אחרי שהשאלה הקודמת לא כל כך רלוונטית, אני מקווה שגם זו תהיה לא רלוונטית ומסיבות אחרות.
אשמח לשמוע גם מנשואים, אבל גם מאלה שבדרך....
יצאתי עם לא מעט בחורים. אף פעם לא הרגשתי שזה זה. אני לא יודעת מה זאת ההרגשה הזאת. מכירה סיפורים על אנשים שנפגשו פעם פעמיים וידעו שזה זה. לא רואה את זה קורה לי.
רוב הפעמים, את נפגשת פעם-פעמיים-שלוש, ונפרדים. אז זה די פשוט, כשרואים שזה בכלל לא בכיוון שמחפשים. כשזה עובר את השלוש פגישות, אצלי בדרך כלל הדברים הם פרווה. לא טוב מידי ולא רע מידי.
וכאן אני שואלת, איך אני יודעת שהאדם שמולי הוא זה שארצה להזדקן איתו?
זה שיהיה החבר שלי?
זה שיצחיק אותי ויצחק ממני?
זה שאכעס ואתעצבן עליו?
זה שארצה לקבל ממנו ביקורת?
זה שיקבל איתי החלטות על חינוך ילדינו?
זה שאפשר לסמוך עליו בכל דבר ועניין?
זה שאוכל לנהל איתו משק בית?
זה שנגדל ונצמח יחד?
זה שתמיד יאהב אותי, ואני אותו?
זה שיהיה שותף לחיי אישות?
זה שארצה לבלות איתו עוד ועוד?
ואני יכולה להמשיך עוד ועוד....
אני יודעת שחז"ל אומרים שבשלושה דברים האדם ניכר, בכוסו, בכיסו ובכעסו. רוב הדייטים הם דייט ספסל, ואני לא מצליחה לענות על שאלות כאלה. אז כן, היו מקרים שעשינו דברים ביחד, אבל עדיין קשה לי להכיר את האדם מולי. הרי גם אני עמוקה ומורכבת, וכמה מצליחים לתפוס מזה? איך אני יכולה לדעת שהוא קשה לכעוס ונוח לרצות? אם אני משווה את זה לחברות שרכשתי במהלך חיי, זה תהליך שנבנה לאורך זמן, כאשר נפגשים במצבים שונים של החיים. אז גם יצא לי להסתובב במוזיאונים, לטייל, לשחק משחקים – אבל אני עדיין לא מרגישה שזה נותן לי איזושהי תמונה רחבה. אני יודעת שיש גישה של ליצור מצבי קיצון בכוונה, אבל אני פחות בקטע.
אני מאמינה שיש יותר מאדם אחד שיוכל לענות על קריטריונים כאלה.
עד עכשיו, הקשרים הארוכים יותר שהיו לי היו יותר מכוח האינרציה, ולא הצלחתי סיבה טובה להגיד למה לא, אבל גם לא למצוא תשובות לסוג השאלות שהצגתי כאן.
איפה מוצאים את התשובות לשאלות האלה?