רופאה אחת בטיפת חלב אמרה לי שהנקה עד גיל חצי שנה ממש חשובה להתפתחות התינוק. חוץ מזה הם כל כך פיציים בגיל הזה שאני לא שולחת למעון. הם צריכים עדיין את היחס האישי של אמא, הגמישות, והחום, וכמובן ההנקה. שמעתי שיש הרבה שמוותרות על ההנקה כששמות את התינוק במעון.

אני אישית שלחתי את שני הגדולים שלי בגיל שנתיים בערך למעון, אחרי שחקרתי ובדקתי שזה באמת מעון עם יחס טוב לילדים, ודאגה לצרכים שלהם. ממש עשיתי עבודת חקירה.

בתור סטודנטית עבדתי בפעוטון של 10 ילדים. היינו 2 מטפלות על 10 תינוקות מגיל חצי שנה עד שנה וחצי. ב"ה, עם הרבה מרץ ורצון טוב הצלחנו לתת מענה לכל המתוקים. כך שזה אפשרי. (עד היום בעלי זוכר שהייתי חוזרת סחוטה הביתה.)

מצד שני, אני כבר 4 שנים בבית. אז נכון שאת הגדולים שלחתי למעון בגיל שנתיים כשהרגשתי שבית כבר לא מספיק להם וגם לי היה קשה. אבל היום יש לי גם תינוק בן 8 חודשים, ואני מרגישה ממש צורך לצאת ולעבוד. לא בגלל קריירה או כבוד, אפילו לא בגלל כסף. יותר בגלל שכבר קשה לי בארבע קירות. עם כל זה שאמהות זה הכי חשוב, אני רוצה גם לתרום לאנשים, ולהוציא לפועל כישורים נוספים אצלי.

אז בע"ה אכניס את הקטנצ'יק בגיל 10 חודשים למעון שהאמצעית שלי הייתה בו, עם צוות מקסים.

הוא כל כך חברמן, וכבר פחות תלוי בי מאשר בגיל שלושה-ארבעה חודשים, שנראה לי יהיה לו טוב שם, במיוחד שהוא נורא פעיל.

אני מאמינה גם שאם אחזור שמחה מעבודה, זה ישפיע לטובה על הבית, מאשר אם אהיה מדוכדכת משהות בארבע קירות.

מצד שני אני לא רוצה להיות מאלה שבקושי רואות את הילדים. אז אני מחפשת חצי משרה, עד 1-2, שאהיה פנויה לילדים, לבעל ולעבודות הבית (שלא נגמרות אף פעם).

לדעתי כל אשה עם כל ילד צריכה לעשות חשבון נפש מה נכון לה. אני רוצה להיות להיות עם ילדים שלי לפחות עד גיל שנה פלוס מינוס, אחר כך לצאת לעבוד.

בהצלחה!

(סליחה על האורך, באמת נושא חשוב).

מוכן להמתין לאמא שנה+?

במיוחד כשמדובר בלידות צמודות...

אבל הבנתי שלפי החוק מותר שנה להיות בחופשת לידה ולא אמורים לפטר... ככה אמרו לי בבטוח לאומי.

חוץ מזה מי שמעריך באמת את העובדת הוא יחכה...

החוק שחופשת לידה זה רק 3 וחצי חודשים בתשלום נראה לי ממש לא הוגן כלפי תינוקות ואמהות!

ואני נמצאת בעמדה בכירה שחבל לוותר עליה (גם התפקיד, שאני מאד אוהבת וגם התנאים

שמשתפרים עם השנים. ויש ערך לוותק ולניסיון)

וזו לא שאלה של הערכה. בפועל קשה למצוא מ"מ לתקופות ארוכות ואם מדובר באשה ולדנית

אז בכלל לא משתלם למעסיק.

ולהחליף עבודות לעיתים קרובות זה גם לא כ"כ פשוט (במיוחד אם מצאת מקום שטוב לך בו).

כי לדעתי זה הרבה יותר אידיאלי. וחבל גם לשלם כפול שתיים למטפלת ובפרט שהן היו פגות והן רגישות. אשמח לרעיונות מאמהות שכבר נשארו איך העבירו את היום בבית? אני באמת רוצה להיות פנויה בשבילן ולא להתעסק כל היום בעבודות בית. לחשוב בראש שעכשיו אני כאילו בעבודה ואני בשבילן.

מה גם שאמרו לי שעם תאומים זה אפילו יותר קל כי יש להם גם אחד את השני.

לדחוף נשים להיפרד מהתינוקות שלהן לפחות לחצי יום, בגיל שלושה וחצי חודשים והרבה פעמים לוותר על הנקה בגלל זה, שזה חלק מבריאות התינוק. ממש לא הוגן. גם מבחינה רגשית זה קשה.

מי שמוצא ממלאת מקום ל3 וחצי חודשים, יכול להאריך גם את העבודה שלה. יש מדינות כמו פינלנד ששם אשה יכולה להיות בחופשת לידה גם יותר משנה וזה בסדר. ויש להם כלכלה טובה.

 אם המעסיקים יבינו את החשיבות של האמהות, כל החברה הישראלית תרוויח מזה. אבל בינתיים כמו שכתבו כאן הפמיניזם משפיע מאוד...

ומי אמר שאשה וולדנית תעבוד שנה כן שנה לא? אצל הרבה משפחות עוברת לפחות שנה מלידה להריון, ואז ממילא עוד 9 חודשים עד הלידה הבאה, אז זה כבר כמעט שנתיים, שלא נדבר על שלוש.

אז בטח שהבאת ילדים וגידולם לא נחשב כמטרה חשובה. ביהדות זה נחשב מצווה. באירופה יש כאלה ששואלים במקום "כמה ילדים יש לך?", "כמה בלמי קריירה יש לך?"

אפשר לשאול אותו דבר על חופשת לידה של 3.5 חודשים, "למה המדינה צריכה לממן לכל יולדת? שתסתדר ותממן בעצמה. גם החופשות האלה עולות למדינה כסף".

למה בכלל שמעסיק יעסיק אשה נשואה? הוא בכל מקרה צריך להביא ממלאות מקום, להכשיר אותן.

אז במקום שיביא אותן ל3.5 חודשים, שיאריך להן את העבודה. אם היא למדה את העבודה, מה זה משנה אם היא עובדת או הקבועה עובדת? (כשלי הייתה ממלאת מקום בעבודה, המנהלת אמרה שאנחנו יכולות להחליט בעצמינו כמה זמן היא נשארת במקומי, היא הרי משלמת אותה משכורת לי או לה).

לעומת זאת זמן של אמא וילד ביחד הוא יקר ומשמעותי באמת.

אפשר להיות יעני גאון עסקי עד מחר, השאלה מה סדר העדיפויות שלך ומה באמת חשוב, ומה חשוב פחות.

גם אם לא ישלמו לנשים שנה חופשת לידה, לפחות שישלמו חצי שנה, עד שתינוק קצת יותר גדול, לפחות שיאפשרו להאריך עד שנה (כמו שכבר אפשר לפי החוק), רק זה לא מיושם בפועל.

באמת כדאי שנסיים

אם לא שמת לב, אני עניתי לעניין.

כתבתי שזה בכל מקרה הוצאה של מדינה חופשת לידה. צריך שתהיה הוצאה יותר גדולה בשביל להשקיע בילדים עוד מאז שהם תינוקות. אז אם לא לשלם על שנה של חופשת לידה, לפחות על חצי שנה ולאפשר לאשה לחזור עד שנה (מה שכבר קיים בחוק). אם יהיו משפחות חזקות, ונשקיע בילדים זה יתרום גם לחברה.

מה שבאמת מזיק לתקציב המדינה זה משכורות ענק של מנכ"לים, חברי כנסת וכו', אם כבר אותם צריך להוריד. ויש עוד דרכים לחסוך במדינה.

אני גם כתבתי שלא בטוח שהארכת חופשת לידה תפגע במעסיק. גם ככה הוא הביא מחליפה, היא למדה את העבודה, אז היא תעבוד עוד כמה חודשים. מעסיק משלם אותה משכורת למחליפה או לקבועה.

על בזבוז אמיתי של כספי המדינה: משכורות ענק למנכ"לים, לחברי כנסת, העברת כספים לרשות הפלסטינית שמעודדת טרור, השקעה מוגזמת בתנאי המחבלים בכלא. אם יקצצו בכל אלה, יהיה הרבה כסף להרבה יולדות להאריך להן חופשות לידה.

זה באמת ראש קטן אם לחשוב רק על הוצאות  במדינה בתחום מסוים.

גם לך בהצלחה, 

ויום טוב. מאחלת לך שלא ידברו אליך בצורה כזאת כמו שאת כותבת...

את אומרת ש"לא בטוח" שיש למעסיק עוד הוצאות.

אז ככה- בטוח שכן.

לדוגמא, האם ידעת שמעסיק ממשיך להפריש לפנסיה גם כשהעובדת בחופשת לידה (את ההפרשות שלו. כל מעסיק חייב להפריש לפנסיה) כשהוא מעסיק מחליפה, הוא מפריש פעמיים

בנוסף, לא כל אחד מוכן לעבוד כמה חודשים כמחליף, כך שאיכות העבודה יורדת

בנוסף, לא תוך יומיים מוצאים מחליפה מדובר בתהליך של פרסומים , ראיונות וזמן שמתבזבז של המעסיק או של עובדים אחרים על התהליך

בנוסף, לוקח בהרבה מקומות שבועות עד חודש של הכשרה, בזמן הזה אין תפוקה ויש עלות למעסיק

יש עוד אבל נעצור פה כי כבר הגענו לכמות של אלפי שקלים לכל אחת שיוצאת לחופשת לידה, וזה ל3.5 חודשים ולא יותר.

כמובן קופאית או עבודות כאלו כנראה שהעלות פחותה, אבל עדיין קיימת

בואי נבהיר משהו- אני תמיד לקחתי חצי שנה. ואני חושבת שזה חשוב הכי בעולם, והלוואי שהייתי גרה בשבדיה שם המדינה יכולה להרשות לעצמה לשלם שנה בגלל אחוזי הילודה

אבל כל זה לא הופך אותי לעיוורת להבין שבמדינה שלנו עם אחוזי הילודה שלנו זה אינו כלכלי ובלתי אפשרי (וזה בלי לדבר על כל הערביות שגם יקבלו את השנה הזו)

בלי קשר למדינה, המדינה משלמת לעובדת ולא למעסיק. אז כל העלויות שהזכרנו קודם הן על המעסיק עצמו. למה את חושבת שיש חק לא לפטר עובדות בהריון ואחרי לידה? למה יש חוק כזה גם על מילואים  - שזה רק חודש! זה בגלל שהמעסיקים פה מגעילים? לא. רובם יהודים טובים שחושבים שילדים זה חשוב מאד

אבל הם לא יכולים או צריכים לממן ילודה של אחרים

והמציאות היא שזה מוריד את הרווחים שלהם מהעסק מאד מאד. כשמדובר בעסקים קטנים שגם ככה בקושי שורדים במדינה אז בכלל

אז כל ההוצאות של המעסיק לא קשורות למדינה- והדבר היחיד שהמדינה קשור לענין הוא חקיקת חוקים שאוסרים עליו לפטר. אפשר לפחות שתביני את זה?

כל שאר ההוצאות של המדינה שאת כותבת, כמובן, את צודקת. יש המון הוצאות מיותרות. 

תמיד, בכל דבר. אבל אני לא חושבת שאת מבינה בכלל כמה לשלם חופשת לידה של שנה תעלה למדינה. אין כל כך הרבה מנכלים שהשכר שלהם מגיע ממשלם המיסים. אם תקצצי לכולם את השכר עדיין תצליחי לממן חופשת לידה של שנה אולי לרחוב שלך.

ועדיין גם לו יצוייר שלא יהיו יותר ספורט תרבות(אני בעד דווקא) , בכירים במשק וכו וכו, המדינה תוכל לממן חופשות לידה של שנה לעיר אחת או שתיים. 

עוד לא הזכרנו את העובדה שיש מענקי לידה, קצבאות ילדים, נקודות זכות במס, ועוד כל מיני דברים שהמדינה משלמת

וכל זה לא פותר את בעית המעסיקים. באמת שנראה שאת ממש לא מבינה כמה קשה לשרוד פה כעסק

וכל זה באמת באמת באמת לא מכסה את הדיון שאת חושבת שמישהו צריך לממן ערכים או מצוות שלך. אבל לא בא לי להיכנס לשם.

כמו שכתבתי צריך, להשתדל לממן לפחות חצי שנה אם לא שנה. חופשות ומענקי לידה מממנת המדינה.

ויש עוד בזבוזי כספי המדינה שלא התייחסת עליו, כמובן שקשה להתייחס להכל.

אני חושבת שאם יפסיקו בזבוזי כספים  בתחומים אחרים יהיה יותר כסף למדינה ממה שנראה לך.

מעניין שאחרי הפגנות על יוקר המחיה לפני כשמונה שנים, וועדת טרכטנברג, פתאום הממשלה נתנה הקלות לאזרחים הקטנים: הנחות גדולות בנסיעות לסטודנטים, עזרה להורים בהוצאות על ילד מגיל 3, וכו'.

כנראה שאם רוצים, אפשר לחשוב איך לעשות שינוי כלכלי.

ובקשר לערכים, גם המדינה צריכה לחיות לפי ערכים ולא רק אדם פרטי, בשביל להיות מדינה מתוקנת. ככה חשבו מקימי המדינה כשעוד לא היו פה חברות היי טק, מדינת ישראל הייתה מדינה חדשה ולא חזקה כ"כ, אבל עם אמונה גדולה בערכים. גם ההוצאות צריכות להתאים לערכים.

למשל, בישראל ממנים לקשישים מטפלות שבאות לבתיהם מבטוח לאומי. יש מדינות שלא עושות את זה. אצלנו במדינה יותר חושבים על הקשישים.

טוב, מתחיל להיות ארוך הדיון הזה.

כדאי לסיים.

ובקשר לקום המדינה, כן, לאנשים היו ערכים ואדיאליים- איך הם נותנים למדינה! לא איך הם מקבלים ממנה

נשים עבדו פה כמו חמורות בלי חופשת לידה בכלל עם התינוקת עליהן במנשא. כמו סבתא שלי למשל.

יש המון, לא קשה למצוא

תשאלי אותם בהנחה והמדינה מממנת שנה של חופשת לידה האם זה ישפיע על החלטתם להעסיק נשים

מעסיקה שלי כשהייתי אחרי לידה ראשונה אמרה שאם היא כבר מביאה ממלאת מקום, והיא עושה עבודה טובה, לא משנה לה באמת איך אנחנו מחלקות בינינו את זמן העבודה. היא יכולה להמשיך לעבוד במקומי עד שאחזור.

עם כל הקושי, יש הרבה מעסיקים שמעסיקים נשים נשואות. זאת עובדה.

מה שאת מתארת, הקושי הוא בעצם להעסיק נשים שיולדות ופחות בלהאריך את זמן העבודה של ממלאת מקום.

ואם מדברים על הסבתות שעבדו אחרי לידה, תשאלי כל רופא כמה זה גרוע לבריאות. צריך גם אמהות חזקות.

רוב האנשים תורמים למדינה חלק מהחיים, ומקבלים מהמדינה חלק מהזמן, כמו פנסיונרים לדוגמה. יש זמנים שמותר גם לקבל מהמדינה.

תדברי עם מעסיקים. באמת, לא מנסה להשתלח בך או משהו אבל את לא חיה במציאות. אני מכירה את העולם העסקי ופעלתי המון למען העסקת נשים (בהתנדבות) ואת פשוט לא מבינה מה המצב. באמת שלא.

כן, יש המון שמעסיקים נשים. קופאיות. בחנויות. מטפלות

ככל שהמשרות הן במשכורות יותר גבוהות, יש פחות ופחות נשים. חלק מזה זה בהחלט בגלל חופשות הלידה. לכן יש חוקים. והגנה מהמדינה. זה לא משנה את העובדה שלא מספיק מעסיקים נשים

ואם חופשת הלידת תתארכנה לשנה יהיו מקומות שלא יעסיקו נשים בכלל, זו המציאות. אני מכירה אותה מקרוב.

אם זה באמת משנה לך ובאמת מענין אותך תבדקי את המציאות מול המעסיקים, לא מישהי אחת. מציאות רחבה וכוללת.

זה לא אומר שאני לא חיה בחברה ולא רואה נשים סביבי. 

יש לא מעט נשים שמאריכות חופשות לידה (על חשבונן, לצערן) בשביל להיות עם התינוק עד גילאי חצי שנה, שמונה חודשים וגם יותר, כי זה באמת חשוב להן. ואלה לא נשים שעובדות בעבודות הפשוטות אלה בעבודות שלמדו בשבילן לתואר. 

עצם זה שיש חוק שמאפשר לאשה להיות בחופשת לידה עד  שנה ( על חשבונה רוב הזמן) בלי שיפטרו אותה, הייתה סיבה לחוקק את החוק הזה.

שמעדיפים לא להעסיק נשים נשואות.

השינוי בעניין זה יכול לבוא מלמטה, וכדאי שלא יבוא על חשבון המשפחה.

אולי תבדקי נושאים לפני שאת מדברת עליהם

את יודעת כמה אנשים- בינהם אני- משקיעים זמן ואת הלב והנשמה כדי שיותר נשים יזכו לתעסוקה?

את רק מדברת על זה שמגיע ומגיע ומגיע ככה וככה מהמדינה ומהמעסיק ושיחול שינוי

לכי תתחילי להתעסק בנושא קצת, תפעלי למען נשים אחרות לא בדיבורים אלא במעשים ותרכשי יותר מידע על הסיבוכים של הנושא ורעיונות מעשיים איך לפתור אותו

די

סליחה

את פשוט מרתיחה אותי

אני יורקת דם למען תעסוקת נשים

את יורקת מילים בלי משמעות ובלי טיפת דבק שיחזיק אותן

בלי להבין על מה את מדברת בכלל

אני סיימתי

שלום לך

כשתמצאי עבודה, תדעי שאת חייבת לי ולעוד המון חברות שלי שעובדות בהתנדבות בכל זה, תודה.

בהצלחה לך בחיים.

וחושבת שאת היחידה שמבינה בחיים. כדאי לך להוריד את האף.

יש את אלו שמנסים לתרום לחברה ויש את אלו שמחפשים שיתנו להם

אם לא נעים לך שאת חייבת למי שמנסה לקדם העסקת נשים במדינה אז קדימה, תעזרי גם את.

ובנושא של הבנה עסקית על העסקת נשים אני מבינה ואת לא. זה המציאות

יש מלא נושאים אחרים שאני לא מבינה ובהם האף שלי מאד נמוך, אבל יפה שאת דואגת לי.

את לא האחראית הבלעדית לשינויים בחברה.

ותרמתי לחברה הישראלית המון. עבדתי מגיל 17 וגם התנדבתי.

אני בטוחה שגם האמהות היא תרומה למדינה.

רואים את המציאות גם בלי להיות בתוך התחום העסקי. גם מתוך ניסיון חיים אפשר לדבר.

אני לפחות מקבלת את זה שיש עוד דעות חוץ משלי.

לא בדיוק הוכחת בדיון הזה שאת מקבת שיש עוד דעות אחרות משלך

סתם לידיעה, אני התחלתי את התרומה שלי בזה שהייתי כמוך, רציתי חופשות לידה ארוכות במימון המדינה, ומעסיקים מתחשבים וכו

מתוך הפעילות שלי למדתי את המציאות, ראיתי מה קורה ולמה יש דברים לא אפשריים, איפה הדברים האלו פוגעים בנשים במקום לקדם אותן וכן הלאה

אני ממש לא אחראית בלעדית לשינויים בחברה, אבל בתחום העסקת נשים , וואלה, אחראית לכמה שינויים בהחלט. אין לי מושג במה תמצאי עבודה ואצל מי, אולי לא תהיי חייבת ישירות לי, אבל כנראה שלאחת החברות שלי בתחום הפעילות של קידום עבודת נשים- כן. 

ולא, לא רואים את המציאות של מעסיקים מהצד של השכירים בכלל. דברייך רק מוכיחים את זה שוב ושוב

וקצת השתנו לך הדעות שלך עם הזמן.

על מה שהאמנת בו ועל השינוי שרצית לעשות בגלל כניעה למציאות.

ויהיו בע"ה אנשים, חיילים, יעבדו, מקווה שגם יתנדבו ובטח שיתרמו למדינה.

גם בלימוד תורה  ובשמירת מצוות יתרמו לכלל ישראל (ומי שמבין, מבין).

בכך שיקימו משפחות ויביאו ילדים. כך עם ישראל רק יגדל.

במשך שנה. אני חושבת שלפחות חצי שנה צריך לממן לאמהות חופשת לידה עד שהתינוקות קצת יגדלו, לפחות לאפשר הנקה שחשובה לבריאות התינוק, ואחר כך אם האישה רוצה להאריך, כן לאפשר לה את זה. זה התינוק שלה... לא סתם חוקקו את החוק שמאפשר להיות עם התינוק בבית עד גיל שנה (על חשבון האישה). שכל אחת תבחר מה נכון לה.

אני פשוט ראיתי נשים שכואב להן הלב לתת את התינוק הפיצי בן 3.5 חודשים למסגרת, אבל הן עושות את זה בגלל מצב כלכלי שמחייב לחזור לעבודה, או בגלל ציפייה של מעסיק.

לכן כתבתי שכדאי שיהיה שינוי. עם כל האהבה שלי למדינה הנפלאה שלנו, יש דברים שצריך לשפר.

כל מיני קצבאות, הנחות, מטפלת פעמיים בשבוע, זה דבר מצוין. הגיעו למסקנה שזה נכון והם מקבלים את התנאים כמו סבא שלי. אף אחד לא אומר: למה שיקבלו מטפלות על חשבון המדינה, שהילדים שלהם יטפלו בהם.

גם תינוקות בחודשים הראשונים לחייהם זקוקים מאוד לאמהות שלהם, אז המדינה ממנת חופשה של 3.5 חודשים. מי אמר שזה מספיק? הרפואה אומרת שהנקה חשובה מאוד, קריטית עד גיל חצי שנה. ובכלל יחס של אמא זה לא יחס של מטפלת במעון...

טוב, נראה לי מספיק עם הדיון...

תשאלי את כל הנשים סביבך שמאריכות כמה אחוזי נשים יש אצלן בעבודה. 

תבדקי כמה הן יולדות (רמז, לא שמונה ילדים ולא כל שנה) 

זה שאת לא באה מהעולם העסקי או מתעסקת בו אומר שאת לא מבינה את כל האילוצים והסיבות וההשלכות של הכל. חבל שאת לא מסוגלת להודות בזה שלא הכל את מבינה.

ואני באמת מציעה לך ללכת לבדוק לשאול ולחקור.

ולגלות למה ומה קורה מאחורי הקלעים. כלכלה זה לא דבר פשוט.

לי היה כך כשהנקתי עם ההריון..

ההנקה.
כשהפסקתי להניק- עברו הסחרחורות.
אין ברירה...

והאם הוא בשליטתך או לא.

קנאה לרוב מגיעה כשחסר לנו משהו, וזה מאוד תלוי מה העניין כדי לדעת איך להתמודד, להתמקד ביש או לרפא את הפצע הרגשי שמפעיל אותך ככה.

נניח אם את מקנאה שבמי שיש לה תמיכה מההורים ולך אין, אבל ההורים שלך בסך הכול נורמטיביים ואוהבים אותך (או היו ואינם בחיים) אפשר להתמקד שוב ושוב ביש, במה שכן היה, בטוב שהם הביאו לך.

אם ההורים לא נורמטיביים או אוהבים, וטיפסת החוצה לבנות את עצמך לבד אבל זה עדיין משהו שממש קשוח לך ומלווה אותך (מן הסתם, נושא משמעותי מאוד) כדאי ללכת לטיפול רגשי לעבד את האין שלך.

אותו דבר בכסף, אם יש לך עבודה והכנסות אבל בדוחק ומסביב יש שפע, או אם הגעת ממשפחה ענייה והכסף גורם לך למצוקה.

או נניח ילדים (נניח אם יש לך שלושה וחלמת על משפחה מרובת ילדים, או אם אין לך ילדים - מן הסתם מצב קצת אחר ודורש התמודדות אחרת) 

נראה לי פשוט לקבל את זה שאת מקנאה. זה בסדר שאת רוצה מה שאת רוצה.

ובמקביל- להפריד בין הרצון שלך לחוסר פרגון, כי אם זה משהו טוב אז זה משמח שיש אותו לכל מיני אנשים אחרים, וזה שיש להם לא מוריד ממך או מהרצון שלך...

ולגבי החוסר האובייקטבי- אם זה משהו שיש לך מה לעשות ואיך לקדם אותו, ממש לשבת ולחשוב על זה איך את מקדמת ומה. יותר קל כשאת יכולה לעשות משהו קונקרטי לגבי זה.

ואם אין מה לעשות אז פשוט לנסות לקבל את זה (אולי בטיפול. זה נשמע משהו שממש משמעותי בחיים שלך ואולי יהיה קל יותר עם עזרה חיצונית.) לקבל את זה שזה לא יקרה, אולי אף פעם לא. וזה בסדר לכאוב את זה שחסר לך.

ולא להתבחבש האם הרגש הזה טוב או לא.

קנאה היא אנושית ולגיטימית ויכולה לעזור לנו בחיים להבין באלה נקודות בחיים שלנו אנחנו רוצות להשתפר.

האשמה על הרגש וההלקאה רק עושים ממנה יותר אישיו ממה שהיא.

תקבלי את זה שאת מקנאה.

(אם זה בגלל רשתות חברתיות, אז לסגור, הדבר הכי טוב שעשיתי לעצמי)

ושתי פעולות טכניות שעוזרות

1- להפריד בין האדם שמקנאים בו לבין הדבר שמקנאים בו - אני לא מקנאה ב"רחלי" אני מקנאה בזוגיות טובה ומפרגנת.

2- להחמיא ולפרגן לאותו אדם למרות הקנאה

דבר טוב

זו מראה למשהו שאני ממש רוצה ואין לי

זה רגע של מודעות טהורה

כי הגוף לא משקר

אני מאמינה שאפשר להשיג כל דבר אם באמת רוצים

לכן אם מגיע רגש כזה

אני מחדדת לעצמי מה אני רוצה להשיג

ומתכננת את הדרך לעשות את זה

גם אם זו דרך ארוכה 

הקנאה נובעת מחוסר שיש לי משהו שהוא יותר פיזי/כלכלי

כמו בית יותר גדול (יש לנו דירה משלנו בה מסודרת ויש בה מספיק חדרים לכולם אבל עדיין נניח אני מרגישה ובצדק שהסלון קטן לי ואם אחד מבני המשפחה יעבור דירה זה יהיה לי ניסיון ממש קשה. או נניח חופשות משפחתיות יש הרבה מסביבי שנוסעים לחול לדוגמא. יש לי יכולת כלכלית *אולי* לסוע לחול אבל אני לא נוסעת מסיבות אישיות שמונעות ממני וזה מפריע לי וקשה לי. או נניח שאני רוצה לסוע לחול רק עם בעלי אבל הוא פחות בקטע לעזוב את הילדים לבד לבד ולסוע (ילדים גדולים בלי קשר נראה לי מוגזם לעזוב לכמה ימים את הבית)

יש לי בה המון יש

ולא ברור לי למה ככה קשה לי עם האין

וזה כל הזמן מסביבי ולפעמים בתקופות מסוימות זה ביתר שאת

נניח בחופש שהרבה מסביב נוסעים לחול ואנחנו לא.

אני לא מצליחה להכניס לראש

הכל בסדר יש לך משפחה בריאה וילדים מהממים ובריאין בה תגידי אלף פעם תודה תתמקדי בחופש פה וגמרנו

* זה לא תמיד דברים כאלו לא ברי השגה. אבל אני לא הפקטור היחיד בתמונה יש עוד שיקולים ומרגיש לי כאילו יש לי בעיה עם עצמי ואני לא שמחה אפעם במה שיש לי ומי מבטיח לי שאחרי שהחליט שלמרות הכל נניח נוסעים לחול אז אני ירגע (במחשבה שלי כן אבל במציאות אולי יהיה לי דברים אחרים להתלונן עליהם)

* אני לא משתפת אפחד ברצונות שלי. בעלי יודע שהייתי רוצה אבל הוא לא מתרגש כי יודע שזה המצב ומקבל אותו בצורה פרקטית וגם זה טוב לו כי בגדול נניח שוב לנושא חול הוא היה מעדיף מראש שלא להתחיל עם זה בכלל.

* באתי מבית עם מושגים הרבה יותר גדולים. חייתי בבית גדול וכל היכולות הכלכליות ורמת החיים היתה הרבה יותר גבוה משל בעלי. אני כבר שניים לא חיה ככה אני לא נשואה לא שנה וגם לא 10 שנים אלא הרבה הרבה יותר. כל השנים ויתרתי והיה לי קשה. אבל אני מרגישה שהכל שעובר הזמן העומס מצטבר ואני לא מצליחה להתמודד איתו

* אני מפרגנת בה לכולם סביבי (ככה אני מרגישה) הקושי שלי הוא מול עצמי

ולדעתי גם הילדים מרגישים את זה וזה משפיע גם עליהם.

* אני לא מצליחה לקבל את זה שזה המצב

* מותר להתפלל על זה ? שיהיה לי כל מה שאני רוצה ? זה נשמע לי ככ ריקני

על רקע כלכלי

בעיניי היא הכי פשוטה לפתרון

כי לעשות כסף

לשים מטרה כזו בסדר עדיפות גבוה

זה לא מאד קשה

ואז יש מספיק כסף למה שרוצים

לנסוע לחו"ל אפשר עם חברה/ משפחה לא חייבים באופן זוגי

לפעמים צריך להבין את שורש הרצון והקנאה ולתת לשורש פתרון 

דבר שני , אני חושבת שדווקא השינוי מגמה שאת חווה- הגישה של "בית גדול, מושגים גדולים" לעומת הגישה העכשווית של מה שקיים לך במציאות היום, זה גורם לך לחדד את ההבנה של מה את רוצה באמת/מה היית רוצה באמת.

אני חושבת שקנאה (לפחות מעצמי אני יודעת לומר) זה לא דבר רע. הקנאה יכולה לדרבן אתנו לשינוי כדי ליצור את מה שאנחנו רוצים. וככה כל אחד מתפתח מהזווית שלו וממילא יש מצב של           "קנאת סופרים תרבה חכמה"

הקנאה הופכת להיות רעה כשהיא משפיעה עלינו רע- מלמדת אתנו להיות נרגנים/לא מקבלים את עצמנו/ לא מרוצים מעצמינו או מחלקנו בעולם/ צרי עין כלפי אחרים והצלחותיהם.

וזה אולי גם מה שגורם לרדוף אחרי עצמינו בנסיון להצליח כמו/ להשיג את ... כמוהו/ להוציא את העיניים לשני כדי להראות ש"גם לנו יש", וחוסר נוחות כללי עם עצמינו/ העולם.

אני כותבת פה על עצמי, את מוזמנת לקחת לך מה שיועיל לך.  

מה שעוזר לי - זה להתמקד קודם כל במה שיש לי כרגע (לא מה שטוב וברור לי שקיים טכנית, התמקדות בחוזקות ואיכויות שקיימות בי תמיד ולא תלויות בשום מצב גשמי) ולנסות לראות איך אני מתקדמת לאט לאט  בעזרת אותן איכויות ליעד שאני רוצה.

דבר נוסף שעוזר לי

זה פשוט להתפלל, לדבר על זה עם ה' ולפרט לו- תודה על מה שיש עד עכשיו, ואחרכך ממש לפרט לו מה אני רוצה שיהיה לי ולמה. ולומר לו "אתה מכיר אותי. אתה יודע שאני לא מבקשת סתם . תעזור לי עם המידה הזאת שקשה לי, תתן לי כוח ויכולת, זה לא רק בשביל הבניין הפרטי שלי, זה למען כבוד שמיים! "  

וגם לצייר במחשבה את החזון של הדבר שאני רוצה מאוד. זה גם עוזר לי ואני רואה מזה התקדמויות.  

מה בדיוק חסר לך.

החופשה בחו"ל שחזרת עליה - כתבת אפילו שאולי זה כן מתאפשר אבל בעלך מתנגד להשאיר את הילדים.

אולי שם הנקודה?

אולי מה שמפריע לך זה החלטות בחיים שמישהו מחליט בשבילך ואת לא לגמרי שלמה איתן או החלטות שמנוהלות יותר מדי ע"י רגשות שליליים כמו אשמה, ויש לך חוסר השלמה איתן.

אולי את פשוט רוצה זמן וחופשה לבד עם בעלך?

אולי חופשה בארץ תספיק? (לפעמים בארץ יקר יותר מחו"ל)

לקבל את הקנאה. מותר לרצות הכל גם אם זה לא הגיוני או לא מסתדר וגם אם יש לך המון דברים אחרים שכן קיימים.

ודבר שני- לנסות לבחור

זה נשמע שיש הרבה בחירות שאת מתבאסת עליהם. אז לנסות לפתוח עם עצמך את ההחלטות שוב ולראות- יש איך לשנות את ההחלטות? אם לא, מה הסיבות שהחלטת אותם?

כאילו מבחינתי יש הרבה דברים שאני מרגישה שאני חייבת לעשות, ואז כשאני חושבת על זה אני מבינה שזה בחירה- נניח בחירה לכבד את הרצון של בעלי, או לחיות יותר בנחת אבל עם יותר לחץ כלכלי, או סתם שקט כשאני מרשה לילדים ממתק כדי שלא יבכו עכשיו חצי שעה😅 כאלה החלטות. ואז כשאני מבינה שאני לא חייבת אלא בוחרת בזה, יותר קל לי להשלים עם ההחלטות. וכמובן יש דברים שאפשר לשנות. אולי שווה לך לנסות את זה.

לא בטוח שזה רלוונטי לך אבל זה הכי חזק מבחינתי.

לפני כן אני אגיד, שאני ךא טסתי לחו"ל מעולם וסביבי אנשים טסים כל הזמן, פשוט אין לי מספיק וזה מבחינתי יעד לא ריאלי אז אני לא מתכננת שום דבר כזה.

כנ"ל בעוד אספקטים, אם אני קונה לילדים בגדים זה בגלל שהתרווח קצת החודש או שממש כבר חייבים כי הבגדים מרופטים.

בניגוד ל@00 אני לא חושבת שהכי קל בעולם לעשות כסף ולכל אחד יש את הנסיבות שלו.

אבל זו לא הנקודה.

אני מתנדבת תקופה ארוכה אצל מישהי שהחיים שלה קשים מכל אספקט, הבית שלה נראה נורא, הבריאות שלה על הפנים, המשפחה שלה קטנה ולא ממש בקשר וכו'.

אני נהנית ממהתנדבות, כי אני באמת עוזרת לה במה שהיא צריכה.

אבל בעיקר חוזרת הביתה ומרגישה עשירה מופלגת.

זה יותר טוב מכל שינון שאשנן לעצמי.

החוויה, ולא השכל, עוזרים לי לשמוח בדירה המאוד ממוצעת עד קטנה שיש לי, אז מה אם המטבח מתפרק והבית מבולגן, יחסית למה שיש אצלה הבית שלי הוא ארמון.

אני כמובן שואפת שגם לה יהיה ארמון ועוזרת במה שאפשר (לא בכסף כי אין לי, אם תרציי אסביר קצת יותר בפרטי) ועדיין ההמחשה הזו מול העיניים כמה יש לי, עוזרת כמו חיסון כשהקולגות שלי טסים פעם אחר פעם לכל מיני חופשות בחו"ל, ובוכים שאירועים משפחתיים קטנים עולים להם הון כי אי אפשר לוותר על כלום (וכמובן אני חוגגת הרבה יותר צנוע כי פשוט אין)...

במקום להתפלל על שיהיה לך כל מה שאת רוצה.
ממש מבינה אותך ממקום של קנאה, אני למשל ממש מקנאה בנשים עם בתים גדולים ומעוצבים. תמיד זה צובט אותי וקשה לי.
דווקא בטסים לחו"ל אני ממש לא מקנאה.
כל אחת והקנאה שלה.
עם הזמן אני פחות מקנאה בבתים גדולים משלי, רואה, מקנאה וזה עובר לי מהר מאשר פעם.
לא יודעת איך... אבל כבר כמה אפשר לקנא?
גם חולמת לשפץ את הבית אז זה מנחם אותי כשאני נזכרת בכך.
אולי תדמייני לך טיול חלומות בחו"ל שכשיתאפשר לך יום אחד תבצעי אותו
וכל פעם כשמישהו יטוס והקנאה תגיעי, תחשבחי לך על הטיול השווה שאת הולכת לעשות ביום מן הימים. זה מרגיע את הנפש, את הקנאה כי אז המוח עסוק בלחזור לדמיין את טיול החלומות שלך ופחות לקנא בטיול החלומות של השכנה שטסה מחאר לחו"ל.

נשמע שאת לא יודעת בדיוק מה את רוצה, ולכן כשמישהו אחר מגשים את הרצון, פתאום קופצת לה קנאה, שאולי הוא עושה את מה שאת חולמת בסתר.

עשי לך רשימת חלומות משלך.

חלומות קרובים יותר וחלומות יותר רחוקים.

מה נותן לך תקווה ביחס לחלומות האלו.

מה מרחיק אותך וגורם לך לייאוש.

מה הכלים שלך להתמודד עם הייאוש.

וכולי וכולי.

ככל שתבררי לעצמך בתוך עולמך הפנימי- מה את רוצה באמת, רצון נקי שלך מבפנים בלי השפעות מהסביבה

ומה יכול לעזור לך להגשים

את מכאן תמיד תוכלי להתפרסם ולחזור לעצמך

בלי להתפזר מכל מיני מראית עין של אחרים.

לפני כמה זמן היינו באיזה אירוע המוני, ותפסתי שאני מקנאה בנשים יפות יוצר ממני. היה נראה לי דהחיים שלהן דבש מדבש.

ואז הבנתי, שכשאני עסוקה מלהסתכל על אחרות,

הבעיה היא לא הקנאה.

הבעיה היא שאני לא נהנית מהיופי שלי.

כדי להינות מהיופי שלי, אני צריכה. לעשות עבודה. עבודה פנימית של להפסיק להסתכל החוצה.

וזה קל. כי אני רק צריכה להגיד לעצמי משפט אחד

"אני לא מודדת עכשיו מי ייתר ממי כדי שאוכל להינות מהיופי שלי".

כלומר האינטרס שלי הוא לא להסתכל.

ולכן זה קל יותר מאשר איזו שאיפה אידיליה של לשמוח בחלקי.

ככל שתסתכלי החוצה ככה לא תהני ממה שיש לך.

לא תגידי לעצמך איזה כיף שלי יש... שה' ברא אותי עם...

אלא- בטח אצלה יותר שלם, בטח להם יותר טוב

וככה הנאת החיים שלך נפגמת.

אי אפשר להינות מהשפע ככה.

או בבית גדול יותר, אלא עמוקה יותר

את מרגישה שוויתרת כל השנים. על מה ויתרת? לטובת מה? איזה תועלת חשבת שזה יביא? מה היה קורה לדעתך אם היית מרשה לעצמך לא לוותר?

האם זה נחשב ויתור, או שבחרת בזה?

האם יש דרך לשנות?

הקנאה מציקה לך כנראה כי אנשים אחרים מרגישים חופשיים לעשות דברים לעומתך, שאת מוותרת, והוויתור הזה שאת מרגישה יושב עלייך ובא לידי ביטוי בקנאה אבל בעצם הוא עמוק יותר והיא רק הסימפטום. לדעתי.

ולכן - עוד טיסה או בית גדול יותר לא יפתרו לך את זה לדעתי. כי חופש פנימי להיות מי שאת ולהתנהל בחופשיות (בלי קשר לכסף, זה גם מה אומרים, מה "מותר" לי להרגיש, מה אני רוצה, תקרות זכוכית כאלה וגבולות שאנחנו שמים לנו בראש)  זה דבר שלא קונים בכסף. זה האומץ להביט למציאות בעיניים ולתת לעצמך רשות להביע רצונות ולתפוס מקום.

כמובן שאם דיברתי שטויות - זרקי לפח, הכל טוב

חיבוק♥️

וכמו שאמרתי

לא תמיד זה שאין לי זה בגלל שאין לי יכולת כלכלית

לפעמים יש דברים אחרים שמונעין (אולי אצל מישהו אחר זה לא היה מונע אבל אצלנו זה כן מונע)

ואני תמיד מתלבטת בין להגיד אני רוצה ואני חייבת ויהי מה

לבין קצת לעבוד על המידות שלי.

אגב לא כל יעד כלכלי הוא תמיד מושג

פרנסה זה אחד המפתחות של הקבה

אני מאמינה שחובה לעשות השתדלות

אבל גם חובה לדעת שזה לא בשליטתנו והכל מתנת שמיים

שמודעות היא מידה טובה

לחדד מה רוצים ולנסות להגיע ליעד הזה

זה טוב

קנאה שמביאה כעס/ צרות עין/ דברים אחרים שליליים

זה בעייתי

הדרך הנכונה לעבוד על המידה הזו

היא המודעות

המראה לנפש

לגבי הפרנסה

יש לאדם בחירה מספיקה כדי להרוויח מספיק

גם בהתחשב שלא הכל בידו

בעיניי לפחות

שמדבר על כוחה של הקנאה (בעקבות קנאת קרח במשה ואהרן).

ממליצה לשמוע, יש שם תובנות מיוחדות!

לקפל את הנעל וכך תוכלי לדעת אם הסוליה גמישה מספיק

אני אוהבת את הנעליים של פאפיה

במבצע באתר ב75 שח

אם את צריכה מידה 19 שזה קטן כנראה יהיה לך מגוון גדול יחסית של נעליים שנשארו מהם מידות

כמה פעמים בודדות ולא ממש להליכה, אז תחפשי בחנויות ילדים כמו שילב, גולף קידס כזה..

אני מתכוונת למשהו כזה-

סניקרס בגוון חאקי

היא התחילה ללכת לפני כמה שבועות

אז היא צריכה כבר נעליים טובות

ויש לנו חתונה אז היא צריכה גם חגיגיות...

אם כבר אז שיהיו טובות לשבת

ובעיקרון לא צריך נעליים שדווקא מוגדרות כצעד ראשון, צריך שיהיו מספיק תומכות לרגל, ועם סוליה רכה אבל מניסיוני במידות פיצקיות קשה למצוא משהו שהוא לא צעד ראשון.

אם את צריכה יותר קטן ממידה 19 אז אני מצאתי רק בנמרוד מידה 18 של אלפנטן.

אני לא יודעת איזה מידה היא

נלך לחנות ונמדוד מקווה ש19 יהיה טוב

הפיזיותרפיסטית של הבת שלי המליצה לנו על הנעליים של פאפיה ונמרוד.

חשוב שהנעל תחזיק טוב את הרגל, בעיקר מאחורה.

לפאפיה יש חגיגיות יפות שהן צעד ראשון. גם אנחנו מתכננים לקנות לה כאלה לאירוע שיש לנו

לפאפיה יש חנות? או שחנויות מוכרות נעליים שלהם?

תודה!

או עלי אקספרס

איכות פח, רק לזמנים שרוצים שתהיה חגיגית ויפה. עולה גרושים.

זה לא יגיע לי עד האירוע

עכשיו קצת יקר שם עדיין לטעמי

אבל אם זה חשוב לאירוע הייתי קונה

אני מחכה לסוף עונה

בבני ברק יש כמה חנויות שיש גם נעליים אלגנטיות לשבת ואירוע במידה 19.

אם רלוונטי לך בשמחה אתן לך שמות וכיוון (כמה רמות מחיר...)

בני ברק רחוק לי

תודה

זה מקבע להם את ההליכה, 

וכשהסוליה קשה זה ממש לא טוב, ולא נוח...

אם רלוונטי לך, אנסה למצוא דרך להעביר לך.

הן עלו 400 שקל, הילד נעל אותן אולי 4 פעמים.

אעביר לך בשמחה, רק תגידי איפה את גרה אני בשבוע הקרוב צפויה להגיע למרכז בכל מקרה. 

הביא מהגן חטיף . התברר שהוא לא אוהב אותו , חילק לאחים תוך כדי אמירה- אל תשכחו לומר לי תודה!

בבוקר יצאנו לגן . בספסל ישבה שכנה מבוגרת , לידה כלב רחוב . הוא - נתפלל שהכלב שלא יאכל אותה!

בתחילת שנה לקח לו כמה שבועות להתרגל לגן. אז הוא סיפר לי שגננת טרפה ילד . שאלתי - רק ילד אחד?

הוא ענה - רק אחד , כל השאר הלכו הביתה מהר.

אני שואלת אותו "איפה האף שלך?"

הוא עונה לי "במטבח".

(הטישו היה במטבח).

לפעמים באמבטיה הוא מתחיל לשאול אותי על השמפו והסבון "מה זה?", למרות שהוא יודע את התשובה.

אז פעם בצחוק עניתי לו דברים לא קשורים.

מאז הוא בעצמו שואל ועונה דברים לא קשורים.

וגם- כל לילה כשאני שרה לו 'המלאך הגואל אותי מכל רע' הוא אומר אל תגידי מכל רע, רק מכל טוב! (אחרי כל ההסברים שניסיתי

ושואל שוב ושוב בטון עולה ומתעצבן "איפה החריף שלי!?"

לקח לי כמה דקות טובות להבין שהוא מחפש את החטיף שקיבל מהגן.

גם אצלנו בן ה4 מברבר כל מיני פנינים.

באחת הפעמים אבא שלו שם אותו מהר מהר בחדר לישון אז הוא אומר לו- אבא אבל למה אתה לוקח אותי בהילוך מהיר?😂😂

היה בטוח שהתחיל החופש

אמרנו לו שכן

הוא: מה? לא! (בטון של מורה שאומרת 'אין על מה לדבר') 😂

אני מעירה אותה ואז היא שואלת: אמא איזה יום היום? אמרתי לה חמישי אז היא: למה?

מה זאת אומרת למה 🤣 אמרתי לה כי אתמול היה יום רביעי 😅 חמודה, בת 3 וחצי.. גם לי יהיה סלט ממרח הימים השבוע 🫣

לקחתי אותו לרופא כי חשדתי שהאדום שיש לו בישבן זה פטריה. ובדרך הסברתי לו קצת לאן הולכים וקצת על מוגנות.

בזמן שמחכים לרופא הוא מצהיר בקולי קולות: תכף אני מיכנס לרופא כי יש לי אדום בטיטול. לא שורף. שורף קסת. (קצת). טוב שלא פירט יותר בהרחבה!! 🤭

אח''כ הוא התחיל לתאר כל אחד שהיה שם ומה הוא עושה: "יש שם איש. יש לו סיכה. מה הוא עושה (כולו בדרמטיןת)? הוא מספר בטלפון!!

ואז היתה שם מישהי שצלעה: הוא: היא הולכת ככה ( ומחקה אותה)!!! 😅פדיחותת

ואתמול אמר לי: קפצנו במיים!

אז שאלתי אותו: מי? אתה או איקסית?

הוא: "שתיכם!" 

זה סכום יפה גם ככה

ולא חייב עציץ אפשר גם משהו מתכלה כמו שוקולדים

אגב כדאי שובר שאפשר לקנות במבצעים

ושיש לו אופציה דיגיטלית

דרים קארד יותר ספציפי לחנויות

וכרטיס פיזי זה עוד יותר מגביל כי צריך שהוא גם יהיה עלי ברגע הנכון

רק טלפון כשר, ונראה לי פחות נחמד להדפיס בבית דף עם השובר.

כאילו, עשיתי את זה בעבר אבל עכשיו חשבתי אולי שיותר חגיגי לתת כרטיס פיזי. 

יודעת כי קיבלנו

העברנו את הקוד לסמארטפון

אבל אפשר להשתמש בכרטיס הפיזי…

ולעומת זאת דרים קארד יש לי איפה לקנות קרוב לבית.

מעניין איפה קונים ביי מי באמת

תדפיסי את הכרטיס שנוצר, ואפשר להשתמש בו כך.

יש את כל הפרטים שצריך.

רציתי רק להוסיף שלפעמים נשאר איזה עודף שלא יודעים מה לעשות איתו ומי שאוסף "נתקע".

כמובן שעדיף להשתמש בכל הסכום, אבל אם לא יוצא לדעתי לגמרי אפשר לקנות משהו קטן שלא יוצא בול בסכום, נניח שוקולד, ועם היתרה אפשר לקנות משהו קטן לילדים כמו שלוקים תוך שמעדכנים את ההורים..

סייעות 175, ואז זה בדיוק 550. אבל מתלבטת כי נראה לי שהסייעות בתכל'ס עובדות בדיוק כמו המורה אז זה לא יפה.

או בעצם פשוט אולי 175 לכולן ו 25 באמת לתרום למשהו/ לקנות שלוקים לילדים

הן לא עובדות אותו הדבר המורה מתכננת בבית אחראית על הכל וכו

אבל

היתי נותנת בסכומים שלמים

170 או 180

לפעמים יש הנחות על כרטיסי מתנה, ואז אפשר למצוא אפילו כרטיס במחיר טיפה גבוה יותר באותו סכום.

לא הייתי אוספת עוד כסף.

גם מתנה פיזית אם את מוסיפה - יש קופונים ומבצעים ואז יש קצת יותר אפשרויות באותו הסכום 

בהנחה שהיא על חשבונך האישי.

יש כל מיני מבצעים בחנויות וקודי קופון שלא מוגבלים לשימוש אחד לפי תז או משהו כזה

אמנם אפשר לרכוש עד 5 תווים כאלה, אבל אם זו ממילא לא הנחה שהיית משתמשת בשביל עצמך אז זה לא על חשבונך. מניחה שגם אם לך אין מועדון בטח תוכלי למצוא מישהו עם מועדון שלא משתמש בהטבה הזאת

כרטיס דרים קארד של 180₪

ולהוסיף צרור ברכות מהתלמידים וההורים אפשר להוסיף שוקולד מיוחד ולאסוף עוד כמה שקלים ממהורים בשביל זה לצרף הכל יחד

וללכת על שובר עם שוקולד קטן עטוף בצלופן.

אם אין סמרטפון לדעתי עדיף שובר של חנויות חרדיות כמו כארד שופ, בסט שי וכו'