צודק בהחלט. מה זו הפלגנות הדוחה הזו?

ואז מה חושבים עליו מגייסי התרומות שלהם.

(רמז: פייסבוק זה טרייף, לגייס שם כסף זה גלאט כושר)

וגם בקרנות הצדקה שלהם מעדיפים (בצדק מבחינתם) אברך חרדי על פני משפחה במצב קשה באמת מסיבות אובייקטיביות.

אני לא חושב שלאסוף צדקה "ציונית" זה פסול. זה שוק חופשי בסוף.

לגבי ה"הם מזלזלים בנו" - זה נכון במידה מסוימת ומצער.

אבל האם התגובה הנכונה היא שגם 'אנחנו' נתייחס אליהם בניכור ובזלזול?

הרי אם התורה היא העניין כאן אז למה זה משנה ההשקפה? וכנ''ל לגבי המצב הכלכלי.

הבוטות של "משלנו" צרמה לי ממש. אברך/עני חרדי הוא משלנו לא פחות.

גם בתוך המגזרים יש הבדלים מהותיים, לא פחות מאשר בין המגזרים (למשל, בהכללה - חרד''ל ופונוביז' לא רחוקים יותר מחרד''ל והגוש).

'יחס לארץ ישראל' בקושי קיים היום, ואפילו ביחס למדינה - על אף ההבדלים.

האם ת"ח יכול להתפרנס מהצדקה - תעיף מבט שוב בפרסומת בפתיחת השרשור.

אלו הופכים את התורה לתורה שונה?

זה מה שהופך יהודי ל"עניי עירך" יותר מיהודי אחר רק עם השקפה קצת שונה?

אחד לאחד תומכים באנשים ספציפיים שהם רואים כ"נבחרים". זה שונה מאשר תמיכה גורפת.

באופן עקרוני, בלי קשר למגזר ובלי קשר ל"משלנו" או "משלהם".

אבל לגייס שם כספים זה "גלאט כושר". סוג של צביעות שהם חיים איתה בשלום בשביל כמה שקלים.

("קופת העיר" מפרסם אפילו בפייסבוק !!)

יש הבדל עקרוני בין אברך חרדי לאברך ציוני. המרכזי בהם (בעיניי לפחות) הוא שהראשון די הוסלל לשם גם אם זה מתאים לו וגם אם פחות, בעוד שהשני בחר בזה במודע מבין אפשרויות אחרות ושואף להיות בעל מקצוע תורני או "אחד מאלף".

זה שונה לגמרי. גם בתקציב פר אוכלוסיה שאפשר להעמיד לאנשים האלה, וגם מבחינת רמת הרצינות שלו. בוא נאמר שיש מחקר שאומר שחלק גדול מהאוכלוסיה שנשארת בכולל היא כזו ששוק העבודה לא קורץ לה, כלומר שלא מדבר באנשים חכמים שהם הדור הבא של התורה, יותר כמו אנשים שלא בא להם להיות פועלים פשוטים.

בפשטות: ה"טמבלים" נשארים בכולל. עדיף למרוח עוד כוס קפה מול הגמרא מאשר להיות נהג מונית או סדרן בסופר.

זו הוצאת שם רע מגעילה על ציבור שלם תכנס בעצמך למוסדות החרדיים ולכוללים ותגיד לי אם יש שם תורה או לא. אני לא יגיד לך שאין בטלנים ואולי כמו שאמרת בגלל שסללו להם את הדרך לשם זה גם באחוזים יותר גבוהים, אבל בא נגיד שלציונות הדתית יש הרבה מאוד מה לקנא בתורה שיש אצל החרדים לצערי המציאות שיש אצלם הרבה יותר תורה, גם באופן כללי מחנכים הרבה יותר לתורה, בשעה שילדים במגזר הדתי לאומי אוספים אלבומים של סופרגול ילדים שם לומדים משניות בע"פ, בשעה שבחורים מגיעים לישיבות הסדר והרבה מהם לא יודעים ללמוד תוספות בחור חרדי ממוצע בגיל שלהם יודע לפלפל בראשונים ואחרונים וללמוד סוגיות מסובכות לתרץ להקשות ולהסיק מסקנות, אני לא אומר שאין כאלה בציבור שלנו אבל באופן יחסי יש הרבה פחות ואני אומר את זה מהיכרות אישית טובה עם הרבה אנשים משני המגזרים, ושוב אני לא מכליל אני אומר באופן כללי הם מלאים בתורה ברוך ה ובעזרת ה גם אנחנו נגיע למקום הזה מתישהו בשנים האחרונות רואים חיזוק ועליית מדרגה בכמות ואיכות התורה במגזר.

מה שאתה אומר  נכון על פני השטח שם. מתחת לפני השטח המציאות יותר מורכבת.

זה נכון שחבר'ה "סרוגים" יש להם יותר ילדות ויותר למידה של לימודי חול וממילא הם פחות יודעים תורה בעומק. אבל זה תוצאה של בחירה עם ערך (גדול) ומחיר מסויים.

וממילא לשבת וללמוד כל היום מתאים רק לאחוז קטן באוכלוסיה.

אמת סטטיסטית כלכלית - הגאונים לפעמים נשארים בישיבה מתוך אידיאולוגיה ולפעמים לא (כי יש להם משכורת מכובדת גם בחוץ), הבינוניים עוזבים בשלב מסויים כשאין ברירה כי צריך באמת להתפרנס.

בשביל שכר מינימום בסופר, עדיף להישאר בכולל.

באוניברסיטה יש לומדים ויש מלגות ויש פרופסורים וכו', ואותם תמריצים בגדול (רק בסדר גודל שונה).

גם שם יש תופעה ידועה ומוכרת שהמוצלחים ברובם יוצאים החוצה לחו"ל או לתעשיה להרוויח הרבה כסף, והבינוניים נשארים יחד עם הקביעות והמשכורת.

זה לא קשור למגזר החרדי. זה סתם תמריצים שעובדים על בני אדם.

אתה מדבר בכזה ביטחון!

אני מכיר עשרות אברכים חכמים יותר ופחות (כן ואפילו טפשים) שמוסרים נפשם על התורה ומוכנים להתפרנס מקצבת הכוללל קצת עזרה מההורים והמשכורת של האישה כדי ללמוד כל היום תורה הם שקועים בזה מעל הראש וכל מעייניהם ועיסוקיהם וחייהם הם בתורה כי כך חינכו אותם וכן, החינוך החרדי הצליח במובן מסוים בהחדרת אהבת תורה ורצון להיות תלמיד חכם, לך תעשה סקר בבני ברק בין כל הילדים מה תרצה לעשות כשתהיה גדול? ואח"כ תעשה ביישוב דתי לאומי ונראה מה  התוצאות. התגובה שלך נובעת מהסתכלות שאתה רואה את הכולל כמקום שרק אנשים עם מסירות נפש עצומה מוכנים לשבת שם מכיון שאתה בא מעולם העבודה, אך הם רואים את זה כמקום הבסיסי של כל מבוגר שיכול איכשהו להסתדר ולכן הם פשוט בטבעיות מוסרים נפשם על התורה ותאמין לי שזה לא קל, ושוב יש ויש אבל אני אומר באופן כללי המיינסטרים של יושבי הכוללים - באמת מוסרים נפשם, ומי שלועג להם מהצד מהתחושת בטן שלי זה פחות סטטיסטיקות אלא יותר אי אימון שבאמת יש כל כך הרבה אנשים שמוסרים נפשם על התורה

לא אני, אבל כלכלן חבר פייסבוק עשה מחקר בדיוק על זה.

הוא חקר את המשכורת של יוצאי הכוללים כשהם עוזבים, וגילה שהיא גבוהה מהממוצע ביחס לרמת ההשכלה (חול) שלהם.

בעצם התמריץ הכלכלי בכולל עודד את ה"טפשים" להישאר. זה לא בדיוק הדרך לקיים תורה גדולה או להשיג משהו לעם ישראל. זה פשוט לא נכון.

מה שאתה כותב על האידיאולוגיה משחק כמובן תפקיד מרכזי. אבל לא יחיד. לשבת בכולל דורש מסירות נפש עצומה (של המשפחה והסביבה, בעיקר, אבל לא רק).

אין פה לעג. רק הכרת המציאות שהם לא רואים אותה. אני מכיר הרבה אנשים טובים שמוסרים את הנשמה בתפקידים במקומות אחרים שהם פשוט מיותרים לחלוטין ולא צריכים להתקיים (חילות שלמים בצה"ל, למשל, או לפחות שליש מעובדי האוניברסיטאות).

יש צורך בלומדים, בוודאי. לא כל הקיימים, ולא כל אלה שעוזבים היה נכון שיעזבו.

לבדוק רק את האלו שעזבו את הכולל ומזה להסיק? בא נסכים שגם הרבנים החרדים אומרים שמי שלא רואה הצלחה בלימודו שיצא לעבוד יש המון חרדים עובדים, אולי הגיוני שהאלה שעוזבים הם טיפשים והאלו שנשארים הם החכמים?!!

כלכלית לפחות, זה לא נכון. מבחינת מדידת הצלחה בעולם החילוני  זה בדיוק הפוך. העוזבים המצליחים נשארים בשוק העבודה

ואלו שפחות מצליחים (או נושרים מלימודי חול) חוזרים לכולל.

ושוב, זה לא קשור לעולם החרדי. זה קיים גם באקדמיה.

(איפה המחקר הזה לעזאזאל? אני רוצה לשתף קישור)

שוב כי אתה מתעלם לחלוטין מהאידאולוגיה שמנחה את האברכים. שבת שלום!

הפענוח של משמעות התוצאות הוא בעייתי, ונראה לי שגם לא מתאים לגישה שלך בנושאי השכלה ופרנסה.

א. לא בטוח שמי שמצליח להתפרנס יותר, אלה החכמים דווקא, יכולים להיות להם מאפיינים אחרים.

ב. ההסבר הפשוט לתופעה שתיארת, הוא שחרדים, גם אלה שעובדים, רוכשים פחות השכלה [חול], בגלל כל מיני סיבות. לכן, חרדי בעל כישרון ממוצע, ירכוש פחות השכלה מחילוני בעל אותו כישרון. להשוות את החרדי ההוא לחילוני בעל אותה רמת השכלה, זה בעצם להשוות את החרדי בעל הכישרון הממוצע לחילוני עם כישרון פחות מהממוצע. 

לא קשור לפלגנות. המטרה של הקרן היא להצמיח גדולי תורה ציוניים של הדור הבא, וזה בהחלט דבר חיוני. איך ייראה הדור הבא אם כל הגדויילים יהיו בו חרדים?

התאפקתי להתנסח בצורה עדינה כלפי המבט הזה שלך

א. אישית אני לא חושב שהתורה צריכה להתחלק לתורה ציונית ותורה לא ציונית. מה זה אומר בכלל? זה ערבוב שלא במקומו. התורה היא תורה, ומחלוקות לגבי ההשקפה הם בתוך עולם התורה שהוא אחד.

אבל זו דעתי ואני מקבל שיהיו מי שחשוב לו לקדם זרם מסוים בעולם התורה - לא נגד זה יצאתי.

ב. מה שכן חרה לי זו הפלגנות של אנחנו והם. אברך ציוני הוא "משלנו". סליחה אבל זה לקחת את הרצון הלגיטימי הנ''ל כמה צעדים (מכוערים) קדימה. ולא יודע מה איתכם, אני לא ראיתי פרסומים חרדיים דומים.

התאפקת להתנסח בעדינות? יפה מצידך אבל חבל ש'המבט הזה שלי' שסה''כ מתנגד לפלגנות מוציא ממך אמוציות כאלו, זה מראה משהו על 'עולם התורה' הזה "שלנו".

מצער אבל טבעי ולגיטמי, כמו שגם בתוך המגזר בד''כ חסיד יתרום לישיבות חסידיות וליטאי לליטאיות וספרדי לספרדיות.

וכמו שלגיטמי שדתי לאומי יעדיף באופן טבעי לתרום לישיבות שהוא מזדהה איתן.

אבל לצאת בפרסום כזה ולהפוך את זה לאנחנו והם, ועולם התורה שלנו מול עולם התורה שלהם - כאן הטעות החמורה בעיניי.

מה שכתבת קודם הוא בהחלט מקומם. אתה טופל עליהם דברים שאינם ומותח ביקורת שווא. כל מה שכתבת כאן בב' זה המצאות שלך, איפה בדיוק אתה רואה את זה בפירסום?

ראינו את אותה מודעה? 🙄

"משלנו"

קמחא דפסחא משלנו

מחזקים את עולם התורה הדתי ציוני משלנו

מחלוקות עקרוניות זה דבר אחד,

להפוך את זה ל"משלנו" ו"משלהם" זו כבר מחנאות וזה רע מאוד.

אם אתה רוצה להתעקש (במובן המקראי ובמובן המודרני) ולהבין ככה, בבקשה.

המטרה שלהם היא לחזק את הגאווה -  במובן החיובי - של הציבור הדת"ל בלימוד התורה שלו, שזה ממילא מה שיוצר מרץ , מחוייבות ושאיפות. שהתחושה לא תהיה כאילו ההתגדלות בתורה מוטלת על החרדים, ולנו יש תפקידים אחרים.

ומהיכרות אישית עם חלק מהאנשים שעומדים מאחורי הארגון, רואה אני את דבריי מדבריך.

לתשומנת ליבך, @אושפיזין מהירח. אולי כשתצבור יותר ותק בכדור הארץ תבין יותר את המציאות

ואתה לא יודע אם הם השתכנעו או שהחליטו שאתה חסר תקנה..

ולגופו של ענין?

המטרה היא שיהיו גדולי תורה ציוניים. זה הכל. כל השאר זה הוספות שלך.

כל מילה

אולי אתה יהודי פשוט, יותר מדי פשוט. יש מורכבות בחיים. זה לא גאווה=רע.

יש הרבה מובנים ל'גאווה', ותראה למשל מה שהגבתי קודם לימ"ל

אז תנוח דעתך, הם באמת שפלי רוח 

גם אני לא הייתי תורם לאנשים שחובשים מצה על הראש מקום כיפה.

שכן שלך שסובל חרפת רעב שווה פחות מעני מעיר אחרת רק כי הכיפה שלו שחורה?

זה בדיוק מה שרע בזה.

נראה שהרעיון ב"עניי עירך" הוא לתת למי שאתה קרוב אליו, לכן דואגים קודם לעניי העיר ואח"כ לעניי ערים אחרות,

לכן גם נראה לי מבורך לדאוג קודם לעניי המגזר שלנו ואח"כ למגזרים אחרים

לא במקרים שאחרים יותר צריכים, במקרים שרבים הנצרכים, התורה נתנה העדפה ברורה למי יש זכות קדימה.

לכן הפרסומת ש@אושפיזין מהירח העלה נראית לי במקומה ממש, צריך לעזור ללומדי התורה שלנו, לפני שתורמים לאחרים.

מקווה שהצלחתי להסביר את עמדתי...

הסיבה שעניי עירך קודמים היא לדאוג קודם למי שזקוק לך בסביבתך - לא להיות אדיש. ורק אז לצאת למעגלים רחבים יותר.

השאלה מה קובע את הקירבה, ולומר שהשקפה זהה הופכת יהודי אחד לקרוב יותר וראוי יותר לצדקה זה מזעזע בעיניי. וכשזה הופך לאנחנו והם ו"משלנו" ו"משלהם" זה חמור שבעתיים.

רק הוספתי בענין, אדם שרוצה לתרום דווקא לעולם התורה, כשאינו יודע (וגם לא יכול לדעת...) מי זקוק לכספו יותר,

למה לו לתרום דוקא לחרדים אם גם הישיבות במגזר הדת"ל זקוקות לתרומות?

כמו שכתבתי, לגיטימי בעיניי לרצות לתרום לזרם מסוים שאת מזדהה איתו (אם כי עדיף בעיניי לתרום בלי העדפה של זרם מסוים) - אבל ההפיכה של זה לאנחנו והם ומשלנו ומשלהם זה כבר משהו אחר ומכוער.

תפתח רמב"ם הוא בעצמו כותב שאדם צריך לעבוד 3-4 שעות וללמוד כל השאר אז מה אתה עושה את זה?

דרך אגב תפתח את הגמרא בסוף קידושין לגבי הסיפור עם בשם או בורסקי מה שאתה אומר מנוגד לכל המסורת שלנו מדורי דורות.

יש כזה מושג של תורתו אומנותו ועיין מה שכתב ע"כ החזו"א באריכות ויש להודות כמה עשרות שנים אחרי שהוא צדק ובגישתו הציל את העולם החרדי מרדת שחת

ללסטם את הבריות (בהעדר עבודה או מקצוע) זה הרבה יותר חמור, וזה לא תופעה נדירה שם.

לא כי הם אנשים רעים, כי אין להם ברירה.

רדת שחת הכוונה מה שקרה לחלקו של הציבור הדתי לאומי שנשאר עם הרבה לאומי ועם קצת דתי (כן.. כל הלאומיות שלנו נובעת מתוך הדת) אני לא מכליל אבל לא קשה לראות את הפילוג שהתרחש בעשרים שנים האחרונות בציבור הדתי לאומי בין הכיוון שהלך יותר לחרדלי ובין אלו שיותר ללייט ועדיין יש את האלה שבאמצע עם 30-40% דתלשים בילדים כך שהמצב מובן... הציבור הדתי לאומי כבר כמעט 30 שנה לא נמצא בגדילה בגלל תופעת הדתלשים(!)

בתור ציבור החזון אי"ש פחד שהם יתערבבו עם החילונים שמא יושפעו. אני לא אומר שאי אפשר לחנך בתור אדם פרטי לדעת להיות גאה ולעמוד על הדת שלך גם במרחבים שאינם דתיים אך בתור הוראה לציבור גדול זה קשה ליישום, ושוב התוצאות מדברות בעד עצמן.... ולכן זו הייתה הוראת השעה של החזון אי"ש שהצילה את המגזר החרדי

סובל מתדמית נחיתית בתחום התורני, בצדק (בעבר) ושלא (בהווה).

הבעיה היא בנסיון תיקון התדמית, שלמרות שכוונתו רצויה אין מעשהו רצוי. לפעמים הוא נעשה בצורה לא כ"כ אלגנטית, שבהפוך על הפוך מעמיקה יותר את התדמית הזאת.

משל למה הדבר דומה? לאדם שנתפס כטיפש. אם הוא יתמרמר ויזעק וילך עם שלטים של "אני חכם!!", זה יראה פתטי ולא ישכנע. להיפך. אם אתה חכם, פשוט תהיה חכם ותן לדברים לקרות.

איף יו וונט טו ללמוד, למד, דונט טוק.

כל מודעה שנייה בעיתון חרדי כוללת תיאורים כגון "אנ"ש", "היימישע" (שם קוד להיותו של בעל המקצוע חרדי) וכיוצא באלה. שלא לדבר על הסיווגים והתת-סיווגים ברמה החברתית: זה משלנו, זה לא, כי הוריו חוזרים בתשובה, זה גם לא, כי הוא ספרדי וכן הלאה.

אז מנסח הפרסומת הנ"ל הרשה לעצמו, ובצדק, לנסות ולגייס כסף למגזר הסרוג, איזה פשע בלתי נסלח.

הזאת כשהיא חד צדדית.

כשהיא דו צדדים זה מראה שיש כבוד אמיתי לשני הצדדים וזה נובע מרצון אמיתי לחבר ולכן זה מאוד יפה בעיני.

אבל כשגוערים רק בצד אחד ומתעלמים מהצד השני זה 

או מזלזלים בצד השני- ממילא לא מצפים לכלום ממנו..

או חושבים  שהאידיאל זה הדרך של השני..

נראה לי.

"עניי עירך קודמים" זה גם פסול? מותר לעשות מגבית לטובת ישיבה/מגזר/יישוב מסוימים ומבלי להתפזר לכל העולם כולו.

אבל רק בתנאי שמעורר אצלך חשק להעביר את כל המשכורת לישיבות ציוניות כשאתה רואה פירסומים ברוח דומה בקרב הציבור החרדי..

היה מענין לקרוא את כל זה. (חלק, ליתר דיוק. זה ארוך)

וגם מחכים.

הציבור החרדי מאד מאד מורכב היום, ומכיל הרבה יותר סגנונות ממה שנראה מבחוץ.

סתם כך שתדעו שהציבור הדת"ל מעורך מאד על ידי חלקים נרחבים מהציבור החרדי.

ראשית, חשוב להבין שבציבור החרדי יש פער גדול בין מה שנעשה באופן רשמי, לבין מה שקורה בפועל.

מסובך להסביר על רגל אחת. 

הראשונים שסובלים מזה, זה אנחנו בעצמנו - החרדים.

אבל יש לזה היבטים רבים, וכדאי לדעת.

אינטרנט למשל - מצוי באופן רשמי ברוב הבתים (פחות באיזורים השמרניים של בני ברק, למשל, או בסגנונות מסוימים) אבל לרוב הגדול יש. מסונן ברובם, מאמינה שהרוב לא בפייסבוק (כולל כותבת השורות) ואולי טועה. אבל חרדים נמצאים בקביעות באינטרנט. באתר פרוג החרדי - אלפים. וגם כאן בערוץ יש לא מעט. ומדובר על חרדים רגילים לחלוטין, שאף לא נחשבים לפתוחים או מודרנים.

זה מה שלמעשה.

ובאופן רשמי? - אם תקרא יתד, המודיע, משפחה - תקבל רושם אחר לגמרי. 

לא יאפשרו אפילו פרסום סיפור שמישהו בו חיפש בגוגל, למרות שכולנו מגגלים כל העת...

מה זה אומר?

1. שיש לנו, לציבור החרדי, בעיה קשה. אפשר ללגלג עליה, אפשר גם להבין איך היא נוצרת ומתפתחת ולהתיחס בסובלנות לענין. בכל אופן, לא מעטים מתאמצים לגרום לשינוי, ואני מאמינה שהוא יקרה בעזרת השם.

2. לקחת בערבון מוגבל עמדות רשמיות, הן לא משקפות את הקהל החרדי עצמו. כך שגם אם לא תקרא דברי הערכה כלפי הראי"ה קוק זצ"ל, למשל, על במה רשמית, בפועל רבים וטובים, בעיקר היותר תורניים, ויותר ברי דעת, מעריכים ואפילו מעריצים אותו.

באשר לדברים שכתבת: בבתי כנסת שאני מכירה יעלו לתורה יהודי דת"ל. מפתיע אותי לקרוא שיש מקומות אחרים.

אוצר החכמה - היו שם דיונים נרחבים על תורתו של הראי"ה קוק. יש אחוז מסוים שלא התאים לו. אנשים שאכן רגילים לחשוב בראש מצומצם מאד, וזו בעיה שלא מתבטאת ביחס לציבור הדת"ל בדווקא, אלא ביחס לחיים בעצמם, להבנה ביהדות, להתיחסות פנים מגזרית להבדלים בתוך החברה החרדית ועוד.

אז יש שהתנגדו.

לא ידעתי שפתחו בשבילם מהדורה נפרדת. מניחה שהשיקול היה מסחרי. והכינוי 'בני תורה' הוא נשמע טוב, אבל הוא בהחלט אינו משקף את קהל היעד. 

באשר להתיחסות לרבנים ציוניים - לא מכחישה שיש פה גם הבדלים מהותיים בגישה, בחלק מהדברים. 

וכאן מגיע ההבדל - שאצל חרדים ההתיחסות היא הפרדה ממה שלא נכון בעיניהם

ואצל דתיים לאומיים יש פתיחות לשמוע גם דברים שמתנגדים אליהם

לדעתי לכל גישה יש מעלות וחסרונות משלה.

אבל כך יוצא, שדתיים לאומיים פתוחים לשמוע ולבחון השקפה חרדית, ואילו חרדיים ברובם, לפחות כלפי הילדים, לא יהיו פתוחים לזה.

ואז נוצר מצב שנידון כאן באשכול, שאתה כאילו פתוח כלפי ציבור שהוא מצידו פוסל את השקפת עולמך במידה מסוימת.

בהחלט מצב שמעלה תחושה של אי הגינות, ומקומם.

אבל שוב חוזרת על מה שכתבתי בתחילה - בהחלט שרבים, וכנראה רוב, מהציבור החרדי, מעריכים את הדתיים החזקים. יש לכם הרבה מעלות טובות שהלוואי שהיינו מצליחים לאמץ אצלנו.

אישית מאמינה שעם ישראל צריך את כולם. שום דרך איננה מושלמת, ולכל דרך יש הרבה טוב.

ואגב, אני חרדית מיינסטרית בהחלט. 

וכנראה שארוך מדי לנסות ללבן הכל.

אני לא חושבת שאפשר לומר אדם איקס הוא בעל ערך יותר מוואי.

כי כל אחד הוא עולם, ותלוי מה נקודת המוצא שלו ומה עבד על עצמו, ואיפה נקודת הבחירה שלו, וכו' וכו'.

אנחנו לא באמת יכולים לדעת.

וכשמסתכלים על מגזרים שונים - יש מעלות וחסרונות לכל מגזר.

להגיד מגזר איקס הוא בעל ערך יותר ממגזר וואי - זה מצד אחד שגוי גם כן, כי כל מגזר מכיל בתוכו כל כך הרבה אנשים, ויש כל כך הרבה דברים טובים, וגם נקודות חולשה. אף אדם אינו יכול לדעת לאמוד או לשפוט

אבל כן יש בסך הכל גישה שאומרת - כולם יהודים טובים. למול גישה שאומרת - כשאנשים שמים במרכז חייהם את עבודת השם, הם בעלי ערך יותר מאשר אנשים שאצלם עבודת השם היא עוד משהו שצריך להסתדר איתו בחיים.

האם זה עובד לפי מגזרים? - אולי חלקית. אולי בכלל לא.

אבל בעיני דתיים לייט, או חרדים לייט, בהכללה - הם כן פחות בעלי ערך ממי שלוקח את עבודת השם ברצינות וכמטרה העיקרית שלו בחיים, ולא משנה מה סוג וצבע הכיפה שלו.

(וכמובן שעבודת השם כוללת בין אדם לחברו, ואהבת הארץ, ועוד ועוד. לאו דווקא ערכים שהם חרדים במוצהר, אלא ערכים יהודיים)

זה כקבוצה.

מול יחיד - אף פעם אי אפשר לדעת ואי אפשר לשפוט.

1. חיי אברכות אינם מתאימים לכלל. הם יכולים להיות נכונים לפרט, גם בעולם מתוקן, אבל זה באמת נושא רחב כדי להכנס אליו. למה בכל זאת נוצר מצב כמו שהוא נוצר, ומה צריך להשתנות ומה לא. אבל אני גם חושבת שיש סטיגמה לא נכונה על אברכים, רואה רבים מסביבי שהם איכותיים באמת.

2. חרדים מזלזלים במצוות שבין אדם לחברו כלפי מי שאינו אנ"ש? - זה קיים, אבל מכליל מאד ומידי. ממה שאני מכירה, זה לא עולה לי בקנה אחד עם המציאות. רואה רבים שמהדרים בבין אדם לחברו כלפי כולם. רק מה, למעשה בגלל שצורת החיים היא נבדלת, החיכוך שלהם עם אנשים ממגזרים אחרים הוא לא רב, אבל כשהוא קורה, אין הבדל. אומרת את זה בכנות לגמרי.

ממה שאני מכירה - אני לא עוסקת בשיפוט של קבוצות, אבל ביני לבין עצמי כן חשה תחושות שונות של רמת הערכה. לא בחלוקה של דתיים וחרדים בדוקא. אלא יותר בתת קבוצות בתוך החרדי - כי יש הבדלים מאד משמעותיים ברמת הערכים. למשל - ההתיחסות לאנ"ש, הביטוי בכלל של אנ"ש, קיים יותר במקומות מסוימים ומבטא מהות, ובמקומות אחרים לא.

ובתוך המגזר הדתי - ממה שאני מכירה, רואה הבדלים. וכן, יש לי יותר הערכה לאלה שמתיחסים ברצינות למצוות התורה. אני לא רואה סיבה לחשוב שאם אדם מדקדק בהלכות שבת, וצניעות, למשל. הוא צריך להיות פחות בבן אדם לחברו. אפשר גם וגם.

כל הנ"ל בהרגשה ובמחשבה ביחס למה שאני רואה, זה בעיקר גישה עקרונית.

בפועל, רק השם יודע.

פסיקות - בעיני ההבדל הוא ברמת הידע התורני והגדלות האישית של הפוסק. זה גם כן לא הולך לפי מגזר, יש כל מיני בכל מקום, אבל לפעמים מושפע מזה.

ושוב, אני לא רוצה להיות במקום שיפוטי, אבל כמו שאם אלך לרופא אחשוב מי יותר מומחה, כשאני שואלת רב, אשאל מי שלהבנתי המבט שלו יותר תורני, מעמיק ורחב ונקי מאגו.

משערת שזה לא יקרה כל כך, אבל מסיבות מנטליות, או צורת התנהלות של בתי הכנסת החרדיים, לא מתוך מחשבה שיהודי שומר מצוות שאינו חרדי אינו יכול להוציא בתפילה.

אם נניח מתארגן מנין בפארק, (לא בימינו אנו עכשיו...) ואדם מהמגזר הדת"ל יגש לתפילה, יעלה על הדעת שחרדי נורמטיבי יחשוש שהוא אינו ראוי לגשת? 

נשמע לי מופקע  מהמציאות לחלוטין. 

שאם בבית כנסת דת"ל יעלו חרדי אורח להיות חזן, והפוך לא-

זה קשור להבדלי מנטליות, לא להסתכלות מהותית על דתיים.

בטח ובטח לא למחשבה שדת"ל לא מוציא בתפילה!

גם לא יעלו ליטאי בבית כנסת חסידי והפוך.

למה? לא יודעת מה הנקודה בדיוק.

כללית בתי ספר דתיים הם הרבה יותר ידידותיים מאשר חרדים. ואגב, גם ספרדים חרדים, האוירה בבית כנסת בין האנשים חמימה יותר מאשר בבית כנסת ליטאי קלאסי, למשל.

כל הנ"ל מתוך התרשמות בלי להיות בבית כנסת לעיתים קרובות, כך שהכל בערבון מוגבל...

אבל ברור לי שההסתכלות הרווחת על אדם דת"ל, הוא בוודאי כמי שמוציא ידי חובה בכל דבר וענין!

@ימ''ל כתבת מקסים

שחלק ממה שנראה לך 'מגזריות דוחה', זה יותר בסטיגמה, מאשר באמת.

או שלפעמים זה מוכרח המציאות, רמה מסוימת של הסתגרות כדי לשמור על ערכים מסוימים.

אבל ברור שיש לנו גם הרבה מה לתקן בנושא הזה.

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מונע חילול השם.

בצפירה אני עוצר.

ואני חושב שחובה לציין את היום הזה.

רק מעלה נקודה, שביחד עם הדברים המועילים שנתקנו ליום הזה נתקנו עוד המון דברים תמוהים.

גם מי שמוקיר את זכרם לא צריך ללכת אחרי כל גחמה ולהאמין בה.

אם מחר מישו יחליט שבצפירה צריך להניף בננה מקולפת - כולנו נעשה את זה?

ראשית, פספסת כנראה את מה שציטטתי כאן אין חובה להיות שטחיים - צעירים מעל עשרים

שנית, ובהמשך לציטוט שעכשיו קראת, אלה דברים שיש להם טעם מעצם זה שכך מקובל לבטא כבוד לנופלים, אך הם גם בעלי טעם מצד עצמם בדרך כלל.

זרי פרחים - זה המרבילה לאבן שאנחנו מניחים. במקום שהמדינה תביא אבן ענקית כדי להראות שכל חלל מקבל זיכרון, אז מביאים זר פרחים. היופי שבו וההוד שלו מביאים נחמה למשפחה, ויש בהם גם כדי לסמל תקווה.

מטח כבוד - חיפוש בגוגל העלה שכנראה זה קשור לפרקטיקה שהייתה נהוגה בעבר הלא-רחוק שלאחר הפסקת אש בין קרבות שבה אספו את החללים והפצועים אז היו יורים 3 פעמים כדי להצהיר שאספו את כולם (ושאפשר להמשיך להילחם).

כלומר מטח הכבוד מסמל שלאהשארנו אף אחד מאחור בשדה הקרב. דאגנו לכולם. 
 

שלישית, מנהגי אבלות בכלל הם דבר שמיעוטם נלמד מאיוב ורובם המוחלט מגיע מהחלטות שהתקבלו בקהילות השונות - קרי, אלה מנהגים חברתיים. מנהגי אבילות ספירת העומר אינם בכלל "כעין דאורייתא תקון" אלא הם תקנות חברתיות ממש כפשוטו. אלה דרכים לזכור ולהזכיר את ענייני הפער בין לימוד תורה לבין העובדה שלא ידעו לנהוג כבוד זה בזה, כידוע.

קיום מנהגי ימי הזיכרון אינם שונים, ויותר מזה הם שווים ממש, למנהגי אבילות ספירת העומר. אנחנו קוראים לזה "הלכה" רק כי רבותינו כתבו את זה בספרים, אבל מצד האמת זה לא "תורה" במובן הרגיל. זה רוח התורה, זה "דרכיה דרכי נועם", וזה בעיקר היה הדרך להפיץ נוהגים לאורך הדורות.

איך אפשר לא להשוות את העמידה בצפירה (ואת הכוונה שיש לשים בה) למנהגי אבילות שיש בשו"ע? אם קדושה הלכתית אתה מחפש, אזי גם מנהגי הספירה אינם עונים על ההגדרה - ואם קדושת המשמעות אתה מחפש אזי מה בין אבילות זו לאבילות זו?! 

הצפירה אינה בשבילם, הם לא צריכים אותנו. הצפירה זו הדרך היחידה שבה עם שלם, על כל חלקיו (חוץ מכמה אגואיסטים חרדים), עוצר ומתחבר למהלך של כולנו, שהנופלים הם שיא שלו. עם שלם, ציבו"ר - שכולל צדיקים, בינוניים ו(חסד לאברהם כותב שאין בארץ ישראל רשעים) כאלו שפחות מחוברים לרוחניות.

הנופלים ממשיכים מישיבה של מעלה, את אותו מהלך. ושוב, אותם שנמצאים במחיצה של ר' עקיבא וחבריו, לא צריכים אותנו. לא צריכים את המשניות שלנו, לא את הקדיש שלנו, לא את הצדקה שלנו ולא את הנרות שאנחנו מדליקים (אגב, אפרפו דברים שאין להם סיבה, לנר אין שום מקור אמיתי, אתה מדליק ביארצייט?). כל הערך של להגיד קדיש עליהם, של ללמוד משניות לעילוי נשמתם וכו' - זה אם ע"י זה אנחנו מתחברים לעילוי אחרי עילוי שלהם וממשיכים את דרכם.

כמובן, אנשים שיותר מתוקנים ברוחם, יתחברו לנופלים בדרכים המקובלות בישראל מדורות. אבל כיוון שהמהות כאן היא כללית, כלל ישראלית, אם היותר מתוקנים ברוחם לא מקולקלים בנפשם - הם מבינים שהכרחי להתחבר למוסרי הנפש על כלל ישראל (שזו מדריגה ראשונה ברוח הקודש כדברי הרמב"ם במורה), גם במדריגה הנפשית הפשוטה, שכל הציבו"ר מסוגל להשתייך אליה ועוצרים לשני רגעים, כשעם שלם עוצר.

מעניין.. אף פעם לא הבנתי את זה ככה.

אם תוכל להסביר יותר, אשמח.

אנחנו עומדים בחוץ כדי לכבד. היכן כתוב שצריך צפירה ועמידת דום ומטחי יריות והצדעות

לע"נ הנפטרים? זה עבורנו, כפי שכתבת. וגם זה מנהג גויים. לא?

צריך להיות מתוקנים בנפשנו כדי לאמר פרק תהילים? ללמוד משניות

עבורם?

סליחה ומחילה - אחרי ה120 שנה של הוריך (שיחיו לשנים רבות וטובות!) -

לא תאמר קדיש עבורם? לא תדליק נר נשמה עבורם? לא תיתן צדקה

עבורם?

מה זאת אומרת עילוי אחר עילוי  - שלהם או שלנו?

בודאי שמשניות וכל מצווה מעלה א ו ת ם  שם. הרי הם כבר

לא יכולים לעשות דבר. אנחנו, הרגליים שלהם, הידיים שלהם -

כל הכלים שאין להם ואנו עוזרים להם להתעלות שם.

העולם הרוחני - הרי אין לו סוף. שמעתי שגם עבור משה רבינו

טוב וצריך להגיד משניות או תהילים ביום השנה שלו...

משה רבינו!

אגב, אני למשל ועוד כמוני, אומרים כל יום כמה פרקי תהילים

לשמירה על עם ישראל.  נותנים צדקה. גם כשאין זמן,

גם כשלא נוח, גם כשמאוד עייפים...

למה אתה מכנה מגזר שלם, אגואיסטי?

לא יודע מה 'שמעת'.

מדליקים אצלך במשפחה נר ביארצאייט? מניח שכן. יש לך איזשהו מקור לזה? לא, ככה עושים, לא כל דבר צריך מקור.

עיקר הדגש בדברי הוא שהשאלה איך יוצאים מתודעה של כל מיני פרטים, שעושים משהו, לתודעה של עם, על כל חלקיו. על חלקיו המתוקנים יותר וחלקיו המתוקנים פחות. איך משנים תודעה מאנשים שדואגים רק להם, לאנ"ש שלהם, או אפילו להרבה מאוד יהודים כפרטים - לתודעה של עם, של כלל.

החיבור של עם שלם, מגיע רק ברגע הדומיה הזה.

יש לה ערך. במיוחד עבור אותם יהודים שאינם יודעים אחרת.

לא. לא מדליקים אצלנו כי ככה עושים. כי ברור לנו שזה טוב לנשמה. מיטיב איתה.

לא יודעת איך ואצל מי, בדקת.

כל הדברים האלה נועדו בשביל מי שכאן. שיזכור.

אין הכוונה לזכירה בעלמא. אלא זכירה במובן של להתחבר למהלך הישראלי הכללי. 

לתפיסתי, הנופלים מתענגים על זיו השכינה וזכותם ממשיכה לפעול להמשך גאולת ישראל. בבחינת "זכור לנו עקידת יצחק"

בזכירה.

לא עבורם. אנחנו אומרים תהילים/משניות. עומדים בחוץ כדי

לכבד.  האם כל מטחי היריות, הפרחים, הצפירה, נחוצים

לנו באמת? זה לא דבר מה שהעתקנו מהגויים?

מאיפה הגיע הלבוש החרדי, מאיפה הגיע השטריימל של החסידים?

מהסביבה הפולנית והאצילים הפולניים.

מנהגי אבלות בעדות השונות הגיעו מהשכנים והעמים בינהם חיו יהודים בגלות - ישובה על מזרונים והקמת אוהל אבלים, מנהגים המאפיינים את עדות המזרח, בדומה למנהגי אבלות של המוסלמים.

(בערבית – بيت عزى (בֵּית עַזַא))

צפירה לזכר הנופלים ולבוש? ואולי בעצם זו כן; שניהם - נוהגים חברתיים חיצונים.

ואולי כל המנהגים האלה,  מקורם באמת אחת שהתפשטה בין עדות שונות, עמים שונים

(לשבת נמוך וכד')?

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!