לא נגד שאר מה שאומרים שם (וגם לפני חלק מהמצוות האחרות) "הנני מוכן ומזומן..".

וזה החלק היותר חשוב, כי מצוות צריכות כוונה.

הוא יוצא נגד אמירת הלשם יחוד, אבל אני לא חושב שאפשר לקחת את זה לכל תפילה אחרת שלא מופיעה בחז"ל.

מאז ומעולם רבנים חיברו כל מיני תפילות, ולא ראיתי שהנודע ביהודה יוצא נגד עוד אמירות חוץ מהלשם יחוד.

חז"ל כתבו שמצוות צריכות כוונה (ויש מצוות שצריכות כוונה מיוחד, כמו תפילין לדוג') אז חיברו נוסח שיהיה מובן לכולם ושכולם יתרגלו לומר לפני מצוות.

מה הבעיה לומר "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של.." ?

בספר כללי המצוות, יש לו סימן שהוא מרחיב בכל הנושא הזה ומביא הרבה דעות, כדאי לראות

מה שמובא שם במאמר זה מטעם אחר

הנודע ביהודה יצא נגד כל לשם יחוד שהוא. הוא כתב את זה בעיקר כאן כי השאר היו מקובלים פחות.

לעומתו, הקבלה כבר מהראשית חכמה ומהאר"י הקדוש ועד תנועת החסידות כיום בעד. גם אז היה מקובל לומר וגם היום, ולא רק בספירת העומר.

הסברא לאסור היא בעיקר בגלל חשש כפירה, והשיטות שכן הן בעיקר כוונה והכנה למצווה. אבל יש עוד להרחיב.

בשביל מה יש ויקיפדיה -

לשם ייחוד – ויקיפדיה

(תראו מה עושים בלעז).

איסור בל תוסיף במצוות עשה הוא:

א. להוסיף מצווה חדשה לגמרי ולומר שהיא מהתורה

ב. להוסיף במצווה עצמה פרט שאינו מהתורה (כגון 5 בתים לתפילין, או לשבת 8 ימים בסוכה)

ספירת העומר ביסודה היא מצות עשה מהתורה, רק שלדעת האומרים שאין היא נוהגת שלא בזמן הקרבת העומר תקנו חכמים לספור כעין דאורייתא בלי שום שינוי בפרט, ולכן לא יכול להיות בה איסור בל תוסיף רק בגלל כוונה סתמית לצאת ידי חובת מצוה מן התורה.

הגע בעצמך, אם היה חשש איסור דאורייתא של בל תוסיף בכוונה בכל מצוה בה הפוסקים מסופקים בה אם היא מהתורה או מדרבנן, הפוסקים היו מזהירים אותנו לא לכוון בטעות כוונה שהיא מהתורה. ציצית בבגד שאינו צמר או פשתן, תרומ"ע, אפילו תפילה. יתרה על כן, כל אימת שאנו מקיימים מצוה מספק - דעת הרמב"ם היא שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, ולכן גם אם הסתפקתי אם קראתי קריאת שמע וקראתי מספק - הרי שזו מצוה מדרבנן, ולשיטה מוזרה זו עברתי על לאו דאורייתא של בל תוסיף!

כתבת יפה מאד.

אבל הרבה שאלות זה לא תשובה, הוכחת שלכאורה לא ייתכן שעוברים בזה על בל תוסיף.

אך מה באמת הסיבה שלא עוברים, הרי אתה כן בעצם מוסיף מצוה על התורה בזמן שהיא לא כתובה בתורה.

(חשבתי אולי בגלל שהכל נכלל בלא תסור, אז הכל נקרא דאורייתא) 

לכן הפוסקים הציעו פתרונות,,,

כפי שכתב הרמב"ם עצמו בהלכות ממרים.

אלא, בגלל שכפי שאמרתי, אין כלל איסור לכוון דאורייתא על מצוה דרבנן שתקון כעין דאורייתא - לא מצינו זה באף פוסק מהראשונים.

וזאת, כי חכמים לא הוסיפו פרט נבדל במצווה ולא הוסיפו מצווה, זו ידא אריכתא של אותה מצווה מהתורה שהחכמים רצו לחזק.

אם אדם מכוון שמצות הדלקת נרות חנוכה היא דאורייתא, ייתכן שהוא באמת עובר על בל תוסיף. אם כי לדברי הרמב"ם רק מתקין המצווה עובר, והמקיים את המצוה לעולם לא עובר.

אפילו בעושה מעשה שאין בו שום מצוה אפילו דרבנן ומכוון למצוה מהתורה, אין שום איסור לכוון לצאת ידי חובת מצוה דאורייתא.

למשל, אדם שאוכל יותר משיעור מצה בליל"פ שלדעת רוב הפוסקים אינו מצווה עוד כלל, אין שום איסור לכוון לצאת ידי חובה דאורייתא. ולכן מותר להחמיר בשיעור חזו"א.

וכן לתקוע בשופר, מותר לכוון לצאת מדאורייתא בכל ה-100 קולות אף שלכל הפוסקים אחרי 30 קולות ראשונים יצאת ידי חובה (ולהגאונים יוצאים יד"ח מהתורה כבר אחרי 9 קולות).

נראה לי שאתה מערבב, לגבי ההנחה שבמצווה מדרבנן ששורשה מדאורייתא אין בל תוסיף, אני לא יודע מניין לך. הרי אתה רואה שהרב עובדיה, והדברי יציב, והגרש''ז אויערבך כן סברו שזה בעיה להגיד את הנוסח, ולכן הם הציעו פתרונות. כך שהם לא אומרים כדבריך.

לגבי מה שאמרת, אין הכי נמי שלא, אסור לקקחת מצווה מדרבנן  (או לא מצווה) ולומר שהיא מדאורייתא. (לא הבנתי מה הקשר לאכילת שיעור חזו''א, לגבי התקיעות, אם אין צורך בנוספות מדאורייתא, אז לא, אסור לך לכוון שזאת מצווה מדאורייתא).

אדם שאוכל מצה מעבר לשיעור, לדעת כל הפוסקים (מלבד המהר"ל והנצי"ב) אינו מקיים שוב שום מצוה כלל. אם ההלכה כהגרח"נ, האוכל כשיעור חזו"א לשיטה זו, עובר בבל תוסיף.

וכן בתוקע יתר על התקיעות ומסתמא שמכוון לדאורייתא כי אין מי שחילק בכוונה מעולם, עובר על בל תוסיף.

וכן מי שקורא קריאת שמע בזמן הגר"א, להמג"א זוהי לא מצוה דאורייתא ואף לא דרבנן - עובר בבל תוסיף.

ועוד דוגמאות מאות במספר אפשר להביא.

זה שאחרוני זמנינו דנו בכך אינו פוטר את השכל מעיון הישר. מה החילוק בין כל המצוות שבתורה לס"ה?

אין בעיה לחשוב על מצווה שהיא דאורייתא, מחשבה לא מעלה ולא מורידה...

הדוגמאות שהבאתי מדגימות את האבסורד שבטענה שמצוה שירדה דרגה לדרבנן משנה את עורה ומהותה עד כדי כך שיתחייב בבל תוסיף.

מי שמחמיר "על הצד שמא" מוסיף בעצם המעשה, דבר שלפוסקים החולקים אינו מצוה, יחד עם כוונה לצאת דאורייתא - ואינו חייב בבל תוסיף מכיון שמבחינתו מדובר בחלק אינטרגלי מקיום המצווה ואינו נפרד ממנה בשום צד ואופן. וזה נכון גם לגבי מי שמחמיר לעשות מצוה שמדין חייבים לקיימה מספק (כגון ברכת המזון וקריאת שמע) אף שלהרמב"ם זה יורד לדרגת דרבנן והן במצוות שפטור לגמרי (כגון בספק ספקא), ואז אינו חייב כלל חיוב הגוף אלא מחמיר. מי שמכוון בספירת העומר, שהיא ביסודה מצוה מן התורה, לצאת ידי חובת מ"ע מהתורה, אינה שונה מכל אלו במאומה.

ובאמת מה שאמרו גבי ב זוגות תפלין מחדש מעשה מחודש ושינה במעשה המצוה וזו כבר לא אותה מצוה, שהרי להניח 2 זוגות זהים יחד כמו ב לולבין ויש חידוש במעשה, ואילו בקריאת שמע בזמן הגר"א או בספירת העומר אין שינוי בצורת המצוה ואין שינוי במעשה אלא רק הדין הוא המשנה את מהות המצוה מדאורייתא לדרבנן ולעתים זה בא בנקל, כמה שניות פה ושם יכולים לשנות את הדין מדאורייתא לדרבנן

לא ייתכן שאדם שעוסק במצוות מצה ויודע שחייבים כזית, מכוון לכזית גדול יותר מהנצרך מבלי שיסמיך את דעתו על הבנה שזהו רצון התורה כשאמרה "כזית". והרי סוף סוף הוא מכוון לכזית.

וגם אם ימצא שאף פוסק לא סובר כמותו, או שהגזים בשיעור בלי לשקול בדיוק - כפי שמצוי אצל כולם כמעט, אותה המצה שאכל מעבר לשיעור....יהיה מצחיק ועצוב כאחד לחייבו בבל תוסיף. אבל לכאורה זה מה שחייבים לומר מתנגדי הלשם יחוד של ס"ה!

אגב, אפילו אם אדם מכוון שהתורה צוותה על שתי כזיתות אין פה בל תוסיף (ואפילו אם לא היתה שיטת מהר"ל בעולם), שהרי הוא מוסיף בשיעור המצווה ולא בעצם הדבר של המצוה.

התורה צוותה על אכילה - וקבעה את שיעור האכילה לכזית.

לעומת אתרוג, שהתורה צוותה ליטול אתרוג אחד ולא שתיים, ולא משום שיעור אלא משום עצם הגדרת המצוה - פרי עץ הדר ולא פירות עץ הדר.

והסיבה ששיעור אכילה אינו מגוף המצוה, כי עצם הצטרכות השיעור הוא ע"מ לתת הגדרה ל"אכילה". מהי אכילה? לא פחות מכזית! הוספת על השיעור? לא הוספת שום דבר במצווה. גרעת מהשיעור? לא גרעת מהמצווה - פשוט לא קיימת אכילה ולכן גם מצווה לא קיימת. תאכל גם אלף כזיתות ותכוון לדאורייתא ולעולם לא תעבור על בל תוסיף.

הדוגמא הנכונה יותר היא נטילת אתרוג פעמיים או שני אתרוגים בזה אחר זה, שבזה אכן לא עובר בבל תוסיף גם אם מכוון למצוה, אע"פ שלרוב הפוסקים (מלבד הנצי"ב כמדומני) אין יותר מצוה כלל אחר הנטילה הראשונה.

הוא אוכל יותר כי הוא לא כיוון את השיעור המדויק, ולכן יוצא שעל כרחך הוא אוכל ביס או שניים או ארבע יותר משיעור כזית ומכוון בכל ביס למצווה דאורייתא.

ולא מבין למה אתה רוצה התיחסות לדבריך, הרי הם לא נגעו בקצה העניין!

הטענה היתה שהמכוון על דרבנן שהיא דאורייתא, עובר בבל תוסיף. טענתי היא שישנו יסוד ברור ששזור כחוט לאורך כל התורה כולה על כל מצוות העשה שלה, שמצווה מהתורה ש"יורדת דרגה" לדרבנן, משלל סיבות אפשריות, אין כל איסור בל תוסיף, כי המצווה היא אותה מצווה. אתה טענת שלקיים מצוה באותו מעשה ואותו גדר אין בזה בל תוסיף, כי אין מה להוסיף. אבל זה לא עונה כלל למי שסובר שברגע שאתה סופר, מהתורה אין מצווה כלל ופתאום אתה מכוון שיש מצוה מהתורה ועושה את המעשה. לשיטתם כאילו המצאת עכשיו מצווה חדשה, כגון לעמוד על רגל אחת ולזעוק קוקוריקו ולכוון שזה מ"ע מהתורה. ואע"פ שברור שבאמת אף פוסק מבריאת העולם לא חשש לזה ורק בדור שלנו חידשו את החשש בספירת העומר, יש להבין למה לא חששו. והסיבה היא כפי שאמרתי, שמצוות דרבנן שאסור לכוון עליהן שהן דאורייתא הן המצוות החלוקות כמו נט"י לאכילה, מקרא מגלה, שבותין, שניות לעריות וכו', אבל מצוה מהתורה שחכמים "האריכו" את תוקפה אבל השאירו אותה במהותה ובצורתה, אין פה שום בל תוסיף כלל כי עכ"פ המצווה היא מצוה מהתורה, רק התנאים שהוסיפו הם הם מהחכמים. ואע"פ שכשאני מקיים המצווה איני מקיים מצוה דאורייתא, הצורה של המצווה היא צורה דאורייתא. ומה שאסור להוסיף, הוא בצורת המצווה ובמתכונתה, ולא בקיום שלה.

א. מניין לך? כפי שאתה רואה הפוסקים לא הבינו כמוך.

ב. יש ראשונים שאומרים ככה (רש''י, עיין באתר שם בדף של סוכות על מצוות עשה שהזמן גרמא) שיטת הרמב''ם לא כך.

קודם כל, לא מדובר במחלוקת הפוסקים בלבד, מדובר בהכרעה של השולחן ערוך. כמו כן בשאר המחלוקות שהצגת, האדם לא אומר בפירוש אני מקיים מצוות עשה דאורייתא, כך שאין להשוות בין הדברים

היינו, שאדם שמקיים מצוה דמסתפקינן אם היא דאורייתא או דרבנן, עובר בבל תוסיף אם מכוון לדאורייתא.

בהרבה מאוד מצוות מצינו שתקון רבנן כעין דאורייתא, ובאף אחד מהם לא חששו הפוסקים לכך ולא הזהירו בזה במאומה. למה רק העומר יש חשש? ספירת העומר היא המצווה היחידה בשו"ע שנופל בה ספק אם היא דאורייתא או דרבנן? מאי שנא ספירת העומר מכל התורה?

כפי שנפסק בסימן ס.

ואם תרצה לומר שיש הבדל בין כוונה לאמירה (ואין) - לפני רבות מהמצוות שזכרתי יש אמירת לשם יחוד (לפני אכילת מצה ותקיעת שופר אומרים לשם יחוד).

אבל זה לא משנה כי מוכח שגם אם זה דרבנן ואף אם אין מצוה כלל, אין בל תוסיף בכוונה זו

ואני מתקשה להבין מה מצאת בדברי הרמב"ן.  אם זה משום הסיפא, הרי מפורש לך שלהרמב"ן גזירות הן מהתורה, ורק יש לדעת שאינו מפורש בתורה. אי לכך גם אם אינו יודע הרמב"ן אינו מחייב בבל תוסיף.

אבל כל זה לא נצרך ולא קשור לנידון, כי גזירות כגון שבותין ושניות לעריות הן דבר מחודש (אם כי מחודש על עיקר ולא מצוה חדשה לגמרי) ואילו כאן מדובר במצווה עצמה גופא ממש שנפסק ממנה אחד מהתנאים המחייבים וחכמים שבו וחייבוה כצורתה ומתכונתה הראשונה.

אם יש לדעת שאינו מפורש בתורה, אז חשוב לא לומר הפוך כדי לא להתבלבל.

כאן מדובר על זכר בכל מקרה.

וכבר הבאתי בכל מקרה את דעת הנודע ביהודה שחלק על האמירה מטעמים אחרים.

מה ראית ברמב"ן שממנו משמע ש"כוונה לקיים מצווה כשאין, זה בל תוסיף וגם אם לא מבינים שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא"?

מה בדברי הרמב"ם הנ"ל משמעם לדעתך (ציטוט): "כוונה לקיים מצווה כשאין, זה בל תוסיף וגם אם לא מבינים שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא".

הרמב"ם נסוב על:

א. בית דין וחובתו להודיע - ולא על כוונת אדם המקיים את המצוה

ב. על גזירות שיש בהם חידוש כגון לאסור דבר שהתורה בפירוש התירה

מה בין דברי הרמב"ם לחידוש המוזר יען כל מי שמכוון לצאת ידי חובת דאורייתא במצוה שירדה דרגה לדרבנן עובר איסור בל תוסיף?

יש דברים שהתורה אסרה משום בל תוסיף ויש דברים שהתורה לא אסרה משום בל תוסיף, ולדעת הרמב"ם כל הבעיה היא רק בבי"ד כי רק הבי"ד מוסיף מצוות בהיתר ועליו חלה הזהירות לא לעשות זאת באיסור. וגם אם שמא אפשר להרחיב שאף על היחיד חל איסור במצוות חדשות בל תוסיף אליבא דהרמב"ם, אבל הכלל ברמב"ם הוא בכוונה בהוספת מצוה חדשה בפועל, האיסור חל לא במעשה המצוה אלא בהוספתה. ויוכיח שדיבר על בשר עוף בחלב, דזו מצוות ל"ת, ואיזו כוונה שייך לכוון כשסר מהאיסור?

כוונה פרטית בעת קיום מצווה שכבר הוסיפו, אין איסור להרמב"ם. אפילו במצווה שהיא מחודשת ממש.

וכאן אצלו קולא גדולה יותר מהרמב"ן כך שאין זה מוסיף לשיטתה זו אלא גורע ממנה.

בבל תוסיף יש כמה נדבכים חלוקים שנלמדים מאותו פסוק, בדומה ללא תחנם ממנו למדים גם מתנת חנם, גם נתינת חן וגם חניה.

איסור אחד הוא על התקנת מצוות חדשות שלא ניתנו בסיני, ואפילו על החכמים שלהם ניתנה רשות להציב גדר וסייג חל איסור זה ועל כן מחובתם להודיע לכלל שזו גזירה ולא כתבה משה מפי הגבורה. ואיסור זה חל על לא תעשין כעשין, ולא שייך לומר בזה כוונה בעת עשיית המצוה כלל.

איסור אחר הוא על המקיים מצווה קיימת, שלא יוסיף פרט מדעתו במצוות עשה - כגון להוסיף פסוק בברכת כהנים, להוסיף בית חמישי בתפלין או ליטול שני לולבים יחד. (ולי נראה שאפילו הכי חייב רק אם מתכוון להוסיף ולא שחשב שכך מצוה מהתורה אך השתבש בפרטיה והוסיף בשוגג, שבבל תוסיף לכאורה אין שוגג)

במקומו בממרים הרמב"ם דיבר על איסורים החלים על חכמים וגזירותיהם, ולפיכך דווקא משם אי אפשר ללמוד דבר על האיסור הפרטי להוסיף בפרטי המצוות בעת עשיית המצוה, כי אילו לימודים שונים ופרטי האיסורים הם שונים, שהרי ראינו בעינינו שעל האחד חייב גם בלא תעשין ועל האחד אינו חייב אלא רק על העשין.

כללו של דבר, באתי להוכיח שבאיסור להוסיף על מצוות עשה בעת עשייתה אין לכלול מחשבה על דרבנן שהוא דאורייתא או אפילו לכוון דאורייתא על מה שהוא לא מצווה כלל. רק להוסיף פרט שאינו מפי הגבורה במצוה קיימת.

אין חובה לשנות ארבע מאות פעם למי שחוזר על אותו הבל פעמים רבות

לשנות מטרה באמצע מעוף החץ גם אני יכול

"מצוות עשה" אלא "מצווה".

ובדיוק לכן גם לחלופין הרב ברדא שפוסק לפי הרמבם כתב כן לומר מצוות עשה

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!