בכל אופןןןןןן

את באה למפגש בחנוכה הפי??? 

נווו תבואיייייייי אבל ♥

זאת עבודה.. זה לא דבר שמובן מאליו יקרה. גם למישהו מאוד צדיק...

אשמח לשמוע להצעות עבודה מצידך..

אישית אני חושב שזה דורש הרבה לימוד. לימוד מעמיק ותפילות, בין היתר..

אבל יש כאלה שמצד הנשמה שלהם זה בא להם יותר בטבעי 

אבל בד"כ צריך באמת לעבוד על זה.. כמו שכתבת תפילות. לימוד.. 

אבל מאיפה כל הדיבורים האלה על נשמה? חחח אני ממש מרגיש שלא בסקאלה שלך חחח

נזרום איתך. גם אם יש נשמות שזה קורה להם יותר בטבעי. מה זה אומר? שנשמות אחרות שלו הם יותר קטנות??

את יודעת כמה נשמות כאלה גדולות מופיעות לפעמים בבנאדם כופר?

כל אחד יש את העבודת ה' שלו. וכולם כדי להתקדם צריך ללמוד ולהתפלל, לא?

קודם כל זה גם כתוב בתניא

יש נשמות שמטבען מחוברות למשהו יותר מסוים. או עם נשמה יותר גבוהה אז יותר קל להן להתחבר לרוחניות ודבקות וכל זה

יש נפשות או נשמות יותר קרות אז קל להן יותר מבחינת היצר.. קיצר יש מלא סוגים

וזה פשוט מתוך מפגש עם אנשים.. 

אם לנשמות מסוימות זה בא יותר בטבעי קודם כל זה כיף, והם צריכים רק להגביר יותר את זה

וזה אומר שפשוט השאר צריכים לעבוד יותר קשה זה הכל.. 

וכפירה לא קשורה לכל זה בכלל... (כאילו זה נושא אחר פשוט)

וכן, איך זה קשור?

בעצם יש נשמות שזה בא להם יותר בטבעי וכיף להם ויש נשמות שזה פחות בא להם בטבעי ובאסה להם כי הם צריכות לעבוד יותר קשה... ככה הקב"ה רוצה שיהיה בעולמו?

כן ברור שכיף להם. ברור... ברור ברור

סליחה אם אני רואה את זה ככה, יכול להיות שאני טועה... 

לא קשור לאיך הקב"ה רוצה שיהיה בעולמו.. אמרתי לך רק איך אני רואה את זה.. גם אם זה נראה קצת מעוות.. 

מחכההה ♥

מה ההגיון בזה?? אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו.

זאת הסתכלות מאוד פסימית גם.

דווקא בדר"כ לאנשים עם נשמות יותר גדולות יש יותר תסביכים בגלל שקשה להם לממש את השאיפות שלהם למציאות.

אני מבין שאת מבססת מחשבות שלך על דברים שלמדת בתניא. אבל זה דברים עמוקים שאני אישית ממש נזהר שאני קורא אותם. אם כבר תניא אני מאוד אוהב את הפירוש של השיעורים הרב אברג'ל, בצור ירום. אני מרגיש שהוא ממש מוריד את זה לקרקע. אם את בעצמך מסיקה דבר מתוך דבר מהתניא ולוקחת אותו למציאות זה די קשה, לא?

דיברתי על נשמות של כופרים בהודעה הנ"ל, בהשראה מכל התורה הגדולה של הראי"ה שדיבר על כך שהדור שמושפע מהחילון ותנועת ההשכלה הוא דור גדול ובגלל שיש לו תורה קטנה והוא דורש ליותר הוא בועט בה. יש בדור צמאון ענק. מאמר הדור וכולי..  

לאאא זה לא קשור נטו לתניא, זה מחשבות שמלוות אותי ממזמן.. בהקשרים שונים ומחוויות שונות.

לא אמרתי שהקב"ה בא בטרוניה..

אמרתי רק מציאות שלנשמות גבוהות קל בעניין מסוים שלנשמות אחרות צריכות יותר להתאמץ...

יפה.. (החלק של הראי"ה.. רק שעדיין לא הבנתי למה זה קשור)

שזה דבר מעולה וכדאי לך להזהר מזה גם.. כי מחשבות על נשמות זה דבר מאוד לא פשוט מאוד עמוק. זה דברים שקשורים לקבלה ונסתר וכולי. לא כל אחד זוכה. כדאי מאוד להתבסס על גדולי ישראל שמאירים את ענינו במשך הדורות באופן קבוע. במיוחד בנושאים כאלו.

דיברתי על תנועה נפשית שאני שהיא נובעת מדבריך. אנסה לשקף את דברייך ולהסביר -

אנשים שמנענעים סטנדרים מרב דביקות בלימוד תורה לשמה. באמת.

אנשים שמתפללים וקורעים את השמיים בתפילותיהם. 

הם מסתכלים על הר הבית ומתחילים לבכות. לבכות ממש.

וזה בא להם בטבעי.

ואת גם רוצה. וזה מצויין!!!

השאלה מה את עושה מפה?

איך את מסתכלת מהשלב הזה?

יש אפשרות אחת - וואלה באסה לי וכיף להם. איך הם במדרגה כזאת גבוה באופן טבעי ואני צריכה עבודה.

אפשרות שנייה - אם זה לא בא לי בטבעי סימן שהקב"ה רוצה להעביר אותי עוד דרכים. זכיתי!! הקב"ה רוצה להעביר אותי דרך שאחרים לא זוכים אליה. נכון יש קטעים קשים יש גם שלבים שלא מרגישים את הגדולה. אבל וואלה... אם הקב"ה רוצה בכך זה הכי לטובתי.

בהקשר לכך דיברתי על כופרים. נשמות גדולות שבאו ובסופו של דבר דווקא בגלל שהם בתור בני אדם לא הצליחו למלא את הגודל של הנשמה שלהם הם הלכו לרעות בשדות זרים. 

יכול להיות שהיה להם תפקיד הרבה יותר גדול (נניח) והם היו צריכים לעבוד קשה בשביל זה ממש!! ואם היינו זוכים היינו זוכים לגדולי עולם.

לא בגלל זה לא בא להם בטבעי אז הם נמוכים יותר אלא להיפך. לפעמים דווקא לבעלי הנשמות הגדולות יש הרבה יותר קשיים והרבה יותר דרך כי לגלות את הנשמה המיוחדת שלהם. 

זאת נטיה של הלב.. אני רואה בזה רק משהו חיובי.. 

בכל אופן.. גם אם אני חושבת שלשני קל, אני לא פוחדת מעבודה...

אבל לא הייתי רוצה להתהלך בעולם בלי ההבנה הזאת, שיש כאלה שהם כך וכאלה שהם כך.

ויש כל מיני סיבות לזה שאנשים כופרים. אבל לפעמים זה בא באמת מתוך נשמה גבוהה שלא מצאה את עצמה בעולם הרוחני.. אז אם היא מחפשת את עצמה בעולמות אחרים.. 

" כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם, וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב"

כשמדברים על נשמות זה לא פשוט כלל ובטח שכל אחד יכול לבדות מליבו מה הוא חושב על זה.

גדולי המקובלים עוסקים בדברים כאלה? מי אנחנו שנגיד דברים כאלה ואחרים על הנשמה שהיא חלק א-לוה ממעל שהקב"ה שם בנו, בלי ביסוס על דברי חכמי ישראל? תמוה מאוד בעיני.

בכל כוח גדול יש מה להזהר. נטיה רוחנית עלולה גם להוביל לעבודה זרה. לא?

חוץ מנשמה יש באדם סטרא אחרא וכוחות שפלים. וזה היופי שבאדם שהוא מורכב מדברים שונים. הוא לא רק נשמה. ובדיוק בגלל זה - יש לנשמה שלו אפשרות להתעלות.

ומאוד מסקרן אותי מה הצורך שלהסביר ולדבר בכלל בשפה של נשמות וכולי ולא לדבר בשפה הגיונית ומובנת. 

הגיוני שמי שגדל בבית מאוד תורני וספג אוירה ומחשבה של קדושה יש לו פור מבחינת מדרגה והשגה רוחנית.

למה כל דבר צריך להסביר במונחים גרנדיוזים של נשמה?

מה בכלל גורם לבנאדם להסתכל על עבודת ה' של השני ולא עבודת ה' האישית שלו?

אני מהרהרת בזה, מתבוננת.. אסור לי? 

לא שופטת אף אדם.. פשוט מחשבות שעולות.. 

אני פשוט חושבת שזה אופי.. אופי שמתחבר לכל המיסטיקה ונסתרות... זה לא צורך. זה פשוט משהו מובנה מבפנים שיוצא החוצה... וזה ממש לא קשור לאיזה בית גדלתי.. (שלצורך העניין ממש לא גדלתי בבית שמדבר בשפה הזאת..)

מי יסתכל על השני?

ואי תקשיב, לא הבנת אותי בכלל... 

לא התיימרתי להגיד לך מה אוסר ומה מותר.

סה"כ תהיתי איך בנאדם מהשורה מביע את דעתו על דברים שגדולי עולם עסקו בהם?

אם כשאת מדברת על עולם של נשמות וככה מסתכלת על בני אדם, זאת יומרה גדולה להגיד שזה גם אמיתי ולא דמיונות שבדית מליבך. תגידי מה שאת רוצה. רק אני הקטן תמהה על זה. 

על מה את מבססת? יש לך גלאי נשמות שאני לא זכיתי אליו? תספרי לי.

(אני ממש לא ציני ואני מכבד את העמדה שאת נמצאת בה, אני באמת רוצה להבין)

מיסטיקה זה דבר מסוכן. לא חושב שצריך אפילו להסביר את זה כדי להבין את משמעות הדבר.

את פשוט אמרת שיש אנשים שזה בא להם בטבעי. ואני שואל אותך - מה זה מעניין אותך? מה זה אמור לך להגיד? מה יש לך ללמוד מזה?

למרות שזה מעלה לי תחושות לא נעימות לדבר על זה

אני באה ממקום שמנסה להבין כל מה שהוא יכול על העולם הרוחני. כל פיסת מידע.. כל ידע.. נכנס לי לתוך העולם הפנימי שאני בונה.. 

בכלל זה, זה גם דברים שקשורים לנשמות.. לתחושות להרגשות.. גם מתוך ספרים וגם מתוך תחושות.

בסופו של יום, אנחנו נשמות.. זה אמור להעסיק אותי... אני לא מתיימרת להבין בזה, לכן אני גם לא מחברת ספר ולא יוצאת בתיאוריה חדשה.

זה דברים שהולכים איתי בעבודת ה' הפרטית שלי... זה הכל

שקשה לי להביא מסקנות מהתחושות שלי על דברים. לפעמים התחושות שלי לא משקפוות את המציאות. לכן כל השפה שלך היא מאוד קשה לי להבנה.

יכול להיות שבאמת התחושות שלך יותר משקפות את המציאות ואת יותר מרגישה בנוח לקחת מזה נגזרת לדברים רוחניים.

באופן כללי - די מוצקה אצלי העמדה שלומדים תורה לומדים בסינכרון עם גדולי ישראל לאורך הדורות. די נזהר ללמוד דברים מעצמי.

מאנשים שהולכים רק ע"פ תחושות והם לא מתואמים עם ת"ח שבדור הם הולכים לאיבוד.

לא יודע איך את משכללת את הדברים. לא חושב שאת הולכת רק ע"פ תחושות.

נשמה זה מושג ביהדות ככל מושג שמובא במקורות ודורש בירור. הוא מופיע בתנ"ך, בחז"ל בראשונים  ןבמקובלים. יכול להיות לו כמה מובנים וכמה שימושים. אני רואה את זה גם כדבר לעיון בפני עצמו.

כמו שאני מברר הלכה, יש לי כלים הלכתיים, שאני מקבל מגדולי הדורות. כך גם בקבלה - יש כליים להתמודדות עם דברים פנימיים שמסורה בשלשלת הדורות.

אני לא מחליט מה זה נשמה. יש חכמים שהם מוסרים לי את המידע הכי אמין בתחום.

תחשות זה מצויין רק כדאי גם להעמיד אותם במבחן הביקורת לא?

בגלל שתחושה היא דבר סובייקטיבי ונתונה לגורמים שונים שנמצאים בנפש היא הרבה פעמים לא עומדת במבחן האמת האובייקטיבית.

מקווה שהצלחתי להסביר מה שרציתי באופן ברור. 

ואי פשוט עולם אחר..

אני לא לומדת על נשמות ... אני מנסה להרגיש נשמות

אתה נשמה בעצמך, אתה לא מעוניין להבין מה היא בדיוק? מה העניין הייחודי שלה מהשאר? למה היא ירדה לעולם? מה התיקון שלה? למה היא *שוב* ירדה לעולם? לא מסקרן אותך? לא מרגש אותך?

אפשר להסתפק רק בלימוד הלכה וגמרא... אבל יש כאלה שצמאים ליותר

זה לא קשור לביקורת. לא מכניסים לכאן ביקורת. זה לא מדע. 

אגב, אתה מתבודד? אתה לא חייב לענות על גבי הפורום...

כדי להרגיש מישהו צריך להבין אותו.

אני מרגיש את אמא שלי כשאני רואה אותה כי אני מבין אותה בגלל שאני מכיר אותה מגיל 0.

איך את יכולה להרגיש דבר שאת לא מבינה? אם את לא לומדת מה זה נשמה, איך את יכולה להרגיש אותה? את חושבת שזה לא דורש לימוד? הרי נשמה זה 'חלק א-לוה ממעל' - מה זה אומר? זה כזה פשוט שזה לא דורש לימוד?

דברים שאינם בידי, אין בי רצון בהם.

אין לי רצון לעוף, כי אני יודע שבחיים אני לא יוכל לעוף בכוחות עצמי.

אין בי רצון להבין את האמת המוחלטת האובייקטיבית לגבי הנשמה שלי.

הלוואי והייתי זוכה לנבואה או לרוח הקודש או השגות רוחניות כאלה ואחרות.

אבל כל עוד אני לא במדרגה הזאת, אין בי רצוןל זה.

אני חושב שהקב"ה דורש ממני לעבוד אותו עם מה שיש לי כלים. לא אם מה שאין לי מושג בו.

אני לא רק נשמה. אני בנאדם. אני מנסה להיות במודעות עצמית כמה שיותר. זאת שאיפה מאוד גדולה אצלי.

הרגשה לא קשורה להבנה

אני יכולה להרגיש משהו בלי לתת לו שם או בלי באמת הבנה מה אני מרגישה

ביחד עם לימוד, התחושות יכולות לקבל יותר שם

אני מבינה. טוב, אז זה שאיפות שונות מבחינת עבודת ה'. 

וזה לא קשור מה ה' דורש ממני, שוב.. 

זה קשור למה שמרגיש לך טוב ונכון. אם מרגיש לך נכון להישאר ברוב של הבן אדם עם כלים. מצוין. 

אם מרגיש לך שאתה משתוקק להשגות גבוהות בעבודת ה'. גם מצוין.

כל אחד ולאן שהלב שלו לוקח אותו.. 

ביקורת כלשהי? אין מקום לשכל?

כל תחושה היא נכונה? מה היחס של השכל?

כפי שאני מבין כל תחושה, צריכה לעמוד במבחן הביקורת של השכל כדי שאני אדע אם היא יכולה להיות אמיתי או שהיא המצאה שבדיתי מליבי.

יש לך גלאי נשמות? באמת?

איך את יודעת את יכולה לסמוך על עצמך? כי את מרגישה? זהו?

בטח שזה קשור למה שה' דורש ממני. הכל קשור לזה. אני לא זז בלי לבדוק מה ה' רוצה ממני.

גם שאיפה בעבודת ה' עוברת דרך הביקורת השכלית במידת מה.

התחושות שלי זה המקום הכי פנימי וטהור שיש, אני רק מחכה שיבואו עוד ועוד שיהיה לי עם מה לעבוד... 

אני כן תמיד בביקורת על עבודת ה' שלי.. ובודקת מה אפשר לשפר ולשכלל

ומה קשור נכון לא נכון? חח (כל עוד אני לא עוברת על ההלכה כמובן)

שוב- זה לא מדע! אני לא חורצת גורלות של אנשים עם התחושות שלי חח

זה מנוע פנימי שמחפש אחר המקום הכי פנימי ועמוק בנפש 

יכול להיות שזה סתם דיבורים דיבורים ובתכלס אני לא באמת עושה עם זה משהו...

אבל זאת שאיפה ורצון, ותשוקה... 

באופן כללי, שאדם שואף לזה, ברור שה' גם מכוון אותו לזה... 

ככל שעושים יותר התבודדויות, והתבוננויות מגלים דברים על עצמך. אולי זה עדיין לא הרובד של הנשמה של עצמך, אבל זה מתקרב. אבל זאת השאיפה.. 

פעם היה לך יצר להגיד לשון הרע? יצר קנאה? יצר תחרות?

תחושות זה חייב להיות דבר טהור? את יכולה להבחין מה בא מהנפש הבהמית אצלך ומה בא מהנפש הא-להית אצלך, בצורה מדוייקת?

לעיתים אני מרגיש למפרע שדברים שחשבתי שהם באים מהנפש הא-להית מעורבבים הרבה בסיגים מהנפש הבהמית. 

כשהאדם בהתבודדות כל הצדדים השפלים שלו נעלמים פתאום? הוא לא עשוי מהם?

ודווקא אם התחושה לא מביאה לידי מעשה זה אומר עליה שהיא עצמה חסרה.

ברגע שאדם חש שהוא נוגע בדברים שהם בנפשו אז זה בהכרח מביא אותו לידי מעשה. הוא פשוט לא יכול להשאר אדיש. הוא מרגיש שהוא חייב לפעול לגבי זה. מחשבות שהם רק באוויר ולא יורדות לידי ביטוי בהגשמה הם עצמם חסרות.

וכדי שתביני על מה אני מדבר אחזור לנושא בפתחת בו -

אנחנו רואים אנשים שיש להם צער אמיתי וכנה על חורבן הבית. זה דבר עצום. 

אך במקום להתחיל להסביר זאת בשפה של נשמות, למה לא להסביר את זה בצורה יותר פשוטה.

זה לא רק עניין של נשמה, זה עניין של חינוך. חינוך מגיל צעיר. של לימוד. של הבנה. למה ישר להסביר את הדברים בגלל מדרגת הנשמה שלו? ישנם הרבה נשמות גדולות שמסתתרות באנשים שעושים מעשים רעים ממש.

ישנו מישהו שיש לו נשמה גדולה אבל הוא לא למד! הוא גדל במשפחה חילונית בכלל. או אלף ואחת סיבות.

יש הסברים הרבה יותר פשוטים למה לאדם אחד יש צער על החורבן ולאדם שני אין.

אולי פשוט אדם התחנך באופן כזה ואדם אחר התחנך באופן אחר? אדם לא צריך חינוך כדי להרגיש ערכים שחשובים? זה תלוי במדרגת הנשמה שלו ולא בעוד דברים?

אני בכלל לא כתבתי שלאנשים עם נשמה גדולה יש יותר צער החורבן. כתבתי שיכול להיות בדיוק הפוך. כמו שכתבת.

היא אמרה לי שתחושות שלה טהורות ובגלל זה היא מרגישה שהיא יכול לגזור נגזרת מעשית לעבודת ה' כלפי הנשמה שלה. אני תמהה. כי אני יודע על עצמי שלא תמיד התחושות שלי טהורות. כי אני בנאדם.

היא כתבה שיש אנשים עם נשמה גדולה שהצער על החורבן בא יותר טבעי ואני תמהה על זה. והסברתי את תמהתי בתגבות הנ"ל.

וכדי ללמוד דברים על הנשמה יהיה לי הרבה יותר יעיל ללמוד מה שגדולי ישראל שעסקו בזה.

אני מרגיש שלא ענית ישירות למה שכתבתי. אם תתמודדי ישירות עם דברים שכתבתי אולי יותר תוכלי להבין למה אני מתכוון

אנחנו רואים אנשים שיש להם צער אמיתי וכנה על חורבן הבית. זה דבר עצום. 

אך במקום להתחיל להסביר זאת בשפה של נשמות, למה לא להסביר את זה בצורה יותר פשוטה?

זה לא רק עניין של נשמה, זה עניין של חינוך. חינוך מגיל צעיר. של לימוד. של הבנה. למה ישר להסביר את הדברים בגלל מדרגת הנשמה שלו? ישנם הרבה נשמות גדולות שמסתתרות באנשים שעושים מעשים רעים ממש.

ישנו מישהו שיש לו נשמה גדולה אבל הוא לא למד! הוא גדל במשפחה חילונית בכלל. או אלף ואחת סיבות.

יש הסברים הרבה יותר פשוטים למה לאדם אחד יש צער על החורבן ולאדם שני אין.

אולי פשוט אדם התחנך באופן כזה ואדם אחר התחנך באופן אחר? אדם לא צריך חינוך כדי להרגיש ערכים שחשובים? זה תלוי במדרגת הנשמה שלו ולא בעוד דברים?

את הרשמים של הנשמה שלו. זה מרוב בכל כך הרבה סיגים וכל הרבה דברים אחרים שמעורבים אצל האדם.

אדם יכול להיות ערב לכך שמה שהוא מדבר עליו זאת הנשמה ולא הנפש ולא היחידה?

אולי לפחות כדאי לעשות הבחנה בין מה שאת מדברת על המושג 'נשמה' לבין מה שכתוב בספרים? אולי זה לא זהה?

מה שהדליק אותי כל כך זה שהיא הסבירה דבר שיכול להיות לו להסבר פשוט (למה אדם מצטער על החורבן) בהסבר על אופי של הנשמה.

אנחנו מדברים על דיבורים על המושג נשמה, זה הכל.

אני מתקשה להבין מה היא מתכוונת עם כל הדיבורים על תחושות ואיך זה קשור לנשמה זה הכל. לא רוצה מאף אחד שום דבר.

רק שואל.

אין לי יד במי שקולט את ה'אווירה הכללית' של דברי. מבחינתי אני כותב פרטים.

לא התכוונתי לעשות דבר רע לאף אדם וגם לא ללב אוהב.

אם היא מרגישה שאני מוציא לה תמיץ והיא לא רוצה לנהל איתו דיון זה אחלה שבעולם ואין לי שום טענות כלפיה.

אם יש לך טענה ספציפית על דברי ואני גם אזכה להבין אותה בשמחה אענה לך בשמחה.

מסכים שחפרתי את הצורה חח

בבקשה אל תשפוט אותי.

שה' יעזור לי לענות...

אממ כשמגיעות תשוקות בעבודת ה', תסכים איתי שהן לא קשורות ליצרים ותאוות? 

זה לא מרגיש קשור, ולדעתי זה המקום אולי היחידי שלא מתערבב בו יצר...

זה בא ממקום מאוד פנימי וטהור.. מאיפה לי? ככה מרגיש לי 

וברור שאפשר לדבר בשפה יותר פשוטה... אבל זה לא בהכרח נכון

כלומר לא כל מי שיבכה עכשיו על החורבן זה בגלל שהוא חונך לזה.. ממש לא. 

יש כאלה שבאמת מוטבע בהם בפנים ללא קשר לאיפה גדלו ואיפה התחנכו

כל מיני כיסופים, תשוקות, קולות שמושכים אותם לעניינים שונים ברוחניות

נגיד קדושה, תורה, גאולה, ביהמ"ק, חסידות וכו'... 

לדעתי אין לזה קשר לחינוך וסביבה... 

ובדקתי את זה.. כלומר אנשים שרואים עליהם את זה.. ובאמת רבנים אמרו עליהם שיש להם נשמה גבוהה...

קיצר.. 

אישית אני מרגיש שגם תשוקות בעבודת ה' יכולות להיות קשורות ליצרים.

גאווה לדוגמא היא דבר שיכול להתערב חזק גם בעבודת ה'. 'וואי איזה צדיק אתה'. זה ממש דק ועדין כל העסק הזה.

אפרופו חינוך, אדם גם מחנך את עצמו.. רק מבהיר את דברי.

מתחבר מאוד לרצון להסתכלות עמוקה על המציאות.

אישית מעדיף להסתכל קודם באופן הפשוט והחיצוני שיש לי מגע איתו. ומשם לאט לאט להעמיק עד כמה שידי משגת. 

שיכול להגיע פתאום, אפילו לא ידעת שהוא קיים בך

סתם דוג'

נגיד לא הכרת רב מסוים, אתה לא יודע מי הוא ומה הוא. 

הלכת לשיעור שלו, ואתה מרגיש שמשהו בפנים בוער בך ואתה מתרגש ממנו. ככה סתם, בלי סיבה.

לא עבדת על זה, לא חינכת את עצמך לזה.

דוג' נוספת

הרב מדבר בשיעור על מצוות התשובה- המילים שלו מעוררות בך דמעות ורצון לעשות תשובה.

לא תיארת לעצמך שבכלל תגיע להתעוררות. אפילו יש מצב הגעת לשיעור קר ומנוכר. אבל משהו התעורר בך....

דוג' נוספת

אתה קורא ספר מסוים שמדבר מעניין מסוים, ופתאום משהו בפנים מכה בך, צועק לך, עולה לך, ואתה מגיע לדמעות.

דוג' נוספת

לא עשית הכנה מסוימת. לא קראת בספר מסוים על העניין. אתה לא שבור ומרוסק, וגם לא כזה טוב לך. סתם מצב סטטי רגיל ובנאלי. ואתה מתחיל לדבר עם הקב"ה. פתאום עולות לך דמעות. הלב שלך מתחיל לדפוק, הנשימות שלך קצרות יותר. ופתאום עולים לך דיבורים שבכלל, לא חשבת עליהם לפני... 

יש מצב שאפילו אחרי שכל זה הסתיים יום אחרי תשאל את עצמך "זה הייתי אני בסיטואציות האלו? מה קרה שם? מה היה שם?"...

זה חינוך? זה עבודה? (זה לא חייב להיות בהקשר למשהו שקרה קודם. זה פשוט יכול לעלות פתאום. וזה אגב לא חייב להיות מלווה בדמעות. זה יכול להיות סתם תחושה חזקה שלא הכרת בעצמך קודם. התעוררות למשהו)

לא, זה פשוט קורה.

למה? לא יודעת

כנראה הנשמה...

תודה רבה על השאלות שעוררו אותי לחשוב 

את מדברת על מצבים מסויימים שזה ממש חסד עליון..

קשה לי מאוד להזדהות עם ה'ככה, סתם, בלי סיבה' כי לכל דבר אני מוצא סיבה.

אני כן מרגיש שהחיים שלי הם תוצר של חוקיות מסויימת. גם אם החלקה לא היתה מחוייבת להיות כמו שיהא בכל זאת היא חוקיות.

נו הלוואי..

לרב שטיינזלץ יש ספרון בשם 'נשמה' שהוא קורא למה שאת כותבת עליו שזאת התעוררות נשמתית.

הוא מסביר שם דברים בצורה ממש בהירה.. ממליץ בחום. הוא כותב ממש יפה.

תפילה, שנזכה..

ממש רווח לי שהבנת אותי.. באמת.. ממש

אז מעניין, לא שמעתי על הספר הזה.. 

לכל דבר אתה מוצא סיבה? לכל דבר אולי אתה מחפש סיבה? כי אי אפשר באמת לדעת את הסיבה של כל דבר.. 

ואמן, שנזכה.. 

אני חי בעולם הנגלה. העולם הממשי. נראה לי כולנו.

הרבה פעמים אני יכול לייחס להחלטותי ורגשותי דברים הגיונים. השפעות פסיכולוגיות, צרכים כלשהם שאני מכיר שקיימים בעצמי. 

לדוגמא חיבור מיוחד שיש לי לאיש חינוך מסויים אני קודם כל יקשר את זה באופן הגיוני. המילה 'נטיית הלב' הרבה יותר משאירה אותי על הרגליים מאשר חיבור נשמתי.

ב'חיבור נשמתי' אין לי כלים להתמודד. וכן, אני נזהר מדברים שאין לי כלים ביחס אליהם. אני עלול לפרש אותם באופן לא נכון לנגזרת על החיים שלי. ההתעררות הנשמתית כשעצלמה אולי היא ודאית אבל הפרשנות שלה מוסיפה הרבה חלקים שמעורבבים בעניין.

עיקר החוויה הדתית היא יכולה להיות דווקא מתי שאין הרגשה של נוכחות א-להית, ב'חלל הפנוי'. דבר זה גורם למין איזו תחושה שאנחנו חיים באוטונומיה עצמאית בעולם הזה ומולידה תחושה של אחריות. חופש הבחירה. תחושה שמתוכה האדם יכול ליצור.

בדברים שאין לי בחירה, כלים. או שאני מוגבל בכלים, ישנה פחות אפשרות ליצירה, פחות שליחות דתית. אפשר להסתכל על זה ככה.

אולי ככה אפשר גם להסביר שלכן כל התעוררות נשמתית היא לא דבר ששכיח במיוחד בחייו של האדם, אולי מעין תזכורת על מאיפה הכל נובע ולאיפה הכל חוזר

אותי זה משעמם לחיות בתודעת מציאות ונגלה

מחפשת הרבה יותר מזה

יכולה להבין אותך אבל, זה קרקע יותר בטוחה ויציבה וגם אולי יותר עם כלים.

וגם המטרה בסוף היא בעיניי לחוות כמה שיותר חוויות רוחניות גבוהות

כמו שכתוב בתניא שצדיקים זה הבחינה התמידית שלהם... 

(ומחילה אם חפרתי בנושא... )

אני לא מתכוון לעולם שיטחי ללא עומק אם זה מה שיצא מדברי.

אני פשוט חושב שלפני שמסיקים מסקנות גדולות כדאי להסיק מסקנות קטנות.

באופן מתודי כשמסתכלים על דברים, כולל העולם הנפלא שלנו, צריך להסתכל ולרדת לעומק בקצב מתאים. אחרת אפשר גם להגיע לשקרים.

ויש כלים להסתכל בנסתר של העולם והם דורשים לימוד. אני חושב שאחרי שאדם לומד על נסתר אז גם החויות שלו בעולם הנסתר הרבה יותר עשירות ועמוקות. בוא יותר מבין מה הולך שם באמת.

ולגבי כלים - הקב"ה נתן לנו כלים למה שאחנו מסוגלים למה שלא הוא לא נתן.

אז להגיד שעולם עם כלים הוא משמעמם זאת אמירה שקשה לי להתייחס אליה.

איפה הרב קוק מדבר על סוגים שונים של נשמות.

זה לא הכרח קשור לכפירה. רק הסברתי לה שזה שבנאדם לא קורע את הרקיעים בשמיים ויש לו רגש ממש נמוך ביחס לקודש זה לא אומר שיש לו נשמה פחות גדולה. להיפך. להכי כופרים היו נשמות מאוד גדולות

במקרה זה הצחיק אותי באופן אסוסיטיבי סליחה חח

בכלל אני חושב שהסתכלות על עבודת ה' של מי מישהו שהיא לא אני היא מאוד עומדת בספק...

הביטויים שהשתמשתי בהם הם מוגזמים סתם כי התבטאתי בצורה בוטה כי כיף לי להבטא ככה. התכוונתי גם במקרה שזה כן משקף משהו גדול ולא חיצוני.

כבר כתבתי את זה ללב אוהב

פשוט זה מה שהבנתי מההודעה הזאת - 

נכון זה באמת עבודה - לקראת נישואין וזוגיות

למה הרגשת צורך לציין את זה שלאחרים זה יותר קל? איך את לומדת מזה על עבודת ה' שלך?

חלק מלמידה על המושג שנקרא נשמה, יש עובדה כזאת שיש אנשים עם נשמה כזאת ואנשים עם נשמה אחרת.. (לפעמים אפשר קצת לחוש את זה, לפעמים לא...)

לא יעזור כלום, אם אתה רוצה להכיר את הנשמה שלך לרבדים הכי עמוקים תצטרך להתמודד עם מושגים "גבוהים" כאלה (מזה גבוהים.. הכל תלוי בהסתכלות...) 

מסקרן אותי איזה תורות אתה לומד... בגלל הסגנון כתיבה

אבל אני לא שם, זאת בדיוק הבעיה

"האם ציפית לישועה?" - הר"ן על הרי"ף מוסיף מילה אחת - "בימיך". נשאלת השאלה, מה הר"ן מוסיף? 

תשובה - באירועי חייך תסתכל משם ותחפש שם את הגאולה.

מכיר את זה? במקור זה הסבר של הרצי"ה נראה לי... מופיע בשיחות הרציה אני מאמין.

גאולה שמנותקת מהמציאות הממשית היא לא מובררת.

איש ואישה זאת גאולה במובן הכי פשוט. זה לא כי

שניהם קשורים אחד בשני.

לא סתם שוברים כוס,לזכור את החורבן, במאורע פרטי של חתונה. כי זה קשור לזה.

כל בית בישראל זה עוד אבן בבניין האומה. אפשר לראות את זה בחוש.

שנזכה להתקדם כמה שיותר מהצפייה שאנחנו נמצאים עכשיו לצפייה יותר גדולה! כן י"ר!

הפסקה היומית - צעירים מעל עשרים

זה בסדר, התגובה טובה כמו שהיא, לא חייבת להיות מתוך מקור ולא מתוך אובר מחשבה

מה שכן, כדי להבין אותה צריך אולי קצת להתבונן.. (אגיב בלי נדר מחר )

לפני שהתחלתי לצאת לשידוכים ושמעתי על ציפיה למשיח וכו'

חשבתי שאני די סבבה בזה - אני יודע יפה למלמל כל פעם שמשיח בדרך וכאלה...

כשהתחלתי לצאת עם רצונות חזקים להתחתן ולהרגיש מה זה לחכות להצעה, וכל פעם שהפלא' מצלצל אני חושב שזה השדכן מתקשר להחזיר תשובה וכו' (וכשאני מגלה שזה סתם שיחה קצת מתבאס חח) 

התחלתי להבין מה זה באמת ציפיה אמיתית. 

באמת השאלה היא, מה מבחינתנו ההבדל ביניהם שאנחנו לא מצפים לזה לפחות קרוב לאותה רמה?

שאולי כל הניסיון של הדור בעניין הציפיה לזיווג

זה בגלל שאנחנו לא מספיק מצפים למשיח וגאולה

או שלא מספיק בוכים על צער השכינה שאין לה בית

אולי.. 

או שזה פשוט גזירה מסיבות אחרות

לכולם יש השתוקקות למשהו, רק לפעמים צריך לגלות אותה

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

נטית ליבי אומרת שזה לא אחריות שלך, מי שלא ירצה אז לא ירצה, אתה עשית את שלך.

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

אני מאוד  מסכימה עם זה.......והרבה!

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

ככה מעודדים יהודי שעומד להקים בית?!

כבר היינו בסרט הזה ארי"ק יקר, זוכר?........

אברך יקר. זה הכל בצחוק. אתה אוהב ללמוד והרב שלך ממליץ על זה, והיא מסכימה (ואפילו יש לה מסירות נפש) -

תלך על זה וימים יגידו.

בהצלחה!

בנישואין? ואני התרעמתי עליך?

אבל מאז מכירים אותך טוב יותר ופחות מתלהמים (כלומר, אני)....

ספיציפית אני לא אמרתי שאני יהיה אברך הרבה שנים, שאלתי רק על הכנה לחתונה והתגלגלנו לנושא עבודה - לימוד תורה.

אני גם חושב שזה מאוד חשוב ובעז,ה אני אתייעץ עם רב שמכיר אותי ויגיד לי מה הכי מתאים לי.

אשרייך!

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

הכרתי יהודים חשובים שגם עבדו. אפילו במקומות לא רק דתיים כל כך. הם היו אבל תלמידי חכמים. ממש.

עם משמעת עצמית  חזקה.

היום - לא בטוחה שיהודי תורני, כפי שהיו הם, מסוגל להגיע למדרגתם, כשהוא עובד שעות רבות, לא במשרה תורנית.

הרחוב משפיע. הסביבה משפיעה. זו לא החממה של הישיבה, כוילל (למוטב, במקרה הזה). השפה. מכירים את הסיפור

של הרב זריצקי בספרו "בצל צח", בו מתנגדת הבת להינשא לבחור שגם עובד?

גם הבנים שלי חושבים כמותכם. בכל זאת, חושבת שלהוסיף עוד שנים מספר, רק בלימוד תורה נטו, ברצינות,

יכול מאוד להועיל, כשחייבים לצאת לעולם הגדול.

היו לא מעט ישובים חקלאים חרדיים של תנועת פועלי אגודת ישראל - כמו כפר חסידים, קוממיות, קיבוץ חפץ חיים, היה את מפעל השטיחים של החרדי אברהם שפירא, שמעתי סיפורים מסבא שלי המאוד מבוגר (כיפה סרוגה, גר במושב דתי) שבצעירותו עבד עם ארגון טהרת המשפחה החרדי ממאה-שערים בהקמת מקוואות ביישובי העולים בצפון, והרבה מהחרדים של אז התעסקו בעבודת כפיים.

החרדים של פעם גם היו חזקים מאוד  בבורסה ליהלומים.  

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים