, כי אין מה להוסיף. אבל זה לא עונה כלל למי שסובר שברגע שאתה סופר, מהתורה אין מצווה כלל ופתאום אתה מכוון שיש מצוה מהתורה ועושה את המעשה. לשיטתם כאילו המצאת עכשיו מצווה חדשה, כגון לעמוד על רגל אחת ולזעוק קוקוריקו ולכוון שזה מ"ע מהתורה. ואע"פ שברור שבאמת אף פוסק מבריאת העולם לא חשש לזה ורק בדור שלנו חידשו את החשש בספירת העומר, יש להבין למה לא חששו. והסיבה היא כפי שאמרתי, שמצוות דרבנן שאסור לכוון עליהן שהן דאורייתא הן המצוות החלוקות כמו נט"י לאכילה, מקרא מגלה, שבותין, שניות לעריות וכו', אבל מצוה מהתורה שחכמים "האריכו" את תוקפה אבל השאירו אותה במהותה ובצורתה, אין פה שום בל תוסיף כלל כי עכ"פ המצווה היא מצוה מהתורה, רק התנאים שהוסיפו הם הם מהחכמים. ואע"פ שכשאני מקיים המצווה איני מקיים מצוה דאורייתא, הצורה של המצווה היא צורה דאורייתא. ומה שאסור להוסיף, הוא בצורת המצווה ובמתכונתה, ולא בקיום שלה.

א. מניין לך? כפי שאתה רואה הפוסקים לא הבינו כמוך.

ב. יש ראשונים שאומרים ככה (רש''י, עיין באתר שם בדף של סוכות על מצוות עשה שהזמן גרמא) שיטת הרמב''ם לא כך.

קודם כל, לא מדובר במחלוקת הפוסקים בלבד, מדובר בהכרעה של השולחן ערוך. כמו כן בשאר המחלוקות שהצגת, האדם לא אומר בפירוש אני מקיים מצוות עשה דאורייתא, כך שאין להשוות בין הדברים

היינו, שאדם שמקיים מצוה דמסתפקינן אם היא דאורייתא או דרבנן, עובר בבל תוסיף אם מכוון לדאורייתא.

בהרבה מאוד מצוות מצינו שתקון רבנן כעין דאורייתא, ובאף אחד מהם לא חששו הפוסקים לכך ולא הזהירו בזה במאומה. למה רק העומר יש חשש? ספירת העומר היא המצווה היחידה בשו"ע שנופל בה ספק אם היא דאורייתא או דרבנן? מאי שנא ספירת העומר מכל התורה?

כפי שנפסק בסימן ס.

ואם תרצה לומר שיש הבדל בין כוונה לאמירה (ואין) - לפני רבות מהמצוות שזכרתי יש אמירת לשם יחוד (לפני אכילת מצה ותקיעת שופר אומרים לשם יחוד).

אבל זה לא משנה כי מוכח שגם אם זה דרבנן ואף אם אין מצוה כלל, אין בל תוסיף בכוונה זו

ואני מתקשה להבין מה מצאת בדברי הרמב"ן.  אם זה משום הסיפא, הרי מפורש לך שלהרמב"ן גזירות הן מהתורה, ורק יש לדעת שאינו מפורש בתורה. אי לכך גם אם אינו יודע הרמב"ן אינו מחייב בבל תוסיף.

אבל כל זה לא נצרך ולא קשור לנידון, כי גזירות כגון שבותין ושניות לעריות הן דבר מחודש (אם כי מחודש על עיקר ולא מצוה חדשה לגמרי) ואילו כאן מדובר במצווה עצמה גופא ממש שנפסק ממנה אחד מהתנאים המחייבים וחכמים שבו וחייבוה כצורתה ומתכונתה הראשונה.

אם יש לדעת שאינו מפורש בתורה, אז חשוב לא לומר הפוך כדי לא להתבלבל.

כאן מדובר על זכר בכל מקרה.

וכבר הבאתי בכל מקרה את דעת הנודע ביהודה שחלק על האמירה מטעמים אחרים.

מה ראית ברמב"ן שממנו משמע ש"כוונה לקיים מצווה כשאין, זה בל תוסיף וגם אם לא מבינים שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא"?

מה בדברי הרמב"ם הנ"ל משמעם לדעתך (ציטוט): "כוונה לקיים מצווה כשאין, זה בל תוסיף וגם אם לא מבינים שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא".

הרמב"ם נסוב על:

א. בית דין וחובתו להודיע - ולא על כוונת אדם המקיים את המצוה

ב. על גזירות שיש בהם חידוש כגון לאסור דבר שהתורה בפירוש התירה

מה בין דברי הרמב"ם לחידוש המוזר יען כל מי שמכוון לצאת ידי חובת דאורייתא במצוה שירדה דרגה לדרבנן עובר איסור בל תוסיף?

יש דברים שהתורה אסרה משום בל תוסיף ויש דברים שהתורה לא אסרה משום בל תוסיף, ולדעת הרמב"ם כל הבעיה היא רק בבי"ד כי רק הבי"ד מוסיף מצוות בהיתר ועליו חלה הזהירות לא לעשות זאת באיסור. וגם אם שמא אפשר להרחיב שאף על היחיד חל איסור במצוות חדשות בל תוסיף אליבא דהרמב"ם, אבל הכלל ברמב"ם הוא בכוונה בהוספת מצוה חדשה בפועל, האיסור חל לא במעשה המצוה אלא בהוספתה. ויוכיח שדיבר על בשר עוף בחלב, דזו מצוות ל"ת, ואיזו כוונה שייך לכוון כשסר מהאיסור?

כוונה פרטית בעת קיום מצווה שכבר הוסיפו, אין איסור להרמב"ם. אפילו במצווה שהיא מחודשת ממש.

וכאן אצלו קולא גדולה יותר מהרמב"ן כך שאין זה מוסיף לשיטתה זו אלא גורע ממנה.

בבל תוסיף יש כמה נדבכים חלוקים שנלמדים מאותו פסוק, בדומה ללא תחנם ממנו למדים גם מתנת חנם, גם נתינת חן וגם חניה.

איסור אחד הוא על התקנת מצוות חדשות שלא ניתנו בסיני, ואפילו על החכמים שלהם ניתנה רשות להציב גדר וסייג חל איסור זה ועל כן מחובתם להודיע לכלל שזו גזירה ולא כתבה משה מפי הגבורה. ואיסור זה חל על לא תעשין כעשין, ולא שייך לומר בזה כוונה בעת עשיית המצוה כלל.

איסור אחר הוא על המקיים מצווה קיימת, שלא יוסיף פרט מדעתו במצוות עשה - כגון להוסיף פסוק בברכת כהנים, להוסיף בית חמישי בתפלין או ליטול שני לולבים יחד. (ולי נראה שאפילו הכי חייב רק אם מתכוון להוסיף ולא שחשב שכך מצוה מהתורה אך השתבש בפרטיה והוסיף בשוגג, שבבל תוסיף לכאורה אין שוגג)

במקומו בממרים הרמב"ם דיבר על איסורים החלים על חכמים וגזירותיהם, ולפיכך דווקא משם אי אפשר ללמוד דבר על האיסור הפרטי להוסיף בפרטי המצוות בעת עשיית המצוה, כי אילו לימודים שונים ופרטי האיסורים הם שונים, שהרי ראינו בעינינו שעל האחד חייב גם בלא תעשין ועל האחד אינו חייב אלא רק על העשין.

כללו של דבר, באתי להוכיח שבאיסור להוסיף על מצוות עשה בעת עשייתה אין לכלול מחשבה על דרבנן שהוא דאורייתא או אפילו לכוון דאורייתא על מה שהוא לא מצווה כלל. רק להוסיף פרט שאינו מפי הגבורה במצוה קיימת.

אין חובה לשנות ארבע מאות פעם למי שחוזר על אותו הבל פעמים רבות

לשנות מטרה באמצע מעוף החץ גם אני יכול

"מצוות עשה" אלא "מצווה".

ובדיוק לכן גם לחלופין הרב ברדא שפוסק לפי הרמבם כתב כן לומר מצוות עשה

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".

מפת כתבי הראי''ה שאינם ערוכים 
 

במבט על - שמונה קבצים זה המחברות מהם נלקטו כמעט כל הפסקאות המחשבתיות בשס הלבן בספרים שנקראים 'אורות ה____'. הם נכתבו בין עליית הרב קוק לארץ למלחמת העולם הראשונה - כשהיחס החיובי של הרב קוק לחילונים כבר הבשיל לחלוטין, ולפני הנסיגה של הרב קוק מכמה עמדות 'פרוגרסיביות' בעקבות מלחמת העולם הראשונה 

פנקסי הראיה, קבצים מכתב יד קדשו וכו זה הוצאה של שאר המחברות. עם הרבה חפיפה ביניהם

אשמח גם לדעת על דוגמא או כמה ..

וממש אפשר לראות זאת בכתבים?

שבהתחלה הוא כתב כך, ולאחר כמה שנים כתב אחרת??

נשמע מרתק.. אשמח להחכים..

בנוגע לחילונים יש סקירה יפה של הרב רחמני בנספח לספר 'לנבוכי הדור'. בהתחלה היה לרב קוק ביטויים מאוד קשים נגדם, אחרי זה זה הצטמצם רק למנהיגים החברתיים שלהם, ועם העליה לארץ התרחש מהפך גמור. הרב קוק עצמו התייחס לזה, וגם הרב צבי יהודה, וזה קיבל את הכינוי 'תורת חו"ל' מול 'תורת ארץ ישראל' (זה לא היה השינוי היחיד שקרה עם העליה לארץ)

בסקירה הוא מדבר גם קצת על המהפך השני, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אבל מי שכתב על המהפך השני בהרחבה זה הרב אברהם סתיו. הנה המאמר השיטתי, עם המובאות והניתוח הדקדקני, לצערי באנגלית:

Progressivism and Conservatism in the Thought of Rav Kook - Tradition Online

ויש לו כמה 'תמצותים' בעברית, למשל:

"לא נתפעל מן התרבות האירופית"

(זה שונה מהשינוי הקודם. כבר בחו"ל הרב קוק אימץ בגדול את הרעיונות של הקידמה האירופית, המשיך עם זה בארץ ואולי אפילו ביותר נועזות, ומלחמת העולם גרמה לו לשבר גדול באמונה הזאת)

כתבי הרב ביפו משדרים שדר יותר מיסטי-תמים(לא תמים בקטע הנאיבי או טפשי, אלא תמים בקטע הטוב). וכתבי הרב בסאנט גאלן ולונדון יותר שדר שכלי, בוגר, נאבק בבעיות העולם ובנצרות. 

זה קצת מזכיר את המדרש על שלמה שכשהיה צעיר כתב את שיר השירים, וכשהתבגר כתב דברי חכמה של משלי.

אבל לא ראיתי שינוי מהותי בתוכן. רק בסגנון ובמה הרב מתמקד בו במה שהוא כותב.

אבל זה רק התרשמות מסקירה שטחית שלי, לא בדקתי לעומק.

לדעתי זה בעיקר מההבדל בין המתיקות של ארץ ישראל בעליית הרב קוק לראשונה, לבין תורת ארץ ישראל בעת שהיתו בחו"ל (שממשיכה להיות תורת ארץ ישראל, כמו שיחזקאל ממשיך לקבל מנבואה בחול כי שרתה עליו בארץ ישראל רוח הקודש) שמקבלת מימד יותר שכלי , בוגר ונלחם בחסרונות העולם.

ייתכן שהדבר דומה להבדל בין שנה ראשונה לנישואין לבין זוגיות מבוססת אחרי הרבה שנות עבודה זוגית (למרות שאין לי נסיון בתחום)

בפעם הראשונה שהרב אברהם סתיו כתב על שינוי ספציפי בעמדת הרב קוק בנושא כלשהו עם השנים (יחס לנשים), הלכתי לספריה של הישיבה ופתחתי את כל הקבצים והפנקסים וליקטתי פסקה פסקה כל מקום שהרב קוק התייחס לנשים. וככה הראיתי לו שזה בכלל לא נכון!

ואז הוא ענה לי ושיכנע אותי שהוא דווקא צודק 🙃

תרגיש בנח לענות על מה שתרצה/מה שלא מכביד..

מהסוף להתחלה ברשותך.

א. הרב סתיו הצליח לשכנע אותך שחל שינוי ביחס הרב קוק לנשים ע"י שהראה לך מקורות נוספים או שהסביר לך אחרת את תוכן הפסקאות שמצאת? אם ישלך מקור אחד אשמח להפניה.

ב. שאלה צדדית.

איך חיפשת פסקאות של הרב על נשים? לשמונה קבצים ולעין איה יש מפתח. יש גם לפנקסים?

ג. כשביקשתי שתרשום נושא אחד ספציפי שהרב קוק חזר בו אז הנושא שבחרת הוא היחס לחילונות?

ד. אחשוף את בורותי אבל לא נורא, אפשר הסבר ראשוני למה מלחמת העולם הראשונה היא סיבה לשינוי העמדה?

ה. אם הבנתי נכון, הספרים אורות ואורות הקודש וכו מכילים פסקאות שלטענתך בהמשך ימיו הרב קוק חזר בו מחלק מהם?

ו. יש לך 2 פסקאות שמראות את השינוי אחת לפני שחזר בו והשניה אחרי שחזר בו?

תודה גם על מענה חלקי.. 🤗🙌

א. אני אשלח לך בפרטי קישור לדיון שהיה לי איתו (אאוטינג). ב. לא הכרתי אז את המפתחות. פשוט ביליתי את השבת בלעבור על כל הקבצים והפנקסים ג. כן ולא. כלומר כבר תכננתי מה לכתוב לפני ששאלת, ואז כששאלת אמרתי לעצמי 'טוב חילונים זה הדוגמא הכי מובהקת ומקובלת למרות שהיא קשורה רק למהפך הראשון'. ד. נוראות המלחמה גרמו הלם להרבה אנשים. זו 'הקידמה' וזו שכרה? ובמילים של הרב קוק - אורות המלחמה פרק ח ה.  אמת. ו. בהודעה הבאה? 

ו. דוגמא לא פרובוקטיבית, מתוך הנספח של הרב רחמני:
 

מי שלא מצליח להבין מה זה קדושת הכוח המדמה שהרב קוק מדבר עליה, ולא מצליח להבין מה זה אומר תובנות מיסטיות בפני עצמן שנובעות מהכוח המדמה.
 

אלא חשיבתו ראציונאלית כמו הרמבם ומשה רבינו.

לא יצליח לעולם להבין את חוויתו של הרב קוק, והעובדה שכתביו בארץ נכתבים כהשראה דימויית ולא רק עיון שכלי. ואפילו כתב היד שלו השתנה כשעלה לארץ.

זה כמו אדם ללא חוש מוזיקלי שינסה להבין אנשים שנהנים ממוסיקה.

כל הנחותיו, במחילה, תהינה שגויות.

ראוי שהרציונליסטים יפרשנו רציונליסטים, ושהמיסטיים יפרשנו מיסטיים.

בדיוק כמו שמיסטיים לא יצליחו לפרש את הרמבם טוב כי לא מבינים את ההסתכלות שלו על העולם

חוץ מזה שבתקופת עין איה וזוימל, הרב הרבה להתעסק הן בעין איה והן במדבר שור בחילוק של הערך העצמי של עם ישראל לבין הערך התועלתי שלו בעולם

מקדושת הדימויים שלה.
 

אני לגמרי מבין את המעבר מהסתכלות בחו"ל על המוסר, לסתכלות בארץ על "רוח האומה".

אני יכול לנסות להסביר. אבל לא יודע אם אדם ראציונלי יצליח להבין זאת (לא כותב מזלזול אלא מהבנה שלכל אדם יש צורת הסתכלות שונה על העולם)

לפי זה, כל הבניין שבונים על אורות הוא מעוות במקרה הטוב.

ואיך בכלל יודעים מה כן דעתו ומה לא דעצו בשורה התחתונה?

כמו כן, מה ההתייחסות של גדולי התלמידים לעניין הזה? או שהם בכלל לא מקבלים את הקביעה שלך?

אני אנסה להציע כמה כיוונים לחשיבה: 
 

• השאלה 'מה הרב קוק אמר' לא בהכרח קריטית. הכתבים שלו הם מקור להשראה, ופתחו שערים טובים ויפים בהרבה תחומים. אבל השאלה החשובה היא פשוט מה נכון ומה ה' רוצה מאיתנו

• אם הרב קוק שינה את דעותיו לעיתים, והרצי"ה הלך עוד צעדים קדימה, אפשר לתפוס את תורת הרב קוק כשיטה שצומחת ומתפתחת, ולא סטטית. ואז גם אנחנו יכולים ללכת כמה צעדים קדימה, גם במקומות שהרב קוק לא הלך בהם (דוגמאות אפשריות: הרב שרלו על האומנות, תמר רוס ו'ארמון התורה ממעל לה')

• כששאלתי את הרב אברהם סתיו, למה בעצם הרב קוק ניסה להוציא את הכתבים המוקדמים שלו (כמו עין איה ומדבר שור) אם הוא כבר נסוג מחלק מהעמדות שמופיעות שם, הוא ענה: "שאלה טובה. ככלל, הרב קוק לא ייחש לעמדות מחשבתיות תוקף מוחלט אובייקטיבי, אלא אופן שבו אדם מתבונן במציאות או באלוקות בזמן מסוים. אולי זה יכול להסביר מדוע לא נרתע מלפרסם גם עמדות שברגע הפרסום פחות התחבר אליהן"

ביחס ל'גדולי התלמידים': כמו שכתבתי, החלוקה בין תורת ארץ ישראל לתורת חול ישנה ומקובלת. ביחס למהפך השני, הרב שגר התנגד לדרך שבה מלמדים את הפיסקאות הראשונות באורות המלחמה, כי הם נכתבו לפני הגילוי של נוראות המלחמה (עליהן מדבר הרב קוק בפסקה ח). והרב רחמני שהזכרתי בתגובות הקודמות נחשב קונצנזוסיאלי, למיטב ידיעתי.

אולי מן הראוי להזכיר את דברי הרב אבינר, כשהוא עוד התנגד ללימוד הספר לנבוכי הדור: 'במשך שלושים השנים שעברו מאז שמרן הרב כתב את 'לנבוכי הדור' עד שכתב את שאר הספרים, הוא ודאי למד והתקדם. אם אדם אומר שבמשך שלושים שנה מרן הרב דרך במקום, הוא מחרף ומגדף, תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא'. אז אם זו טענה עקרונית, לכאורה יש כאן חיזוק לעצם התזה שבודקת תיארוכים של כתבי הרב קוק.. (שזה טכנית לא היה ככ אפשרי עד פרסום הקבצים והפנקסים)

ואם נתייחס לכתביו רק כמקורות השראה, לכאורה גם אז ביטלת את הערך. כתבי השראה מבטלים את ה"שיטה", ונמצא שכך או כך אין שיטה ואין סדר והכל הבל.

האם יש מי שטוען דברים כאלה חוץ מאברהם סתיו? פרשנותו כבודה במקומה מונח, אך במחילה, לא מפיו אני חי.

בכוח לטעון שהרב קוק תלמיד הרב שגר.
 

לא מסתדר...

זה שהרב סתיו חושב כך,לא אומר שהרב קוק תמך ברלטביזם.

עיין ב"למלחמת האמונות והדעות" חד משמעית יש לו עמדה מוצקת על תובנות

אותו אישית. 

יש מקומות שהרב קוק כנראה חזר בו, עידן את דבריו או שבזמן מסוים לא היה ממש אוטנטי.

להלן דוגמות:

1. יש מכתב שח הרצי"ה (קראתי אותו לפני הרבה שנים באיזה חוברת, אם יש צורך אחפש). הוא מסביר שההבדל בין תורת חו"ל לתורת א"י, זה שהרבה מהדברים בחו"ל התפרסמו בבמות אנטי ציוניות והרב קוק היה צריך לצנזר את עצמו.

עובדתית, אחד המקומות שהראיה היה מפרסם בו, זה "הפלס", שערך קרוב משפחתו. בהפלס יש גם הרבה מאמרים מאוד בוטים נגד הציונות (בין היתר, יש שם מאמר משעשע בשם "גורל לעזאזל", שנועד להפריך את ספר "גורל לה'" מאת הרב אלקעאי. כצפוי, המאמר מלא בקללות ונאצות ועד כמה ששמתי לב אין בו טענות קולעות השערה. סביר להניח שמאמר כזהלא היה מתפרסם אם לא הייתה זו דעתו של העורך).

2. פעם ראיתי באתר אזמרך בלאומים (עורך האתר הזה ידוע כשוטה ושקרן, אבל תמיד ניתן לבדוק לבד את המקורות), שיש מאמר באיזה כתב עת של בר אילן, שמוכיח שהרציה עידן את המילים הקשות של הרב קוק, בעיקר כנגד מתנגדי הציונות (עורך האתר הנ"ל מנסה להוכיח מכאן את דעתו הנפסדת, שהרב קוק היה רשע ושונא תלמידי חכמים).

3. יש לי חבר שבקי בהרבה כתבים גנוזים של הרב קוק (מקווה שהוא לא קורא כאן 🙈), הקיצור לא פעם ולא פעמיים, הוא טען בפניי שיש לו הוכחות כתובות לדברים שהם הפוך ממה שידוע. לא פעם היה מדובר בדברים שאני יודע מאנשים מבוגרים שיש להם ידע מהזיכרון (שלהם או של קרוביהם). בין ניתר, הוא טוען שדבריו של הרב קוק בנוגע לבחירה והיבחרות של נשים - אינם משקפים את עמדותיו האוטנטיות.

פעם העליתי את השאלה איך זה יתכן, לפני חוקר ידוע של משנת הרב קוק. תשובתו הייתה שהרב קוק לא ראה סתירה בין מחשבות לפעולות, ומבחינתו יש פעולה שהיא מצווה בזמן אחד והיא אסורה בזמן אחר, ולפעמים עצם הויכוח בין המנהיגים הדתיים הוא הגורם שמשהו יהפוך מטוב מוחלט לרע מוחלט או להיפך.

יש עוד דברים שניתן לראות על כתבי הרב קוק והשפעתם, אבל קשה לי לנסח דברים שלא מגובשים אצלי כראוי.

3 קבצים נכתבו בסאנט גאלן בשוויץ ובלונדון בעת מלחמת העולם.

קצת מהקובץ השמיני לזכרוני נכתב בירושלים אחרי חזרת הרב קוק ארצה ממלחמת העולם

אבל זה לא ישנה לעוברים ולשבים לחשוב שאני לא נאצי.

כנל אם אני נכנס לישיבה וצועק "אני פרוגרסיבי" ומכוון ל"מתקדם"

את דברי מירב מיכאלי, או לסוע לקליפורניה ולהוודע לקוויריות ודומיה.
 

אבל גם אתה יכול לקרוא את ספריו של הרב חיים נבון נגד הפרוגרס ולצאת מהנאיביות המתוקה.

הרב נבון לא הר המורניק נכון?

כלומר, את זה של שלוש מאות השנה האחרונות - שהעולם עם השנים צועד 'קדימה'

גם הנאצים נחשבו שינוי וקדמה בשעתם.

כל ערעור מוסעמות המשפחה והזוגיות. והערעןר על רעיון המגדריות, הוא רעה חולה. והקדר בינה לבין הקדמה, זה כמו הקשר בין הקדמה לבין הסמים

אני לא רואה שהרב נבון לובש שטריימל ומתנהג כמו הבעשט בערבןת אוקראינה

אין לי מושג איך צריך לקרוא לה, פרוגרס זרובבל או מוישה. אבל היא קיימת ורעה

לתופעות הספציפיות של פירוק משפחה זוגיות ומגדר.
 

אתה סובר שהן טובות?

או שאתה סובר שהרב נבון בור או שקרן?

ואם אתה לא מאמין לו. תקרא את מירב מיכאלי, או שתסע לקליפורניה

'מעניין ממש! תוכל להפנות למאמרים או לספרים הרלוונטיים שלו?'
 

ממש הזדמנות להחכים. אבל העדפת שלא, ולי אין עניין בוויכוחים 🤷‍♂️

בכל מקרה זה מן הסתם

"מכים שורש"

ו"תתישנו"

צדקתי?

למיטב זכרוני הוא לא חולק שיש קידמה בשנים האחרונות, אלא שהוא טוען שהיא לא מובטחת, לא הכרחית, ויכולה להפוך כיוון בשבריר שניה במונחים היסטוריים.

הוא אומר שהעולם בכלל לא מתקדם לשום מקום. הוא פשוט משתנה מדי פעם. חלק מהשינויים טובים וחלק רעים
 

רק בגיזרה הטכנולוגית הוא מודה שיש התקדמות (כי הידע נצבר, באמצעות נוסחאות), וגם שם זה לא חוק טבע, וגם בטכנולוגיה יכולה להיות עצירה (שאולי כבר התחילה) או אפילו נסיגה (כמו בנפילת האימפריה הרומית)

אבל בנוגע לשירשור, לזכרוני לכל אורך הספר הוא לגמרי אומר שהקידמה(=הפרוגרס) זה רעיון של 300 שנה, ונגדו הוא יוצא 

בפועל בעולם המערבי בכלל, וגם בארץ הקודש שלנו, כשאומרים "פרוגרסיבי" המילה מסמנת בדווקא סוג מסוים של רעיונות ותפיסות עולם. אתה כמובן יכול להשתמש באיזו מילה שבא לך, אבל אם אתה רוצה שיבינו אותך אז אתה צריך לקחת את השומעים בחשבון. אני למשל ממש הרמתי גבה כשראיתי שכתבת על הדעות ה"פרוגרסיביות" של הרב קוק ועד עכשיו אין לי מושג למה אתה מתכוון.

זה מזכיר לי מקרה הפוך שבו השתמשתי במילה קומונר כדי לתאר את הקומונר בסניף, ואישה יוצאת ברית המועצות ממש אסרה להשתמש כי זה אומר קומוניזם. כמובן זה מגוחך כי ברור שכשאומרים כאן בארץ "קומונר" אז כולם חושבים על ראש הסניף ולא על הקונטקסט הקומוניסטי (גם אם זה נשאב ממנו). המסקנה זהה: השומעים הם דבר שיש לקחת בחשבון כשרוצים שיבינו אותנו. פיתרון ביניים יהיה כמובן להסביר מה בדיוק הכוונה שלך במילה המסויימת ואז להמשיך.

בציבור הדתי לאומי, ואולי אפילו רק באגפים מסויימים בתוכו. ולדעתי הוא לגמרי תוצאה של השפעה מכוונת על השיח

מה שמגדיל את התפוצה בציבור שמבקר את תרבות ה"פרוגרס". ולתחושתי, בכל מקום שתהיה בו ביקורת תרבות המונח יישמע.
 

יש מי שיימנעו משימוש בביטוי כי הוא עם קונוטציה שלילית שהם לא מוכנים להזין.

אני חושב שבאנגלית (וצרפתית) אין שתי מילים שונות לקידמה ולפרוגרס. זה פשוט אומר מתקדם, גם בהקשרים טכניים לגמרי (למשל מחלה פרוגרסיבית זה מחלה שמחמירה עם הזמן)
 

המחנות בארצות הברית הם 'שמרנים' מול 'מתקדמים', כשנקודות הוויכוח ביניהם משתנות עם הזמן. כלומר, אני חושב שזו הקונוטציה של המילים האלו אצלם בעצמם

לתת הנושאים שלהם יש מושגים בפני עצמם : "פוסטמודרניזם" , "להטביזם" "קוויריות" "פוליאמוריה" "מרקסיזם חברתי" "פמיניזם רדיקלי" "ביקורת המשפחה" "ווק" 

פוסטמודרנה? מה זה משנה מה שמו?

אגב אני יודע בוודאות שגם ראשת ממשלת איטליה בעבר קראה לתנועה זאת בשם "פרוגרס" בהתנגדותה אליה.

עיין בערך ויקיפדיה פרוגרסיביות בתת נושא "במאה ה21":

פרוגרסיביזם – ויקיפדיה

ובויקיפדיה באנגלית:

https://en.wikipedia.org/wiki/Progressivism

פרוגרס של היום.

רק הערתי הערה טרמינולוגית

אני בעד שאת present progressive בלימודי אנגלית, יהפכו ל present kavnikive

מה באמת התשובה לזה.

לפחות לדיעה הזאת. 
 

מכוסה - מסתמא  ע"י כיסוי אחר

וממילא ייתכן שקיר לא יכול להיחשב ככזה. 

אם אתה נשען על הקיר עם הבטן זה נחשב כאילו שמת שמיכה? להצמיד את הראש לקיר זה להשעין אותו, לא לכסות אותו.

וראיתי ציטוט מעניין אצל הרב מלמד בהלכות כיפה לאחר שמביא את 3 השיטות בגודל הכיפה:

"יש להוסיף, שגם לדעה המקילה כיסוי הראש צריך להיות ניכר, ולכן אי אפשר לקיים את המצווה בפאה נוכרית או בכיפה שנראית כמו שיער (עולת תמיד ב, ה, עטרת זקנים, מ”ב ב, יב)."

אבל עיין באורח חיים סימן רו סעיף ג ('אבל אשה' וכו'), ויש לחלק

זה מזכיר לי שפעם שאלו את הרב נבנצל: לפי הפוסקים שאומרים שצריך בתחנון לשים בגד או משהו בין היד לפנים, האם שעון מספיק?

והוא ענה: כן, אם זה שעון קיר..

אני חושב שאפשר לבסס כיוון לפיו כיפה קשורה לצניעות או תוספת צניעות. הן מדברי הרמבם, הן מהדין של כיסוי הראש ביד חבירו. אפילו אם היא קשורה לכבוד, יתכן שהכבוד נובע מפעולת ההצנעה. הרעיון עלה לי מכיוון שלכאורה הרב צבי יהודה קוק תפס את הכיפה כחלק מענייני הצניעות (מה שהפתיע אותי). ומכאן לסעיף אליו הפניתי

על־כל־פנים

ב"ח:

ויכסה ראשו כתב מהרא"י בת"ה סימן עשירי דהטעם משום קלות ראש כלפי שמיא דמדכר שם המקום ב"ה שלא באימה וביראה וכובע של קש הוי נמי כסוי אבל כסוי דגוף עצמו כגון דמניח ידו על ראשו לא הוי כסוי דאין הגוף יכול לכסות את עצמו ומיהו נוהגין להמשיך הבית יד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר הוי כסוי מבית היד כמו משאר בגד כשאין הגוף לבוש בו:

איך בדיוק להצמיד את הראש לקיר זה באימה וביראה או צורה של אמירת ברכה.

לעניות דעתי הפיצפונת עדיפה כבר דעת הראשונים שאומרים שאין חובה לכסות את הראש בברכה מאשר חוכא ואיטלולא.

בפשטות דברי ההביקורת של הרמב"ם מתייחסים למנהג שהוא מזכיר, שכנראה היה קיים בזמנו להוסיף שמות מלאכים וכד', דבר שאין בו מצווה כלל. מה שהופך בתפיסה של האנשים את המזוזה, ממצוה אלוקית שגם מבטאת שד' שומר עלינו לסוג של קמע.

"שומרת דלתות ישראל" זה טעות.

כשנכנסים ויוצאים מהדלת ומחזיקים בתפיסה כזאת ולא בתפיסה של קיום מצוות עשה מהתורה "וכתבתם על מזוזות ביתך", טועים .

הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה.

אונקלוס בן קלונימוס התגייר. שלח הקיסר גדוד של רומאים אחריו] לתופסו ולהביאו אליו...  

חזר הקיסר ושלח גדוד אחר אחרי אונקלוס, להביאו. אמר להם [הקיסר]: אל תדברו איתו דבר. כאשר תפסו אותו והלכו, ראה מזוזה שמונחת על הפתח,  הניח ידו עליה ואמר להם: מהו זה? אמרו לו: אמור לנו אתה.

אמר להם: מנהגו של עולם, מלך בשר ודם יושב מבפנים בארמון, ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקדוש ברוך הוא, עבדיו (בני ישראל) נמצאים מבפנים בבתיהם והוא משמרן מבחוץ, שנאמר: "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם" (תהלים קכא, ח), התגיירו גם הם. 

"במקום"?!

….." הכתבה שמה דגש על ההגנה והשמירה וזה מטעה."

מה הגבת?: ציתתה גמרא ממסכת עבודה זרה שמדגישה את ענין ההגנה והשמירה כדי להמעיט את הרעיון שאני הדגשתי. רק כאשר יהודי יקר הזכיר לך שזה לא העיקר( ממש כמו שאני טענתי) ----- כתבת שלא טענת שזה העיקר.

לידיעתך כמעט כל יראי השמים ששאלתי בניהם גם רבנים ענו לשאלתי בנושא ישר שתפקיד המזוזה הוא שמירה והגנה .

הם התעלמו בכלל מקיום מצוות עשה מדאורייתא שאנחנו קוראים אותה פעמיים ביום לפחות.

והמקור לזה מפורש בגמרא. -----

שמירת הבית היא לא עיקר המזוזה כמו שגשם בעיתו הוא לא עיקר שמירת המצוות - זה לא סותר את הסגולה או את הקביעה התורתית בנושא.

אף רב לא אומר שבדיקת מזוזה זה "במקום" פישפוש במעשים. ואם מצאת רב כזה, אל תכליל ותתרחק ממנו.
 

------