אני הייתי רוצה לעבור לאיזה חור בצפון

(וגדלתי בעיר הגדולה)

אח שלי, דוסיות זאת פוזה בלבד. זה דבר חשוב אבל זה ממש לא מראה על צדיקות. הראייה - דוס יכול עדיין להיות דוס ולהגיד לשון הרע! שזה דבר שחמור אין כמותו!! הרבה יותר מלשתות קפה אחרי ארוחה בשרית או להדליק פלורוסנט בשבת. שאת זה אף דוס לא יעשה!

אתה תולה את יראת שמים שלך באנשים.. ולא בקב"ה עצמו?

אם אתה תולה את היראת שמיים שלך באנשים אז דבריך ישארו על תלים. הרי אם אתה מאבד את התמימות גם תאמד את היראת שמיים שלך.

אם אתה תולה את היראת שמים בקב"ה עצמו. לא משנה איזה אדם כזה או אחר אתה פוגש תחת התוית 'דוס' זה לא יפגע לך את הרצון בלחיות עם אישה שתגרום לך יותר לעבוד את הקב"ה עצמו.

ובעצם בעיקר, אתה צודק לגמרי, מידות זה הדבר הכי חשוב בחיפוש בת/בן זוג.

בגדול מה שרציתי זה להדגיש את הצביעות שקיימת בתחום.

מי שנראה כצדיק הוא יכול להיות ממש לא צדיק. וזה נכון.

וזה מה שעניתי ל @אורות הכתובה

כי בנאדם שרוצה לעשות את רצון ה' הוא לא מתייחס לחברה בעניינים האישיים שלו בינו לבין בוראו.

אתה מנסה להגיד נקודה אחרת שרק נראת קשורה אבל לא קשורה.

עדיין לא הבנתי. אם הקב"ה רוצה X ובני אדם רוצים Y זה שני דברים שונים.

אם בנאדם רוצה לעשות מה שהקב"ה רוצה לעשות הוא יעשה X. למה שהוא יעשה Y???

מה מורכב פה? איפה פספסתי?

אשמח בפרטי לדון איתך אם באלך... אלו שני תנועות בנפש שונות שצריך לעמוד כל אחת על טיבה.

אין בעיה לגמור שאנחנו באמצע. ברור לי שאפשר לפתח את הדיון לקווים יותר מעניינים.

'אנחנו חולקים' היא אמירה שלא אומר שום דבר חוץ מזה שהיא סותמת את הדיון והיא סותמת את המחשבה.

יכול להיות שאתה לא מזהה אמת במה שאני חושב ואתה חושב שאני טועה לגמרי ואין מקום ללמוד מדברי. אם כך לאמירה הזאת יש בהחלט מקום.

אכילת חזיר או משחקת בטלפון בשבת זה לא עצם הביעה אלא זאת השלכה של בעיה אחרת יותר עמוקה.

אמת אחת - יראת שמיים היא יראת שמיים דהיינו יראה מהקב"ה בלבד. לא מבשר ודם. זה מה שאני מנסה להגיד.

אמת שנייה - האדם הוא יצור חברתי. הוא בהרכח מושפע מהחברה. זה דבר שאי אפשר למנוע אותו (קשור למה שאתה מנסה להגיד)

התנגשות בין שני האמיתות - החברה תופסת איסור אחד כחמור, מה שהקב"ה לא תופס ככה. מצד אחד היראה היא מול הקב"ה בלבד ולא בנ"א מצד שני אדם באשר הוא אדם מושפע מהכרח מהתפיסה של החברה וממילא אם החברה תופסת יראת שמיים באופן שגוי הוא חייב להיות מושפע מזה באופן כלשהו (בספק מאוד על האמירה הזאת, צריך הרבה הסתייגות שאין לכח אליה כרגע). משמע אם אדם ילך נגד איך שהחברה תופסת יראת שמיים סימן שפחות אכפת לו יראת שמיים.

משהו כזה ניסיתי לקחת ממך וממני ולחבר.

ואני דיברתי על דתיות בעצמה, סיימנו נראה לי

לא?

אם הוא מקפיד על זה סימן שהוא עושה את זה לשמה ולא בגלל נטיות כאלה או אחרות.

לא להגיד לשון הרע זאת לא מעלה, זה בייסיק. 

כדאי שנאמין מההמון, עמך בית ישראל, שהם יכולי םלקיים את מה שהם צוו עליו.

דבר ראשון, המדד העיקרי הוא השאיפה של האדם. דבר שני, החומרה של עבירה כלשהי לא נמדדת רק בעונש שלה אלא גם ברמת התאווה לעשות אותה, בהקשר של לשון הרע בגמרא או במסל"ש כתוב שבלשון הרע רוב הציבור נכשל כי ממש קשה לא לעשות אותה לכן מי שנכשל בלשון הרע זה לא מעיד כמעט כלום על הדתיות שלו ואילו לשתות קפה אחרי ארוחה בשרית זה בכלל לא אותה רמה (אמנם יש כאלה שזה עדיין מאד קשה להם) ולכן אם מישהו עושה את זה אז זה הרבה יותר גרוע מלשון הרע

דבר ראשון, המדד העיקרי הוא השאיפה של האדם. דבר שני, החומרה של עבירה כלשהי לא נמדדת רק בעונש שלה אלא גם ברמת התאווה לעשות אותה, בהקשר של לשון הרע בגמרא או במסל"ש כתוב שבלשון הרע רוב הציבור נכשל כי ממש קשה לא לעשות אותה לכן מי שנכשל בלשון הרע זה לא מעיד כמעט כלום על הדתיות שלו ואילו לשתות קפה אחרי ארוחה בשרית זה בכלל לא אותה רמה (אמנם יש כאלה שזה עדיין מאד קשה להם) ולכן אם מישהו עושה את זה אז זה הרבה 

אתה בעצם מגדיר את 'רמת הדתיות' על פי הקושי. בגלל שיותר קשה לדבר לשון הרע אז כך מי שעובר על זה זה לא מראה שהוא פחות דתי כמו מי ששותה קפה ארוחה בשרית כי הוא אפילו דבר פשוט לא מוכן לוותר בשביל א-להים.

"לפום צערה אגרא".

אני מודד אחרת. כמה המצווה חשובה בשביל ה'.

גם זה נכון במידה מסויימת וגם זה נכון במידה מסויימת.

צריך להבין מה אתה אומר על שעיקר המדד הוא השאיפה. זה ממש יכול להוביל למקום מסוכן. כי יש אנשים השאיפות שלהם באמת גבוהות אבל הם מנותקים מהמציאות ולכן הם לא מצליחים לממש אותם. ממש מתבקש להגיד שזה 'פגם דתי'. לא?

מה שרציתי בעיקר לומר, שכדאי להסתכל על הדת ממשקפיים של מי שנתן אותה ולא רק ממשקפיים שמשקיפות על ציבור כזה או אחר.

מה שרציתי להביא זה דבר שגם בנאדם אם הוא לא מקפיד עליו ההמון עדיין יחשיב אותו בתור מישהו שיכול להיות דתי רציני.

אתה צודק שזה לא גורף באף איסור.

נוגעים בנושאים עדינים שאי אפשר לדבר עליהם באופן גורף בחיים.

ממה שאני מכיר באופן אישי, המושג 'דוס' הוא לא מופיע באף מקור תורני או הלכתי אלא מופיע באופן עממי אצל ההמון (נשמע מתנשא משהו חח) שהם רוצים לשפוט עד כמה אדם דתי או לא.

בעקבות העובדה שאני מסכים איתך לגמרי שאי אפשר לשפוט בנאדם ע"פ דבר כזה (צריכה להיות הסתייגות מסויימת שאין לי כוח אליה) - אני אכן פחות מעריך את המושג הזה.

לא שמעתי הרבה אנשים רצינים שמדברים באופן פנימי שהשיח שלהם מבוסס על אם אתה דוס או לא דוס אלא ע"פ מושגים יותר רציניים.

חח זאת ממש חפירה לשמה

עכשיו גרמת לי לחשוב על משהו שאף פעם לא חשבתי עליו.

לצאת מאזור הנוחות זה לדעת מי הוא החתן שלך אחרי שהתחתנת אתו כבר.

אזור הנוחות זה לדמיין את בעלך איך שבא לך שהוא יהיה, ומה יהיה בו.

אחרי החתונה הכל מצטמצם לבן אדם אחד ומה שיש בו. וזהו!!!

מה שאי פעם רצית ודמיינת, אם זה לא קיים בו - אז אין אותו!! את קולטת?

איזה מצחיקה אני כי עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבתי אז בעצם לא חידשתי כלום - לצאת מאזור הנוחות זה להתחתן.

לא רוצה להפחיד אותך אבל ברגע שאת מכירה את בעלך אז את יודעת מה יש בו - אבל בו זמנית את גם יודעת מה אין בו. וזה מפחיד קצת... זה כמו להיפרד מחלק מעצמך, שרצה משהו ועכשיו נפרד מהרצון הזה. קצת כמו להתאבל על זה.

אני קצת מקנאה בך שאת עדיין בשלב שאת יכולה לחשוב עליו מה שבא לך... את מחזירה אותי לימים ההם

אסיים בנימה אופטימית של - ולכן חשוב להסתכל על חצי הכוס המלאה.

זה אולי יישמע מוזר אבל לפעמים בתוך הדייטים עצמם אני מתגעגעת לרגע שהיה רק לפני 

שרק יכלתי לדמיין אותו יותר מושלם כביכול.. 

זה כיף וזה נורא בו זמנית... 

אבל אני מאחלת לך שתמצאי בחור שמה שיש בו יספק אותך כך שלא יהיה לך צורך בשאר הדברים שרצית. שאחרי שתכירי אותו כבר תשכחי מה שדמיינת והוא יראה בעינייך מספיק טוב כדי להקים אתו את הבית שלכם. בעזרת השם

אל תוותרי ואל תתפשרי!! נכון, לא יהיה בו את הכל אבל תוודאי שיש בו מספיק!

הזכרת לי עכשיו שפעם באה לאמא שלי אישה אחת וסיפרה לה שהיא חושבת על גירושים כי בעלה כזה וכזה וכזה... 

אחרי זה עברו קרוב לעשר שנים שהן לא נפגשו - ואז יצא להן להיפגש במקרה באיזה אירוע. האישה הזאת אמרה לאמא שלי - תדעי לך שאני חייבת לך הרבה, בזכותך אנחנו עדיין ביחד! ואמא שלי כמעט לא זכרה מה היה, אז היא שאלה אותה מה היא אמרה לה, והאישה ענתה שעד היום מהדהדות לה המילים שלה בראש "ואת מושלמת?!" ושזה מה שמחזיק אותה עד עכשיו.

כמובן שממש התרגשנו מהסיפור הזה ואני אישית משתדלת לאמץ את המילים הללו למרות שאני ממש מושלמת ;) סתם...

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.