לא נגד שאר מה שאומרים שם (וגם לפני חלק מהמצוות האחרות) "הנני מוכן ומזומן..".

וזה החלק היותר חשוב, כי מצוות צריכות כוונה.

הוא יוצא נגד אמירת הלשם יחוד, אבל אני לא חושב שאפשר לקחת את זה לכל תפילה אחרת שלא מופיעה בחז"ל.

מאז ומעולם רבנים חיברו כל מיני תפילות, ולא ראיתי שהנודע ביהודה יוצא נגד עוד אמירות חוץ מהלשם יחוד.

חז"ל כתבו שמצוות צריכות כוונה (ויש מצוות שצריכות כוונה מיוחד, כמו תפילין לדוג') אז חיברו נוסח שיהיה מובן לכולם ושכולם יתרגלו לומר לפני מצוות.

מה הבעיה לומר "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של.." ?

בספר כללי המצוות, יש לו סימן שהוא מרחיב בכל הנושא הזה ומביא הרבה דעות, כדאי לראות

מה שמובא שם במאמר זה מטעם אחר

הנודע ביהודה יצא נגד כל לשם יחוד שהוא. הוא כתב את זה בעיקר כאן כי השאר היו מקובלים פחות.

לעומתו, הקבלה כבר מהראשית חכמה ומהאר"י הקדוש ועד תנועת החסידות כיום בעד. גם אז היה מקובל לומר וגם היום, ולא רק בספירת העומר.

הסברא לאסור היא בעיקר בגלל חשש כפירה, והשיטות שכן הן בעיקר כוונה והכנה למצווה. אבל יש עוד להרחיב.

בשביל מה יש ויקיפדיה -

לשם ייחוד – ויקיפדיה

(תראו מה עושים בלעז).

איסור בל תוסיף במצוות עשה הוא:

א. להוסיף מצווה חדשה לגמרי ולומר שהיא מהתורה

ב. להוסיף במצווה עצמה פרט שאינו מהתורה (כגון 5 בתים לתפילין, או לשבת 8 ימים בסוכה)

ספירת העומר ביסודה היא מצות עשה מהתורה, רק שלדעת האומרים שאין היא נוהגת שלא בזמן הקרבת העומר תקנו חכמים לספור כעין דאורייתא בלי שום שינוי בפרט, ולכן לא יכול להיות בה איסור בל תוסיף רק בגלל כוונה סתמית לצאת ידי חובת מצוה מן התורה.

הגע בעצמך, אם היה חשש איסור דאורייתא של בל תוסיף בכוונה בכל מצוה בה הפוסקים מסופקים בה אם היא מהתורה או מדרבנן, הפוסקים היו מזהירים אותנו לא לכוון בטעות כוונה שהיא מהתורה. ציצית בבגד שאינו צמר או פשתן, תרומ"ע, אפילו תפילה. יתרה על כן, כל אימת שאנו מקיימים מצוה מספק - דעת הרמב"ם היא שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן, ולכן גם אם הסתפקתי אם קראתי קריאת שמע וקראתי מספק - הרי שזו מצוה מדרבנן, ולשיטה מוזרה זו עברתי על לאו דאורייתא של בל תוסיף!

כתבת יפה מאד.

אבל הרבה שאלות זה לא תשובה, הוכחת שלכאורה לא ייתכן שעוברים בזה על בל תוסיף.

אך מה באמת הסיבה שלא עוברים, הרי אתה כן בעצם מוסיף מצוה על התורה בזמן שהיא לא כתובה בתורה.

(חשבתי אולי בגלל שהכל נכלל בלא תסור, אז הכל נקרא דאורייתא) 

לכן הפוסקים הציעו פתרונות,,,

כפי שכתב הרמב"ם עצמו בהלכות ממרים.

אלא, בגלל שכפי שאמרתי, אין כלל איסור לכוון דאורייתא על מצוה דרבנן שתקון כעין דאורייתא - לא מצינו זה באף פוסק מהראשונים.

וזאת, כי חכמים לא הוסיפו פרט נבדל במצווה ולא הוסיפו מצווה, זו ידא אריכתא של אותה מצווה מהתורה שהחכמים רצו לחזק.

אם אדם מכוון שמצות הדלקת נרות חנוכה היא דאורייתא, ייתכן שהוא באמת עובר על בל תוסיף. אם כי לדברי הרמב"ם רק מתקין המצווה עובר, והמקיים את המצוה לעולם לא עובר.

אפילו בעושה מעשה שאין בו שום מצוה אפילו דרבנן ומכוון למצוה מהתורה, אין שום איסור לכוון לצאת ידי חובת מצוה דאורייתא.

למשל, אדם שאוכל יותר משיעור מצה בליל"פ שלדעת רוב הפוסקים אינו מצווה עוד כלל, אין שום איסור לכוון לצאת ידי חובה דאורייתא. ולכן מותר להחמיר בשיעור חזו"א.

וכן לתקוע בשופר, מותר לכוון לצאת מדאורייתא בכל ה-100 קולות אף שלכל הפוסקים אחרי 30 קולות ראשונים יצאת ידי חובה (ולהגאונים יוצאים יד"ח מהתורה כבר אחרי 9 קולות).

נראה לי שאתה מערבב, לגבי ההנחה שבמצווה מדרבנן ששורשה מדאורייתא אין בל תוסיף, אני לא יודע מניין לך. הרי אתה רואה שהרב עובדיה, והדברי יציב, והגרש''ז אויערבך כן סברו שזה בעיה להגיד את הנוסח, ולכן הם הציעו פתרונות. כך שהם לא אומרים כדבריך.

לגבי מה שאמרת, אין הכי נמי שלא, אסור לקקחת מצווה מדרבנן  (או לא מצווה) ולומר שהיא מדאורייתא. (לא הבנתי מה הקשר לאכילת שיעור חזו''א, לגבי התקיעות, אם אין צורך בנוספות מדאורייתא, אז לא, אסור לך לכוון שזאת מצווה מדאורייתא).

אדם שאוכל מצה מעבר לשיעור, לדעת כל הפוסקים (מלבד המהר"ל והנצי"ב) אינו מקיים שוב שום מצוה כלל. אם ההלכה כהגרח"נ, האוכל כשיעור חזו"א לשיטה זו, עובר בבל תוסיף.

וכן בתוקע יתר על התקיעות ומסתמא שמכוון לדאורייתא כי אין מי שחילק בכוונה מעולם, עובר על בל תוסיף.

וכן מי שקורא קריאת שמע בזמן הגר"א, להמג"א זוהי לא מצוה דאורייתא ואף לא דרבנן - עובר בבל תוסיף.

ועוד דוגמאות מאות במספר אפשר להביא.

זה שאחרוני זמנינו דנו בכך אינו פוטר את השכל מעיון הישר. מה החילוק בין כל המצוות שבתורה לס"ה?

אין בעיה לחשוב על מצווה שהיא דאורייתא, מחשבה לא מעלה ולא מורידה...

הדוגמאות שהבאתי מדגימות את האבסורד שבטענה שמצוה שירדה דרגה לדרבנן משנה את עורה ומהותה עד כדי כך שיתחייב בבל תוסיף.

מי שמחמיר "על הצד שמא" מוסיף בעצם המעשה, דבר שלפוסקים החולקים אינו מצוה, יחד עם כוונה לצאת דאורייתא - ואינו חייב בבל תוסיף מכיון שמבחינתו מדובר בחלק אינטרגלי מקיום המצווה ואינו נפרד ממנה בשום צד ואופן. וזה נכון גם לגבי מי שמחמיר לעשות מצוה שמדין חייבים לקיימה מספק (כגון ברכת המזון וקריאת שמע) אף שלהרמב"ם זה יורד לדרגת דרבנן והן במצוות שפטור לגמרי (כגון בספק ספקא), ואז אינו חייב כלל חיוב הגוף אלא מחמיר. מי שמכוון בספירת העומר, שהיא ביסודה מצוה מן התורה, לצאת ידי חובת מ"ע מהתורה, אינה שונה מכל אלו במאומה.

ובאמת מה שאמרו גבי ב זוגות תפלין מחדש מעשה מחודש ושינה במעשה המצוה וזו כבר לא אותה מצוה, שהרי להניח 2 זוגות זהים יחד כמו ב לולבין ויש חידוש במעשה, ואילו בקריאת שמע בזמן הגר"א או בספירת העומר אין שינוי בצורת המצוה ואין שינוי במעשה אלא רק הדין הוא המשנה את מהות המצוה מדאורייתא לדרבנן ולעתים זה בא בנקל, כמה שניות פה ושם יכולים לשנות את הדין מדאורייתא לדרבנן

לא ייתכן שאדם שעוסק במצוות מצה ויודע שחייבים כזית, מכוון לכזית גדול יותר מהנצרך מבלי שיסמיך את דעתו על הבנה שזהו רצון התורה כשאמרה "כזית". והרי סוף סוף הוא מכוון לכזית.

וגם אם ימצא שאף פוסק לא סובר כמותו, או שהגזים בשיעור בלי לשקול בדיוק - כפי שמצוי אצל כולם כמעט, אותה המצה שאכל מעבר לשיעור....יהיה מצחיק ועצוב כאחד לחייבו בבל תוסיף. אבל לכאורה זה מה שחייבים לומר מתנגדי הלשם יחוד של ס"ה!

אגב, אפילו אם אדם מכוון שהתורה צוותה על שתי כזיתות אין פה בל תוסיף (ואפילו אם לא היתה שיטת מהר"ל בעולם), שהרי הוא מוסיף בשיעור המצווה ולא בעצם הדבר של המצוה.

התורה צוותה על אכילה - וקבעה את שיעור האכילה לכזית.

לעומת אתרוג, שהתורה צוותה ליטול אתרוג אחד ולא שתיים, ולא משום שיעור אלא משום עצם הגדרת המצוה - פרי עץ הדר ולא פירות עץ הדר.

והסיבה ששיעור אכילה אינו מגוף המצוה, כי עצם הצטרכות השיעור הוא ע"מ לתת הגדרה ל"אכילה". מהי אכילה? לא פחות מכזית! הוספת על השיעור? לא הוספת שום דבר במצווה. גרעת מהשיעור? לא גרעת מהמצווה - פשוט לא קיימת אכילה ולכן גם מצווה לא קיימת. תאכל גם אלף כזיתות ותכוון לדאורייתא ולעולם לא תעבור על בל תוסיף.

הדוגמא הנכונה יותר היא נטילת אתרוג פעמיים או שני אתרוגים בזה אחר זה, שבזה אכן לא עובר בבל תוסיף גם אם מכוון למצוה, אע"פ שלרוב הפוסקים (מלבד הנצי"ב כמדומני) אין יותר מצוה כלל אחר הנטילה הראשונה.

הוא אוכל יותר כי הוא לא כיוון את השיעור המדויק, ולכן יוצא שעל כרחך הוא אוכל ביס או שניים או ארבע יותר משיעור כזית ומכוון בכל ביס למצווה דאורייתא.

ולא מבין למה אתה רוצה התיחסות לדבריך, הרי הם לא נגעו בקצה העניין!

הטענה היתה שהמכוון על דרבנן שהיא דאורייתא, עובר בבל תוסיף. טענתי היא שישנו יסוד ברור ששזור כחוט לאורך כל התורה כולה על כל מצוות העשה שלה, שמצווה מהתורה ש"יורדת דרגה" לדרבנן, משלל סיבות אפשריות, אין כל איסור בל תוסיף, כי המצווה היא אותה מצווה. אתה טענת שלקיים מצוה באותו מעשה ואותו גדר אין בזה בל תוסיף, כי אין מה להוסיף. אבל זה לא עונה כלל למי שסובר שברגע שאתה סופר, מהתורה אין מצווה כלל ופתאום אתה מכוון שיש מצוה מהתורה ועושה את המעשה. לשיטתם כאילו המצאת עכשיו מצווה חדשה, כגון לעמוד על רגל אחת ולזעוק קוקוריקו ולכוון שזה מ"ע מהתורה. ואע"פ שברור שבאמת אף פוסק מבריאת העולם לא חשש לזה ורק בדור שלנו חידשו את החשש בספירת העומר, יש להבין למה לא חששו. והסיבה היא כפי שאמרתי, שמצוות דרבנן שאסור לכוון עליהן שהן דאורייתא הן המצוות החלוקות כמו נט"י לאכילה, מקרא מגלה, שבותין, שניות לעריות וכו', אבל מצוה מהתורה שחכמים "האריכו" את תוקפה אבל השאירו אותה במהותה ובצורתה, אין פה שום בל תוסיף כלל כי עכ"פ המצווה היא מצוה מהתורה, רק התנאים שהוסיפו הם הם מהחכמים. ואע"פ שכשאני מקיים המצווה איני מקיים מצוה דאורייתא, הצורה של המצווה היא צורה דאורייתא. ומה שאסור להוסיף, הוא בצורת המצווה ובמתכונתה, ולא בקיום שלה.

א. מניין לך? כפי שאתה רואה הפוסקים לא הבינו כמוך.

ב. יש ראשונים שאומרים ככה (רש''י, עיין באתר שם בדף של סוכות על מצוות עשה שהזמן גרמא) שיטת הרמב''ם לא כך.

קודם כל, לא מדובר במחלוקת הפוסקים בלבד, מדובר בהכרעה של השולחן ערוך. כמו כן בשאר המחלוקות שהצגת, האדם לא אומר בפירוש אני מקיים מצוות עשה דאורייתא, כך שאין להשוות בין הדברים

היינו, שאדם שמקיים מצוה דמסתפקינן אם היא דאורייתא או דרבנן, עובר בבל תוסיף אם מכוון לדאורייתא.

בהרבה מאוד מצוות מצינו שתקון רבנן כעין דאורייתא, ובאף אחד מהם לא חששו הפוסקים לכך ולא הזהירו בזה במאומה. למה רק העומר יש חשש? ספירת העומר היא המצווה היחידה בשו"ע שנופל בה ספק אם היא דאורייתא או דרבנן? מאי שנא ספירת העומר מכל התורה?

כפי שנפסק בסימן ס.

ואם תרצה לומר שיש הבדל בין כוונה לאמירה (ואין) - לפני רבות מהמצוות שזכרתי יש אמירת לשם יחוד (לפני אכילת מצה ותקיעת שופר אומרים לשם יחוד).

אבל זה לא משנה כי מוכח שגם אם זה דרבנן ואף אם אין מצוה כלל, אין בל תוסיף בכוונה זו

ואני מתקשה להבין מה מצאת בדברי הרמב"ן.  אם זה משום הסיפא, הרי מפורש לך שלהרמב"ן גזירות הן מהתורה, ורק יש לדעת שאינו מפורש בתורה. אי לכך גם אם אינו יודע הרמב"ן אינו מחייב בבל תוסיף.

אבל כל זה לא נצרך ולא קשור לנידון, כי גזירות כגון שבותין ושניות לעריות הן דבר מחודש (אם כי מחודש על עיקר ולא מצוה חדשה לגמרי) ואילו כאן מדובר במצווה עצמה גופא ממש שנפסק ממנה אחד מהתנאים המחייבים וחכמים שבו וחייבוה כצורתה ומתכונתה הראשונה.

אם יש לדעת שאינו מפורש בתורה, אז חשוב לא לומר הפוך כדי לא להתבלבל.

כאן מדובר על זכר בכל מקרה.

וכבר הבאתי בכל מקרה את דעת הנודע ביהודה שחלק על האמירה מטעמים אחרים.

מה ראית ברמב"ן שממנו משמע ש"כוונה לקיים מצווה כשאין, זה בל תוסיף וגם אם לא מבינים שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא"?

מה בדברי הרמב"ם הנ"ל משמעם לדעתך (ציטוט): "כוונה לקיים מצווה כשאין, זה בל תוסיף וגם אם לא מבינים שיש הבדל בין דרבנן לדאורייתא".

הרמב"ם נסוב על:

א. בית דין וחובתו להודיע - ולא על כוונת אדם המקיים את המצוה

ב. על גזירות שיש בהם חידוש כגון לאסור דבר שהתורה בפירוש התירה

מה בין דברי הרמב"ם לחידוש המוזר יען כל מי שמכוון לצאת ידי חובת דאורייתא במצוה שירדה דרגה לדרבנן עובר איסור בל תוסיף?

יש דברים שהתורה אסרה משום בל תוסיף ויש דברים שהתורה לא אסרה משום בל תוסיף, ולדעת הרמב"ם כל הבעיה היא רק בבי"ד כי רק הבי"ד מוסיף מצוות בהיתר ועליו חלה הזהירות לא לעשות זאת באיסור. וגם אם שמא אפשר להרחיב שאף על היחיד חל איסור במצוות חדשות בל תוסיף אליבא דהרמב"ם, אבל הכלל ברמב"ם הוא בכוונה בהוספת מצוה חדשה בפועל, האיסור חל לא במעשה המצוה אלא בהוספתה. ויוכיח שדיבר על בשר עוף בחלב, דזו מצוות ל"ת, ואיזו כוונה שייך לכוון כשסר מהאיסור?

כוונה פרטית בעת קיום מצווה שכבר הוסיפו, אין איסור להרמב"ם. אפילו במצווה שהיא מחודשת ממש.

וכאן אצלו קולא גדולה יותר מהרמב"ן כך שאין זה מוסיף לשיטתה זו אלא גורע ממנה.

בבל תוסיף יש כמה נדבכים חלוקים שנלמדים מאותו פסוק, בדומה ללא תחנם ממנו למדים גם מתנת חנם, גם נתינת חן וגם חניה.

איסור אחד הוא על התקנת מצוות חדשות שלא ניתנו בסיני, ואפילו על החכמים שלהם ניתנה רשות להציב גדר וסייג חל איסור זה ועל כן מחובתם להודיע לכלל שזו גזירה ולא כתבה משה מפי הגבורה. ואיסור זה חל על לא תעשין כעשין, ולא שייך לומר בזה כוונה בעת עשיית המצוה כלל.

איסור אחר הוא על המקיים מצווה קיימת, שלא יוסיף פרט מדעתו במצוות עשה - כגון להוסיף פסוק בברכת כהנים, להוסיף בית חמישי בתפלין או ליטול שני לולבים יחד. (ולי נראה שאפילו הכי חייב רק אם מתכוון להוסיף ולא שחשב שכך מצוה מהתורה אך השתבש בפרטיה והוסיף בשוגג, שבבל תוסיף לכאורה אין שוגג)

במקומו בממרים הרמב"ם דיבר על איסורים החלים על חכמים וגזירותיהם, ולפיכך דווקא משם אי אפשר ללמוד דבר על האיסור הפרטי להוסיף בפרטי המצוות בעת עשיית המצוה, כי אילו לימודים שונים ופרטי האיסורים הם שונים, שהרי ראינו בעינינו שעל האחד חייב גם בלא תעשין ועל האחד אינו חייב אלא רק על העשין.

כללו של דבר, באתי להוכיח שבאיסור להוסיף על מצוות עשה בעת עשייתה אין לכלול מחשבה על דרבנן שהוא דאורייתא או אפילו לכוון דאורייתא על מה שהוא לא מצווה כלל. רק להוסיף פרט שאינו מפי הגבורה במצוה קיימת.

אין חובה לשנות ארבע מאות פעם למי שחוזר על אותו הבל פעמים רבות

לשנות מטרה באמצע מעוף החץ גם אני יכול

"מצוות עשה" אלא "מצווה".

ובדיוק לכן גם לחלופין הרב ברדא שפוסק לפי הרמבם כתב כן לומר מצוות עשה

(חוץ מזה שהתעלמת לגמרי מהסבל האיום של תעשיית הבשר בימינו, כשהחיות עוד בחיים)

שלבהמה אין תודעה. הוא רטמז לדקארט שטוען שלבהמה אין תודעה.

רבינו הקדוש נענש כי היה אטום לסבלו של העגל. לא דיברתי על צער בעלי חיים אלא על הריגתם ללא כאב.

זה לא פילפולים אלא אמת וודאית במאה אחוז. להפך, הטענה שה' יגרום לנפש בהמה לכלות אחרי מותה (אם יוצאים מנקןדת הנחה שטוב לה הקיום מאשר חוסר הקיום) היא האכזרית.

הרב קוק התכוון שעצם ההרג של החיות גורם לנו מידת אכזריות, ולכן לעתיד לבוא נהיה צמחוניים, בדיוק כמו שלא נכרות עצי פרי בעתיד. אני דיברתי מצד המוסר בטהרתו שאין בעיה להרוג חיות. עובדה שהרב קוק עצמו אכל בשר.

לגבי הסבל בתעשיית הבשר. אז:

א. הפתרון הוא שכל הצמחונים יתאגדו ויכריזו שהם אוכלים רק "בשר חופש" כמו ביצי חופש. כלומר בשר ללא סבל אצל הבהמה. אמנם הבשר יהיה יקר יותר אבל אם כל הצמחונים יתאגדו אז לחברות יהיה אינטרס למכור בשר כזה. ואפילו צמחוני יעדיף לאכול בשר פעם בשבוע גם ביוקר.

ב. הסבל שנגרם לאנשים מאי אכילת בשר גדול יותר מהסבל של החיות. לחיות יש נפש פשוטה, בעוד שלבני אדם הנפש מורכבת וסובלת הרבה יותר.

וחוץ מזה. יש גם סבל לחיילים בצבא, אז לא נגייס?

יש סבל לאנשים שמעקלים להם את הבית, ולמפוטרים מהעבודה וכו' , אז לא ננהל כלכלה? למה לא רגישים לסבל בני אדם אבל כשזה מגיע לסבל חיות פתאום רגישים? מה עוד שחיות פחות סובלות כי הנפש שלהן פשוטה יותר

א)הפיסקה הראשונה - התבססתי על פירוש הרב לונדין לחזון הצמחונות, מתוך זכרון בעל פה. אני גם זוכר ששמעתי שהרב שרקי אמר שלפי דקארט לבהמה אין תודעה. אבל אולי התבלבלתי עם קאנט.

ב)רבינו הקדוש היה אטום לדמעותיו של העגל. הוא לא נענש על שחיטתו אלא על אטימותו לכך שהעגל בכה. ראה מפורשות בגמרא. השוחט עצמו לא נענש. אגב לפי דבריך כל מי שאוכל בשר צריך להענש כמו רבי.

ג)זה אמת וודאית.

כי מחויב המציאות שמה' מושלם תהיה מציאות מושלמת עם סבל מקסימום זמני אבל לא נצחי.

לכן אחד מהשניים: 1. או שלבהמה לא פחות טוב חוסר קיום מאשר קיום, דבר שאפשרי אבל תמוה.

2. או שנפש הבהמה קיימת לנצח.

בכל מקרה לפי 2 האפשרויות הרג בהמה לא עושה כלום מבחינת הטבה או הרעה לה.

(אגב אם אכן היה כילוי נפש ברצח הבהמה, גם בימינו היינן מתחייבים כרת על רצח בהמה כי בסוף כילינו פה תודעה. וברור שרצח בהמה היה אסור גם היום).

ד)התכוונתי שהרב קוק מעולם לא טען שהבעייתיות המוסרית של הרג הבהמה היא בכילוי נפשה. הוא לא התייחס לעניין. במילא הבעיה היא אחרת

הצמחונות

(בקצרה ממש - א. הרב קוק שלל במפורש שהוא מתכוון רק לפילוסופיה ספציפית. ב. הרב קוק הוכיח מרבי הגדי והעכברים על הרגש הטבעי שצריך להיות נגד לקיחת חיים. ג. ראה כאן. ד. הרב קוק ממש כן כתב שהבעיה היא לקיחת החיים בפני עצמה לכל אורך המאמר, כבר מהפרק הראשון)

הוא לא התכוון ב"פילוסופיות האכזריות" לגישה שאני הבאתי.

הוא כותב "לחנק בקרבו לגמרי את רגש היושר בנוגע לבעלי חיים. אמנם לא הספיקו ולא יספיקו עם כל התחכמותם, לשנות את טבע הצדק הטבעי, אשר נטע יוצר האדם בקרבו". לא דיברתי על יושר בקשר לצער בעלי חיים. או את האינסטינקט הטבעי שלנו לסלידה מהרג חיות. שהוא אכן קיים ולכן בעתיד נהיה צמחוניים.

דיברתי על המוסר בטהרתו שאין בעיה מצד המושכלות להרוג חיה, לא מצד המפורסמות.

ב. ברור שצריך להיות רגש טבעי במפורסמות נגד לקיחת חיים. דיברתי שמצד המושכלות אין בעיה מוסרית. ובשם רגש בלבד אין סיבה לגרום סבל לבני אדם באי אכילת בשר.

ג. עדיין לא קראתי. אתייחס בהמשך

ד. כנ"ל.הבעיה במפורסמות. לא במושכלות. בשל המפורסמות לבד אז בעתיד נהיה צמחוניים. אין סיבה להיות צמחוניים גם כיום בשם המפורסמות. כשם שיש רגש צדק טבעי נגד כריתת עצי סרק. ובכל זאת כיום אנו כורתים עצי סרק ובעתיד לבוא כנראה שלא.

הרב קוק מעולם לא דיבר על כילוי תודעת הבהמה במאמרו. לא נתן לזה אפילו רמז.

וגם אם כן, אז זה מקסימום קיצור חופשה כמו שכתבתי. "לקיחת חיים" היא בדיוק כמו לקיחת חיי אדם ברצח, למרות שנשמתו קיימת בעולם הבא

של האם תודעת הבהמה כלה אחרי מותה או לא.

הוא התייחס במאמר למפורסמות, לא למושכלות. שרע רגשית להרוג יצור חי

גם רצח אדם מתואר בתור "נטילת חייו" למרות שנשמתו ממשיכה להיות קיימת.

בדיוק כמו שבמפורסמות זה רע ללכת בלי בגדים. לא במושכלות (מניח שאתה מכיר את החיחוק של הרמבם בין המושכלות למפורסמות)

מכבד את בקשתך לא להמשיך בדיון אבל מגיב על תגובתך.

עברתי כעת על כל מאמר חזון הצמחונות.

לא היה שם רמז להתייחסות לשאלת כליון נפש הבהמה אחרי מותה. אבל אולי פספסתי.

להפך, מהרב קוק משמע שכל בעיית הרג חיות היא מצד המפורסמות, לא מצד המושכלות "מפני שאי אפשר כלל לצייר שאדון כל המעשים...ישים חוק נצחי...שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם *בעכרו את רגש מוסרו על ידי שפיכת דם*".

"כי חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את *הרגש הטוב והנעלה* , לבלתי קחת חיי כל חי".

"קחת חיי כל חי" זה כמו לומר "ראובן נטל את חייו של שמעון" למרות שברור שנשמת שמעון קיימת אחרי מותו.

כמובן לא משתמע מה הרב קוק סובר בעניין שאלת קיום הנפש לבהמה אחרי מותה, אבל אין שום רמז לכילויה במאמר

כשהרב אריה לוין קטף עלה מהעץ, בטענה שהוא הורג את החיוניות האלוקית בבריאה, האם זה אומר שהרב קוק טען שמי שכורת עץ משמיד תודעה של צמח?

לא.

כנ"ל לא מחייב ש"נטילת חיים של בהמה" הכוונה השמדת תודעתה (לא מאחר שאין לה תודעה כמו צמח, אלא מאחר שכנראה תודעתה מתקיימת אחרי מותה)

לפי רס"ג שהבאת משמע שיש חיי נצח לבהמה, צער המיתה יכול להיות צער הכאב עצמו בשחיטה, או לחלופין הצער שלה בעת שהיא גוססת שהאינסטינקט שלה הוא לחיות, או לחלופין הצער שלה במעבר מעולם הזה לעולם הבא שנשמע מרס"ג שזה צער מועט ביותר (וגם מה כל כך נורא בלעבור לעולם הבא), וגם בזה הוא מסתפק אם קיים צער. כנ"ל הגאונים.

בכל מקרה על צער מועט שכזה אין מה להיות צמחוני בימינו מלבד אנשי מעלה כרב הנזיר.

לגבי הרמב"ם. הרמבם גם כותב שיש אנשים שנפשם כלה אחרי מותם כעונש. וכבר הכריעו כל המקובלים נגד הרמבם בעניין בני אדם שתמיד נשמת אדם היא נצחית. וכן משמע מדורשי רשומות בפרק חלק.

אז מהרמבם לבהמות אין ראיה

הרמבם לא כותב בשום מקום לזכרוני שהקיום לנפש הבהמה טוב לה יותר מאשר אי הקיום שלה.

רק על כליון נפש האדם הוא כותב שזה "העונש והנקמה הגדולים ביותר" לא על כיליון נפש הבהמה

ואז יוצא שאדם שהורג בהמה לפני זמנה, באמת גרם לה סבל כי עדיין טוב לה בקיום.

בכל זאת אמנם זה קצת רע, אבל זה כמו אדם שקיצר חופשה של אדם אחר בכמה ימים. סך הכל נזק זמני. לא כל כך נורא. (ואז המסקנה שזה בסדר להרוג בהמה זמן קצר לפני מותה מזקנה)

הרב לונדין כותב ש"ייתכן שהכוונה בדברי הרב קוק לתםיסות קאנט ודקארט, שטענו שלבעלי חיים אין תודעה"

גם בלי כל הפלפול הזה, הטיעון 'מוות לא גורם סבל לכן זה בסדר לשחוט בעלי חיים' נשמע לי תמיד הגיוני. פשוט היום יש המון סבל בתעשייה עצמה)

באופן מעשי יותר מאשר 99 אחוזים מהבשר הנצרך איננו מחיות שקיימות בדרך הטבע, אלא בדרך של גידול חיות משק - מואכלות שלא כדרך טבע, מואבסות ונהרות, ומופרות ומולידות, ומושקות ומתות - הכל במעשה מלאכותי בעיוות דרכי הבריאה והמערכת האמיתית שכגן עדן. רובן ככולן אינן טבע ואינן חלק בן קיימא במעשה הבריאה, אלא הן בדיוק ייצוג של הכוח שניתן בידי אדם "לעובדה ולשומרה" והוא מהרס, מחריב, מפרק ומשבר הכול, עד לאדמה עקרה, עד צחיחות, עד קרקעות שנשטפות במי צואה ומים אפורים ומים מתים, ומוות, מוות, מוות בכול. הטבע מובר, איזונו שבין בעלי חיים וצומח וסביבה וקרקעות ומינרלים ומים נקיים ומחזור משקעים מופר, הכול ארסי ומפעפע ורדיואקטיבי ומוזרק בחלקיקי מולקולות מיקרוסקופיים, החודרים בקני נשימה, בעורם הנושם של דו-חיים (ומכאן מוטציות מזעזעות כגון צפרדעים המפתחות חמש ושש גפיים, מעוותות צלם ומפלצתיות), בדם, בעורקים, בוורידים. מי שאוכל כל דבר ואינו מודע מה הוא עושה וחושב שעתה אכל ושבע ואומר "האח האח", הוא כאוכל פגרים, כצבוע אומלל התוחב אפו לנבלה, או בעצם גרוע בהרבה גם מזה, כי אפילו חיות אלו הן טבע ואיזון ומחזור. אילולי הייתי דתי ויודע שהכל בתורה ובנביאים ובכתובים, אולי זה היה באמת נושא שבו לא הייתי חושב על מקורותינו אלא יונק ממעיין זר, אותו צילום מצב מעיניו של בן שבטי הילידים באמריקה, הנאבאחו, ההופי, הלאקוטה, שזכה לכינוי המפורסם "קוייאאניסקאטסי" וכדומה וכל השאר. אלו שהיו שם אלפי שנים "לפני", כלומר בטרם האירופאים, בטרם ה"תירבות", בטרם "המדע", או ליתר דיוק התיעוש והמיסחור, ומבכים את האור הזר, הרעש, הסיחרור.

אני לא יודע. רק שואל

בקנה המידה המתקיים בעולם נכון לימינו, הוא נזק סביבתי גדול לאין שיעור מאשר אילו עברה אוכלוסיית האדם לצריכת מזון צמחי ואולי רק בשר בן קיימא במקרים מצומצמים ביותר.

בשר בר קיימא לא תהיה על ידי צמחונות, אלא על ידי שכל הצמחונים יצרכו רק "בשר חופש" בר קיימא, ויאכלו בשר פחות מהרגיל.

אבל כרגע חברות הבשר יודעות שרק קרניבורים שלא מעניין אותם בשר בר קיימא צורכות את הבשר, ואין לחברות שום אינטרס לעבור לתעשיה סביבתית. כך שתופעת הצמחונות רק מגדילה את המפגע הסביבתי של תעשיית הבשר.

אין ולא יכול להיות בשר בר קיימא בכמות שקשורה בכלל לדרישה האנושית לבשר.
שוב דיברת דברי הבל.
אין לי עניין לנהל דיון עם מי שמעקם את המציאות והמוח.

זה יפחית רק בעשר אחוז את צריכת הבשר.

אבל אם כל הצמחונים יתאגדו ויידרשו מהחברות בשר בר קיימא וייקנו זאת גם במחיר יקר יותר, לחברות יהיה אינטרס ליצר זאת. ואז עוד הרבה קרניבורים יצטרפו לדרישה הזאת לפי האופנה שתגדל.

כיום תופעת הצמחונות רק משמרת את תעשיית הבשר באותם דפוסים ישנים. כי הצמחונים במילא לא צרכנים שלה.

לגבי כמות האנושות - הפתרון הוא כמובן בבשר מהונדס. אבל זה לא קשור למצב בימינו אלא רק כשהפתרון יצא לפועל. עם או בלי הצמחונים

אין דבר כזה בנמצא בשר לצריכה חופשית שהוא בר קיימא, אתה מדבר על הר זהב דמיוני ומעוות מציאות בהפצת שקרים הזויים.
האמת היא שאו שהאנושות תהיה צמחונית, או שיהיה משק חי מעשה אדם, וכל השאלה היא מה האינטרס הקיומי מבחינת תוצרים וזיהום ועתיד אנושי נעים ולא דיסטופי. האם משק חי מעשה אדם הוא זיהום קטסטרופי או תוצר הניתן לניהול בר קיימא. הבהרתי שלמיטב הבנתי לא, מטעמי הכלכלה החופשית ואף מרקנטיליזם אלמנטרי. אפילו אילו היה בנמצא פי 100 "בשר בר קיימא" לצריכה חופשית ממה שיש עכשיו, זה לא היה מדגדג את דרישת הבשר האנושית.
משאיר לקורא לשפוט.

הגאולה לא צריכה להיות רגרסיה של צורת החיים האנושית, וגם לא צריכה להיות פגיעה בעולם.

היא פשוט "וכבשוה": שימוש בשכל האנושי כדי להשתמש באופן הטוב ביותר בעולם.

בשר מהונדס נשמע כמו פיתרון נאה. אמנם הוא עוד בחיתוליו, אבל נשמע מבטיח. וגם אם לא לנו ברמה ההלכתית (אין לדעת מה ההלכה תוכל לומר בנדון), הרי שלמעט עם ישראל כל היתר יוכלו לעבור לבשר מתורבת.

שאולי אפילו תפרוץ את המגבלה בשימוש ב4 הנוקלאוטודים המוכרים בדנ"א ותוכל ליצור רצפים כימיים אחרים בדנ"א יחד עם שינוי מהותי באורגניזמים ואולי אף גילוי חלקיקי יסודחדשים בפיסיקה שתוכל ליצור כמיה חדשה,

אולי אפילו נוכל לייצר עצים (או אורגניזם פותוסינטזי אוטוטרופי אחר) שמצמיחים עליהם בשר. לא מספיק מבין בזה, אבל זה כנראה יהיה הרבה יותר יעיל אנרגטית מייצור בשר על ידי ריבוי תאים. מאחר שלא צריך לתחזק עלות של אספקת סוכרים נוטריינטים ואחזקה שוטפת של התהליך שמצריך ריבוי תאים מתועש.

ואולי "עתידה ארץ ישראל שתמציח לחמניות וכלי מילת" יהיה כפשוטו בעזרת המדע

50 שנה תהיה צמחונית. הגיוני יותר שיצליחו לייצר בשר מהונדס בכמויות אדירות עוד לפני שהאנושות תהיה צמחונית.

מה שדיברתי זה מה לעשות בדורינו כדי לתקן כמה שיותר את תעשיית הבשר.

מה שצריך לעשות זה התאגדות של הצמחונים שיידרשו "בשר חופש" כמו ביצי חופש. לא עוד תוספת צמחונים, שבמילא תגרום לרוב האנשים להשאר קרניבורים.

ברור שאם לו היה מצויר שנפש הבהמה כלה אחרי מותה, מתוך הנחה שעדיף לה להיות קיימת מאשר לא. (אחד מהם כמובן לא ייתכן).

אז ברור שעצם ההריגה היא סבל לחיה, כי משמידים את קיומה. 

וכדברי הרמבם אין עונש גדול יותר מכילוי הנפש

שמוסכם שיש דברים בהכשר בית יוסף שאסור לאכול...??

זו נקודת הנחה לא נכונה. זה בד"צ אחרי הכל.

תדייק בניסוח אולי.

אינני מכיר את הסגנונות של הרבנים שכתבת, אבל אני ממליץ בחום על שיעורי הרב פרנקו.

זכיתי ללמוד מהם את הנ"ך כשלש פעמים, ואני ממשיך שוב ושוב (בקצב של שני פרקים ליום, כך שכל שנה מסיימים את כל הנ"ך).

אני שומע את השיעורים הקצרים - 7-10 דקות לפרק - ומאוד נהנה.

יש לו גם שיעורים ארוכים - כשעה לפרק - אבל לא על כל התנ"ך.

חפשו בגוגל "הרב מוטי פרנקו", או באתר של ישיבת הגולן.

יש גם בספוטיפיי וכדו'.

או אם תרצו - תיקיית דרייב עם כל הסדרה:

התנ"ך היומי - הרב מוטי פרנקו, ישיבת הגולן – Google Drive

(יש רק חיסרון אחד בתיקיה הזאת - שהקבצים הם MP4 במקום MP3. אם מישהו ירים את הכפפה להמיר את הכל ולהעלות לדרייב - תבוא עליו ברכה)

גם בקללות בכי תבוא כתוב "יככה ה' בשחין מצרים" ולא בצרעת.. 

שהמכות מתחלקות לשלוש קבוצות - מכות שממחישות למצרים את הגרות, מכות שממחישות את העבדות ומכות שממחישות את העינוי (כל הדברים שהיוו את השעבוד של ישראל).

שחין נכללת במכות העינוי - אלה היו פצעים מגרדים וכואבים מאוד, לפי התיאור...