לא מובן מאליו.
1. אנחנו לא נסכים וזה בסדר. לדעתי בית המדרש לא מוסמך לדבר על נושאים שהוא לא מבין. והוא מבין בנושא הלכה, ומשא ומתן הלכתי. (אגב, זו לאו מילתא זוטרתי. כל נושא הלוגיקה התלמודית - זה אחד מהנושאים העמוקים והמוארים ביותר, שבמידה רבה, היא הבסיס להכרה הסינטתית של השכל הישר). אבל קיומו של אלוהים, השגחתו, קיומה של התגלות, תורה מן השמיים, מהו האדם, בחירה חופשית, וכל נושא שלא קשור להלכה - לא קשור לבית המדרש.
(הלוואי והיתי יודע למה כן, ומעניין אותי למה אתה סובר כך)
2. הבאתי דוגמא מהאמירה ההיפותטית של הרמב"ם. אתה המשכת למסקנה. הרמב"ם כותב שאנחנו מאמינים בחידוש כי הוא לא סותר את השכל הישר, מבחינת השכל הישר, לרמב"ם, אין בו הכרעה, ולכן התורה מקבלת משקל כי כל יסודות התורה תלויים בזה. אבל מה שבאתי להראות בהנחה ההיפוטתית של הרמב"ם זה שהשכל הישר מקבל את המשקל במידה ויש לו הכרעה שהעולם קדמון.
3. לא קשור ללב הדיון שלנו אבל בסדר גמור. (אולי אגיב משהו שמשיק לכך)
4 בפתיח שלך הזכרת את הרב מיכאל אברהם. הרב מיכאל אברהם הוא זה שמעלה את הטענה הזו נגד הרמב"ם בנושא חוק הסתירה. אגב, דעותי בנושא בחירה הם ממנו, (יש לו ספר מדעי החופש ובלוג, והוא הספר היחיד של אדם דתי שלא מבוסס על בית המדרש.).
חוק הסתירה אומר שזה לא יכול להיות קיים, בגלל שאין דבר כזה לוגית. חוק הסתירה הוא חוק שטוען שלוגית לא יכול להיות דבר כזה, לא בגלל הבחינה המציאותית, אלא הלוגית. זו הסיבה שאלוהים לא יכול לברוא אבן שהוא לא יכול להרים. אנחנו נוכל לחלוק גם כאן זה לא לב הדיון. (הערת שוליים: פעם חשבתי כמו הרמב"ם, עד שקראתי את הביקורות של ר' חסדאי באור ה').
5. חלק מהתפיסה של הבעש"ט זה הנושא שהבחירה היא אשלייה. היש הוא אשלייה. הוא לא מנסה לומר שיש בחירה בגלל שאנחנו לא מרגישים - כמו שאתה מנסה לטעון, אלא בדיוק ההפך, הוא מנסה לטעון את מה שאנחנו לא מרגישים.
ורח"ק לדעתי ההוגה דעות הכי מקורי והכי פחות מפורסם בימי הבניים, והוא לא נופל מהרמב"ם אלא אפילו להפך. וזה שחלקו עליו לא מוציא אותו (ואת הבעש"ט) מהיהדות.
6. עיין 1, הספרים היחידים שאני מכניס ל"בית המדרש" זה ספרי הלכה, הספרים שבית המדרש מוסמך בהם. אני מאמין שאם הרמב"ם היה חי היום, הוא היה מסכים לליבוביץ (מאמר מצוות מעשיות) ולרב מיכאל אברהם על הקשר בין בית המדרש למדע, ולא חוטא באנרכוניזם פרשני אריסטוטלי בהרבה מאוד מקומות במורה. (זה לא הדיון אבל התפיסה של הרמב"ם בנושא נבואה, השגחה, והשארות הנפש, מבוססת על הנחה אחת מרכזית, שמקורה בעל הנפש של אריסטו ספר ג, והיא נמצאת גם אצל אלפראבי, והתפיסה של אריסטו מבוססת על תורת הכרה שגויה, שעליה גם התבסס הרמב"ם)
7. אני רוצה לדייק בעקבות הערתך. כשאני אומר שהשינוי קורה ברגע, אני מתכוון לרגע של אחרי הטלטלה הזו. הטלטלה יכולה לקחת יותר מרגע בודד, הרבה פעמים כשזה עמוק עמוק בזהות (או שהיא טראומטית), היא לוקחת קצת יותר זמן כדי להפנים עוד חלקים שניהלו אותנו שהיו עמוקים ולא היטלטלנו איתם לפני. תהליך ההפנמה הוא תהליך הטלטלה, מהירותה תלויה באדם ובכמות האינטואיציה וההבנה הרגשית שלו את עצמו, היא תלויה בכמות הנכונות שלו שלהפגש עם מקומות אצלו שמציגים אותו באור פחות חיובי, ותלויה גם בעומקים וברבדים שהיא נמצאת, ככל שיותר עמוק, ככה יש סיכוי שזה יקח הרבה יותר מרגע ומשתנה מאדם לאדם. הפוטנציאל של השינוי במקרים רגילים ואינטואיציה טובה היא רגע.
אני אדגיש את מה שלא הדגשתי לפני - וזה לב הטענה שלי - אנחנו מוכרחים לבחור כמו איך שנבחר - עד שאנחנו באמת בוחרים. כל זמן שלא בחרנו - מה שעשינו - לא יכל להיות אחרת. אנחנו מוכרחים מכל הסיבות הללו שאמרתי - כל עוד אנחנו לא מודעים, אנחנו מוכרחים לבחור. וגם אם אנחנו מודעים, אם לא בחרנו להיטלטל ולשנות אמונות - אנחנו מוכרחים לבחור. האחריות המוסרית שלנו היא רק כי יש לנו אפשרות להיות מודעים, להיטלטל, לשנות אמונה, ולבחור אחרת. אבל אם לא תעשה את זה - אתה מוכרח לבחור, עם אשלייה של בוחר.
אני מסכים איתך שיש שלב בתחילת חייו של האדם שבו האדם מודע, אבל אין לו יכולת להיטלטל ולכן לא יוכל לבחור כי האונה הקדם מצחית לא מפותחת מספיק (מתפתחת בין שנים 0 - ויכולה עד 20). אגב, זוהי הסיבה שאפשר לעצב ילדים בגילאי 2-6 איך שנרצה, כי המודע שלהם, (בהגדרה שלך השכל) לא חוסם, יש רק תודעה (ומערכת לימבית של עונג וכאב). ואגב, הסיבה לכך שבשונה מכל שאר החיות ההתפתחות של המוח האנושי נעשית מחוץ לרחם, בגלל שפתח הרחם צר משאר החיות (כי שהאדם הוא הולך על שתיים), ואם המוח היה בתוך הרחם, התינוק לא היה יכול לצאת, כי מוח מפותח כבד וגדול פי 20.
עשית היקש מלידתו של האדם, לבחירתו של האדם. כלומר הטיעון שלך הוא כזה -
תינוק = אימפוליסיביות
אדם רגיל = + שכל.
מכאן שהבחירה היא בין אימפוליסיביות לשכל.
הטיעון שלך נכון (לדעתי), אבל אני רוצה להעמיק אותו ולקחת אותו אלי ;)
האדם הוא תמיד עם תודעה. התודעה לא מתפתחת (ולא ניתנת למחקר), היכולת לחשוב על היותינו מודעים מתפתחת, כמו גם היכולת לחשוב על האמונות שגורמות למעשים מתפתחת.
וכאן טמון הקייץ'.
תינוק = חוסר יכולת לחשוב על האמונות שגורמות לו ומשפיעות על מה שהוא עושה.
אדם רגיל = יכולת פוטנציאלית לחשוב על האמונות שגורמות לו ומשפיעות על מה שהוא עושה.
כשאדם נמצא בסיטואציה שהוא מתלבט "בין מה שרוצה לבין מה שיודע שנכון", הוא רוצה כי הוא מאמין בתת מודע משהו שגורם לו לרצות, הדופמין חייב לעבוד רק כשיש לו על מה להיתפס. הוא חייב להרגיש מסר ש"יש לי כאן משהו שיגרום לי אושר". זה מה שעובר בתת מודע. במודע יש את הידע של מה שנכון. מצב כזה שאתה מתאר, היתי קורה לו המצב השיטחי, אבל יותר נכון לקרוא לו המצב שמעל הבמה, מאחורי הקלעים ישנן אמונות. המודע שלנו עסוק באמונה של מה שהוא יודע שנכון, בלי להיטלטל עם מה שהוא רוצה (ומאמין) בתת מודע, ולכן הוא חווה קונפליקט.
חשוב לי להדגיש עוד משהו, המוח שלנו עובד כמקשה אחת בקבלת החלטות, הלימבית והקדם מצחית, קבלת ההחלטות שלנו נעשית על פי שניהם, ומשום כך הוא לא ניתן לחלוקה של רבדים (חייתי, שכלי), אלא לכוליות של רבדים. הסיבה גם, שהאמונות הם העיקר, - כי יש פעמים שבהן המערכת הלימבית צודקת. כמו שמסביר גונה לרר.
הוא לא אשם בזה שהוא הכניס את עצמו - זה היה ה100% שלו. הוא לא יכל אחרת (הוא אולי יוכל אחרת אם הוא ירצה להשתנות, יהיה מודע, ויטלטל, אבל הוא לא יכל, ולכן הוא לא אשם), והנסיבות הביאו אותו. (אני מדמיין שאתה הולך לשאול אותי מה התוקף לעונשים)
תודה על הדיון, מהנה ומחכים ממש לדון איתך. ותודה שקראת והגבת.
