צודק בהחלט. מה זו הפלגנות הדוחה הזו?

ואז מה חושבים עליו מגייסי התרומות שלהם.

(רמז: פייסבוק זה טרייף, לגייס שם כסף זה גלאט כושר)

וגם בקרנות הצדקה שלהם מעדיפים (בצדק מבחינתם) אברך חרדי על פני משפחה במצב קשה באמת מסיבות אובייקטיביות.

אני לא חושב שלאסוף צדקה "ציונית" זה פסול. זה שוק חופשי בסוף.

לגבי ה"הם מזלזלים בנו" - זה נכון במידה מסוימת ומצער.

אבל האם התגובה הנכונה היא שגם 'אנחנו' נתייחס אליהם בניכור ובזלזול?

הרי אם התורה היא העניין כאן אז למה זה משנה ההשקפה? וכנ''ל לגבי המצב הכלכלי.

הבוטות של "משלנו" צרמה לי ממש. אברך/עני חרדי הוא משלנו לא פחות.

גם בתוך המגזרים יש הבדלים מהותיים, לא פחות מאשר בין המגזרים (למשל, בהכללה - חרד''ל ופונוביז' לא רחוקים יותר מחרד''ל והגוש).

'יחס לארץ ישראל' בקושי קיים היום, ואפילו ביחס למדינה - על אף ההבדלים.

האם ת"ח יכול להתפרנס מהצדקה - תעיף מבט שוב בפרסומת בפתיחת השרשור.

אלו הופכים את התורה לתורה שונה?

זה מה שהופך יהודי ל"עניי עירך" יותר מיהודי אחר רק עם השקפה קצת שונה?

אחד לאחד תומכים באנשים ספציפיים שהם רואים כ"נבחרים". זה שונה מאשר תמיכה גורפת.

באופן עקרוני, בלי קשר למגזר ובלי קשר ל"משלנו" או "משלהם".

אבל לגייס שם כספים זה "גלאט כושר". סוג של צביעות שהם חיים איתה בשלום בשביל כמה שקלים.

("קופת העיר" מפרסם אפילו בפייסבוק !!)

יש הבדל עקרוני בין אברך חרדי לאברך ציוני. המרכזי בהם (בעיניי לפחות) הוא שהראשון די הוסלל לשם גם אם זה מתאים לו וגם אם פחות, בעוד שהשני בחר בזה במודע מבין אפשרויות אחרות ושואף להיות בעל מקצוע תורני או "אחד מאלף".

זה שונה לגמרי. גם בתקציב פר אוכלוסיה שאפשר להעמיד לאנשים האלה, וגם מבחינת רמת הרצינות שלו. בוא נאמר שיש מחקר שאומר שחלק גדול מהאוכלוסיה שנשארת בכולל היא כזו ששוק העבודה לא קורץ לה, כלומר שלא מדבר באנשים חכמים שהם הדור הבא של התורה, יותר כמו אנשים שלא בא להם להיות פועלים פשוטים.

בפשטות: ה"טמבלים" נשארים בכולל. עדיף למרוח עוד כוס קפה מול הגמרא מאשר להיות נהג מונית או סדרן בסופר.

זו הוצאת שם רע מגעילה על ציבור שלם תכנס בעצמך למוסדות החרדיים ולכוללים ותגיד לי אם יש שם תורה או לא. אני לא יגיד לך שאין בטלנים ואולי כמו שאמרת בגלל שסללו להם את הדרך לשם זה גם באחוזים יותר גבוהים, אבל בא נגיד שלציונות הדתית יש הרבה מאוד מה לקנא בתורה שיש אצל החרדים לצערי המציאות שיש אצלם הרבה יותר תורה, גם באופן כללי מחנכים הרבה יותר לתורה, בשעה שילדים במגזר הדתי לאומי אוספים אלבומים של סופרגול ילדים שם לומדים משניות בע"פ, בשעה שבחורים מגיעים לישיבות הסדר והרבה מהם לא יודעים ללמוד תוספות בחור חרדי ממוצע בגיל שלהם יודע לפלפל בראשונים ואחרונים וללמוד סוגיות מסובכות לתרץ להקשות ולהסיק מסקנות, אני לא אומר שאין כאלה בציבור שלנו אבל באופן יחסי יש הרבה פחות ואני אומר את זה מהיכרות אישית טובה עם הרבה אנשים משני המגזרים, ושוב אני לא מכליל אני אומר באופן כללי הם מלאים בתורה ברוך ה ובעזרת ה גם אנחנו נגיע למקום הזה מתישהו בשנים האחרונות רואים חיזוק ועליית מדרגה בכמות ואיכות התורה במגזר.

מה שאתה אומר  נכון על פני השטח שם. מתחת לפני השטח המציאות יותר מורכבת.

זה נכון שחבר'ה "סרוגים" יש להם יותר ילדות ויותר למידה של לימודי חול וממילא הם פחות יודעים תורה בעומק. אבל זה תוצאה של בחירה עם ערך (גדול) ומחיר מסויים.

וממילא לשבת וללמוד כל היום מתאים רק לאחוז קטן באוכלוסיה.

אמת סטטיסטית כלכלית - הגאונים לפעמים נשארים בישיבה מתוך אידיאולוגיה ולפעמים לא (כי יש להם משכורת מכובדת גם בחוץ), הבינוניים עוזבים בשלב מסויים כשאין ברירה כי צריך באמת להתפרנס.

בשביל שכר מינימום בסופר, עדיף להישאר בכולל.

באוניברסיטה יש לומדים ויש מלגות ויש פרופסורים וכו', ואותם תמריצים בגדול (רק בסדר גודל שונה).

גם שם יש תופעה ידועה ומוכרת שהמוצלחים ברובם יוצאים החוצה לחו"ל או לתעשיה להרוויח הרבה כסף, והבינוניים נשארים יחד עם הקביעות והמשכורת.

זה לא קשור למגזר החרדי. זה סתם תמריצים שעובדים על בני אדם.

אתה מדבר בכזה ביטחון!

אני מכיר עשרות אברכים חכמים יותר ופחות (כן ואפילו טפשים) שמוסרים נפשם על התורה ומוכנים להתפרנס מקצבת הכוללל קצת עזרה מההורים והמשכורת של האישה כדי ללמוד כל היום תורה הם שקועים בזה מעל הראש וכל מעייניהם ועיסוקיהם וחייהם הם בתורה כי כך חינכו אותם וכן, החינוך החרדי הצליח במובן מסוים בהחדרת אהבת תורה ורצון להיות תלמיד חכם, לך תעשה סקר בבני ברק בין כל הילדים מה תרצה לעשות כשתהיה גדול? ואח"כ תעשה ביישוב דתי לאומי ונראה מה  התוצאות. התגובה שלך נובעת מהסתכלות שאתה רואה את הכולל כמקום שרק אנשים עם מסירות נפש עצומה מוכנים לשבת שם מכיון שאתה בא מעולם העבודה, אך הם רואים את זה כמקום הבסיסי של כל מבוגר שיכול איכשהו להסתדר ולכן הם פשוט בטבעיות מוסרים נפשם על התורה ותאמין לי שזה לא קל, ושוב יש ויש אבל אני אומר באופן כללי המיינסטרים של יושבי הכוללים - באמת מוסרים נפשם, ומי שלועג להם מהצד מהתחושת בטן שלי זה פחות סטטיסטיקות אלא יותר אי אימון שבאמת יש כל כך הרבה אנשים שמוסרים נפשם על התורה

לא אני, אבל כלכלן חבר פייסבוק עשה מחקר בדיוק על זה.

הוא חקר את המשכורת של יוצאי הכוללים כשהם עוזבים, וגילה שהיא גבוהה מהממוצע ביחס לרמת ההשכלה (חול) שלהם.

בעצם התמריץ הכלכלי בכולל עודד את ה"טפשים" להישאר. זה לא בדיוק הדרך לקיים תורה גדולה או להשיג משהו לעם ישראל. זה פשוט לא נכון.

מה שאתה כותב על האידיאולוגיה משחק כמובן תפקיד מרכזי. אבל לא יחיד. לשבת בכולל דורש מסירות נפש עצומה (של המשפחה והסביבה, בעיקר, אבל לא רק).

אין פה לעג. רק הכרת המציאות שהם לא רואים אותה. אני מכיר הרבה אנשים טובים שמוסרים את הנשמה בתפקידים במקומות אחרים שהם פשוט מיותרים לחלוטין ולא צריכים להתקיים (חילות שלמים בצה"ל, למשל, או לפחות שליש מעובדי האוניברסיטאות).

יש צורך בלומדים, בוודאי. לא כל הקיימים, ולא כל אלה שעוזבים היה נכון שיעזבו.

לבדוק רק את האלו שעזבו את הכולל ומזה להסיק? בא נסכים שגם הרבנים החרדים אומרים שמי שלא רואה הצלחה בלימודו שיצא לעבוד יש המון חרדים עובדים, אולי הגיוני שהאלה שעוזבים הם טיפשים והאלו שנשארים הם החכמים?!!

כלכלית לפחות, זה לא נכון. מבחינת מדידת הצלחה בעולם החילוני  זה בדיוק הפוך. העוזבים המצליחים נשארים בשוק העבודה

ואלו שפחות מצליחים (או נושרים מלימודי חול) חוזרים לכולל.

ושוב, זה לא קשור לעולם החרדי. זה קיים גם באקדמיה.

(איפה המחקר הזה לעזאזאל? אני רוצה לשתף קישור)

שוב כי אתה מתעלם לחלוטין מהאידאולוגיה שמנחה את האברכים. שבת שלום!

הפענוח של משמעות התוצאות הוא בעייתי, ונראה לי שגם לא מתאים לגישה שלך בנושאי השכלה ופרנסה.

א. לא בטוח שמי שמצליח להתפרנס יותר, אלה החכמים דווקא, יכולים להיות להם מאפיינים אחרים.

ב. ההסבר הפשוט לתופעה שתיארת, הוא שחרדים, גם אלה שעובדים, רוכשים פחות השכלה [חול], בגלל כל מיני סיבות. לכן, חרדי בעל כישרון ממוצע, ירכוש פחות השכלה מחילוני בעל אותו כישרון. להשוות את החרדי ההוא לחילוני בעל אותה רמת השכלה, זה בעצם להשוות את החרדי בעל הכישרון הממוצע לחילוני עם כישרון פחות מהממוצע. 

לא קשור לפלגנות. המטרה של הקרן היא להצמיח גדולי תורה ציוניים של הדור הבא, וזה בהחלט דבר חיוני. איך ייראה הדור הבא אם כל הגדויילים יהיו בו חרדים?

התאפקתי להתנסח בצורה עדינה כלפי המבט הזה שלך

א. אישית אני לא חושב שהתורה צריכה להתחלק לתורה ציונית ותורה לא ציונית. מה זה אומר בכלל? זה ערבוב שלא במקומו. התורה היא תורה, ומחלוקות לגבי ההשקפה הם בתוך עולם התורה שהוא אחד.

אבל זו דעתי ואני מקבל שיהיו מי שחשוב לו לקדם זרם מסוים בעולם התורה - לא נגד זה יצאתי.

ב. מה שכן חרה לי זו הפלגנות של אנחנו והם. אברך ציוני הוא "משלנו". סליחה אבל זה לקחת את הרצון הלגיטימי הנ''ל כמה צעדים (מכוערים) קדימה. ולא יודע מה איתכם, אני לא ראיתי פרסומים חרדיים דומים.

התאפקת להתנסח בעדינות? יפה מצידך אבל חבל ש'המבט הזה שלי' שסה''כ מתנגד לפלגנות מוציא ממך אמוציות כאלו, זה מראה משהו על 'עולם התורה' הזה "שלנו".

מצער אבל טבעי ולגיטמי, כמו שגם בתוך המגזר בד''כ חסיד יתרום לישיבות חסידיות וליטאי לליטאיות וספרדי לספרדיות.

וכמו שלגיטמי שדתי לאומי יעדיף באופן טבעי לתרום לישיבות שהוא מזדהה איתן.

אבל לצאת בפרסום כזה ולהפוך את זה לאנחנו והם, ועולם התורה שלנו מול עולם התורה שלהם - כאן הטעות החמורה בעיניי.

מה שכתבת קודם הוא בהחלט מקומם. אתה טופל עליהם דברים שאינם ומותח ביקורת שווא. כל מה שכתבת כאן בב' זה המצאות שלך, איפה בדיוק אתה רואה את זה בפירסום?

ראינו את אותה מודעה? 🙄

"משלנו"

קמחא דפסחא משלנו

מחזקים את עולם התורה הדתי ציוני משלנו

מחלוקות עקרוניות זה דבר אחד,

להפוך את זה ל"משלנו" ו"משלהם" זו כבר מחנאות וזה רע מאוד.

אם אתה רוצה להתעקש (במובן המקראי ובמובן המודרני) ולהבין ככה, בבקשה.

המטרה שלהם היא לחזק את הגאווה -  במובן החיובי - של הציבור הדת"ל בלימוד התורה שלו, שזה ממילא מה שיוצר מרץ , מחוייבות ושאיפות. שהתחושה לא תהיה כאילו ההתגדלות בתורה מוטלת על החרדים, ולנו יש תפקידים אחרים.

ומהיכרות אישית עם חלק מהאנשים שעומדים מאחורי הארגון, רואה אני את דבריי מדבריך.

לתשומנת ליבך, @אושפיזין מהירח. אולי כשתצבור יותר ותק בכדור הארץ תבין יותר את המציאות

ואתה לא יודע אם הם השתכנעו או שהחליטו שאתה חסר תקנה..

ולגופו של ענין?

המטרה היא שיהיו גדולי תורה ציוניים. זה הכל. כל השאר זה הוספות שלך.

כל מילה

אולי אתה יהודי פשוט, יותר מדי פשוט. יש מורכבות בחיים. זה לא גאווה=רע.

יש הרבה מובנים ל'גאווה', ותראה למשל מה שהגבתי קודם לימ"ל

אז תנוח דעתך, הם באמת שפלי רוח 

גם אני לא הייתי תורם לאנשים שחובשים מצה על הראש מקום כיפה.

שכן שלך שסובל חרפת רעב שווה פחות מעני מעיר אחרת רק כי הכיפה שלו שחורה?

זה בדיוק מה שרע בזה.

נראה שהרעיון ב"עניי עירך" הוא לתת למי שאתה קרוב אליו, לכן דואגים קודם לעניי העיר ואח"כ לעניי ערים אחרות,

לכן גם נראה לי מבורך לדאוג קודם לעניי המגזר שלנו ואח"כ למגזרים אחרים

לא במקרים שאחרים יותר צריכים, במקרים שרבים הנצרכים, התורה נתנה העדפה ברורה למי יש זכות קדימה.

לכן הפרסומת ש@אושפיזין מהירח העלה נראית לי במקומה ממש, צריך לעזור ללומדי התורה שלנו, לפני שתורמים לאחרים.

מקווה שהצלחתי להסביר את עמדתי...

הסיבה שעניי עירך קודמים היא לדאוג קודם למי שזקוק לך בסביבתך - לא להיות אדיש. ורק אז לצאת למעגלים רחבים יותר.

השאלה מה קובע את הקירבה, ולומר שהשקפה זהה הופכת יהודי אחד לקרוב יותר וראוי יותר לצדקה זה מזעזע בעיניי. וכשזה הופך לאנחנו והם ו"משלנו" ו"משלהם" זה חמור שבעתיים.

רק הוספתי בענין, אדם שרוצה לתרום דווקא לעולם התורה, כשאינו יודע (וגם לא יכול לדעת...) מי זקוק לכספו יותר,

למה לו לתרום דוקא לחרדים אם גם הישיבות במגזר הדת"ל זקוקות לתרומות?

כמו שכתבתי, לגיטימי בעיניי לרצות לתרום לזרם מסוים שאת מזדהה איתו (אם כי עדיף בעיניי לתרום בלי העדפה של זרם מסוים) - אבל ההפיכה של זה לאנחנו והם ומשלנו ומשלהם זה כבר משהו אחר ומכוער.

תפתח רמב"ם הוא בעצמו כותב שאדם צריך לעבוד 3-4 שעות וללמוד כל השאר אז מה אתה עושה את זה?

דרך אגב תפתח את הגמרא בסוף קידושין לגבי הסיפור עם בשם או בורסקי מה שאתה אומר מנוגד לכל המסורת שלנו מדורי דורות.

יש כזה מושג של תורתו אומנותו ועיין מה שכתב ע"כ החזו"א באריכות ויש להודות כמה עשרות שנים אחרי שהוא צדק ובגישתו הציל את העולם החרדי מרדת שחת

ללסטם את הבריות (בהעדר עבודה או מקצוע) זה הרבה יותר חמור, וזה לא תופעה נדירה שם.

לא כי הם אנשים רעים, כי אין להם ברירה.

רדת שחת הכוונה מה שקרה לחלקו של הציבור הדתי לאומי שנשאר עם הרבה לאומי ועם קצת דתי (כן.. כל הלאומיות שלנו נובעת מתוך הדת) אני לא מכליל אבל לא קשה לראות את הפילוג שהתרחש בעשרים שנים האחרונות בציבור הדתי לאומי בין הכיוון שהלך יותר לחרדלי ובין אלו שיותר ללייט ועדיין יש את האלה שבאמצע עם 30-40% דתלשים בילדים כך שהמצב מובן... הציבור הדתי לאומי כבר כמעט 30 שנה לא נמצא בגדילה בגלל תופעת הדתלשים(!)

בתור ציבור החזון אי"ש פחד שהם יתערבבו עם החילונים שמא יושפעו. אני לא אומר שאי אפשר לחנך בתור אדם פרטי לדעת להיות גאה ולעמוד על הדת שלך גם במרחבים שאינם דתיים אך בתור הוראה לציבור גדול זה קשה ליישום, ושוב התוצאות מדברות בעד עצמן.... ולכן זו הייתה הוראת השעה של החזון אי"ש שהצילה את המגזר החרדי

סובל מתדמית נחיתית בתחום התורני, בצדק (בעבר) ושלא (בהווה).

הבעיה היא בנסיון תיקון התדמית, שלמרות שכוונתו רצויה אין מעשהו רצוי. לפעמים הוא נעשה בצורה לא כ"כ אלגנטית, שבהפוך על הפוך מעמיקה יותר את התדמית הזאת.

משל למה הדבר דומה? לאדם שנתפס כטיפש. אם הוא יתמרמר ויזעק וילך עם שלטים של "אני חכם!!", זה יראה פתטי ולא ישכנע. להיפך. אם אתה חכם, פשוט תהיה חכם ותן לדברים לקרות.

איף יו וונט טו ללמוד, למד, דונט טוק.

כל מודעה שנייה בעיתון חרדי כוללת תיאורים כגון "אנ"ש", "היימישע" (שם קוד להיותו של בעל המקצוע חרדי) וכיוצא באלה. שלא לדבר על הסיווגים והתת-סיווגים ברמה החברתית: זה משלנו, זה לא, כי הוריו חוזרים בתשובה, זה גם לא, כי הוא ספרדי וכן הלאה.

אז מנסח הפרסומת הנ"ל הרשה לעצמו, ובצדק, לנסות ולגייס כסף למגזר הסרוג, איזה פשע בלתי נסלח.

הזאת כשהיא חד צדדית.

כשהיא דו צדדים זה מראה שיש כבוד אמיתי לשני הצדדים וזה נובע מרצון אמיתי לחבר ולכן זה מאוד יפה בעיני.

אבל כשגוערים רק בצד אחד ומתעלמים מהצד השני זה 

או מזלזלים בצד השני- ממילא לא מצפים לכלום ממנו..

או חושבים  שהאידיאל זה הדרך של השני..

נראה לי.

"עניי עירך קודמים" זה גם פסול? מותר לעשות מגבית לטובת ישיבה/מגזר/יישוב מסוימים ומבלי להתפזר לכל העולם כולו.

אבל רק בתנאי שמעורר אצלך חשק להעביר את כל המשכורת לישיבות ציוניות כשאתה רואה פירסומים ברוח דומה בקרב הציבור החרדי..

היה מענין לקרוא את כל זה. (חלק, ליתר דיוק. זה ארוך)

וגם מחכים.

הציבור החרדי מאד מאד מורכב היום, ומכיל הרבה יותר סגנונות ממה שנראה מבחוץ.

סתם כך שתדעו שהציבור הדת"ל מעורך מאד על ידי חלקים נרחבים מהציבור החרדי.

ראשית, חשוב להבין שבציבור החרדי יש פער גדול בין מה שנעשה באופן רשמי, לבין מה שקורה בפועל.

מסובך להסביר על רגל אחת. 

הראשונים שסובלים מזה, זה אנחנו בעצמנו - החרדים.

אבל יש לזה היבטים רבים, וכדאי לדעת.

אינטרנט למשל - מצוי באופן רשמי ברוב הבתים (פחות באיזורים השמרניים של בני ברק, למשל, או בסגנונות מסוימים) אבל לרוב הגדול יש. מסונן ברובם, מאמינה שהרוב לא בפייסבוק (כולל כותבת השורות) ואולי טועה. אבל חרדים נמצאים בקביעות באינטרנט. באתר פרוג החרדי - אלפים. וגם כאן בערוץ יש לא מעט. ומדובר על חרדים רגילים לחלוטין, שאף לא נחשבים לפתוחים או מודרנים.

זה מה שלמעשה.

ובאופן רשמי? - אם תקרא יתד, המודיע, משפחה - תקבל רושם אחר לגמרי. 

לא יאפשרו אפילו פרסום סיפור שמישהו בו חיפש בגוגל, למרות שכולנו מגגלים כל העת...

מה זה אומר?

1. שיש לנו, לציבור החרדי, בעיה קשה. אפשר ללגלג עליה, אפשר גם להבין איך היא נוצרת ומתפתחת ולהתיחס בסובלנות לענין. בכל אופן, לא מעטים מתאמצים לגרום לשינוי, ואני מאמינה שהוא יקרה בעזרת השם.

2. לקחת בערבון מוגבל עמדות רשמיות, הן לא משקפות את הקהל החרדי עצמו. כך שגם אם לא תקרא דברי הערכה כלפי הראי"ה קוק זצ"ל, למשל, על במה רשמית, בפועל רבים וטובים, בעיקר היותר תורניים, ויותר ברי דעת, מעריכים ואפילו מעריצים אותו.

באשר לדברים שכתבת: בבתי כנסת שאני מכירה יעלו לתורה יהודי דת"ל. מפתיע אותי לקרוא שיש מקומות אחרים.

אוצר החכמה - היו שם דיונים נרחבים על תורתו של הראי"ה קוק. יש אחוז מסוים שלא התאים לו. אנשים שאכן רגילים לחשוב בראש מצומצם מאד, וזו בעיה שלא מתבטאת ביחס לציבור הדת"ל בדווקא, אלא ביחס לחיים בעצמם, להבנה ביהדות, להתיחסות פנים מגזרית להבדלים בתוך החברה החרדית ועוד.

אז יש שהתנגדו.

לא ידעתי שפתחו בשבילם מהדורה נפרדת. מניחה שהשיקול היה מסחרי. והכינוי 'בני תורה' הוא נשמע טוב, אבל הוא בהחלט אינו משקף את קהל היעד. 

באשר להתיחסות לרבנים ציוניים - לא מכחישה שיש פה גם הבדלים מהותיים בגישה, בחלק מהדברים. 

וכאן מגיע ההבדל - שאצל חרדים ההתיחסות היא הפרדה ממה שלא נכון בעיניהם

ואצל דתיים לאומיים יש פתיחות לשמוע גם דברים שמתנגדים אליהם

לדעתי לכל גישה יש מעלות וחסרונות משלה.

אבל כך יוצא, שדתיים לאומיים פתוחים לשמוע ולבחון השקפה חרדית, ואילו חרדיים ברובם, לפחות כלפי הילדים, לא יהיו פתוחים לזה.

ואז נוצר מצב שנידון כאן באשכול, שאתה כאילו פתוח כלפי ציבור שהוא מצידו פוסל את השקפת עולמך במידה מסוימת.

בהחלט מצב שמעלה תחושה של אי הגינות, ומקומם.

אבל שוב חוזרת על מה שכתבתי בתחילה - בהחלט שרבים, וכנראה רוב, מהציבור החרדי, מעריכים את הדתיים החזקים. יש לכם הרבה מעלות טובות שהלוואי שהיינו מצליחים לאמץ אצלנו.

אישית מאמינה שעם ישראל צריך את כולם. שום דרך איננה מושלמת, ולכל דרך יש הרבה טוב.

ואגב, אני חרדית מיינסטרית בהחלט. 

וכנראה שארוך מדי לנסות ללבן הכל.

אני לא חושבת שאפשר לומר אדם איקס הוא בעל ערך יותר מוואי.

כי כל אחד הוא עולם, ותלוי מה נקודת המוצא שלו ומה עבד על עצמו, ואיפה נקודת הבחירה שלו, וכו' וכו'.

אנחנו לא באמת יכולים לדעת.

וכשמסתכלים על מגזרים שונים - יש מעלות וחסרונות לכל מגזר.

להגיד מגזר איקס הוא בעל ערך יותר ממגזר וואי - זה מצד אחד שגוי גם כן, כי כל מגזר מכיל בתוכו כל כך הרבה אנשים, ויש כל כך הרבה דברים טובים, וגם נקודות חולשה. אף אדם אינו יכול לדעת לאמוד או לשפוט

אבל כן יש בסך הכל גישה שאומרת - כולם יהודים טובים. למול גישה שאומרת - כשאנשים שמים במרכז חייהם את עבודת השם, הם בעלי ערך יותר מאשר אנשים שאצלם עבודת השם היא עוד משהו שצריך להסתדר איתו בחיים.

האם זה עובד לפי מגזרים? - אולי חלקית. אולי בכלל לא.

אבל בעיני דתיים לייט, או חרדים לייט, בהכללה - הם כן פחות בעלי ערך ממי שלוקח את עבודת השם ברצינות וכמטרה העיקרית שלו בחיים, ולא משנה מה סוג וצבע הכיפה שלו.

(וכמובן שעבודת השם כוללת בין אדם לחברו, ואהבת הארץ, ועוד ועוד. לאו דווקא ערכים שהם חרדים במוצהר, אלא ערכים יהודיים)

זה כקבוצה.

מול יחיד - אף פעם אי אפשר לדעת ואי אפשר לשפוט.

1. חיי אברכות אינם מתאימים לכלל. הם יכולים להיות נכונים לפרט, גם בעולם מתוקן, אבל זה באמת נושא רחב כדי להכנס אליו. למה בכל זאת נוצר מצב כמו שהוא נוצר, ומה צריך להשתנות ומה לא. אבל אני גם חושבת שיש סטיגמה לא נכונה על אברכים, רואה רבים מסביבי שהם איכותיים באמת.

2. חרדים מזלזלים במצוות שבין אדם לחברו כלפי מי שאינו אנ"ש? - זה קיים, אבל מכליל מאד ומידי. ממה שאני מכירה, זה לא עולה לי בקנה אחד עם המציאות. רואה רבים שמהדרים בבין אדם לחברו כלפי כולם. רק מה, למעשה בגלל שצורת החיים היא נבדלת, החיכוך שלהם עם אנשים ממגזרים אחרים הוא לא רב, אבל כשהוא קורה, אין הבדל. אומרת את זה בכנות לגמרי.

ממה שאני מכירה - אני לא עוסקת בשיפוט של קבוצות, אבל ביני לבין עצמי כן חשה תחושות שונות של רמת הערכה. לא בחלוקה של דתיים וחרדים בדוקא. אלא יותר בתת קבוצות בתוך החרדי - כי יש הבדלים מאד משמעותיים ברמת הערכים. למשל - ההתיחסות לאנ"ש, הביטוי בכלל של אנ"ש, קיים יותר במקומות מסוימים ומבטא מהות, ובמקומות אחרים לא.

ובתוך המגזר הדתי - ממה שאני מכירה, רואה הבדלים. וכן, יש לי יותר הערכה לאלה שמתיחסים ברצינות למצוות התורה. אני לא רואה סיבה לחשוב שאם אדם מדקדק בהלכות שבת, וצניעות, למשל. הוא צריך להיות פחות בבן אדם לחברו. אפשר גם וגם.

כל הנ"ל בהרגשה ובמחשבה ביחס למה שאני רואה, זה בעיקר גישה עקרונית.

בפועל, רק השם יודע.

פסיקות - בעיני ההבדל הוא ברמת הידע התורני והגדלות האישית של הפוסק. זה גם כן לא הולך לפי מגזר, יש כל מיני בכל מקום, אבל לפעמים מושפע מזה.

ושוב, אני לא רוצה להיות במקום שיפוטי, אבל כמו שאם אלך לרופא אחשוב מי יותר מומחה, כשאני שואלת רב, אשאל מי שלהבנתי המבט שלו יותר תורני, מעמיק ורחב ונקי מאגו.

משערת שזה לא יקרה כל כך, אבל מסיבות מנטליות, או צורת התנהלות של בתי הכנסת החרדיים, לא מתוך מחשבה שיהודי שומר מצוות שאינו חרדי אינו יכול להוציא בתפילה.

אם נניח מתארגן מנין בפארק, (לא בימינו אנו עכשיו...) ואדם מהמגזר הדת"ל יגש לתפילה, יעלה על הדעת שחרדי נורמטיבי יחשוש שהוא אינו ראוי לגשת? 

נשמע לי מופקע  מהמציאות לחלוטין. 

שאם בבית כנסת דת"ל יעלו חרדי אורח להיות חזן, והפוך לא-

זה קשור להבדלי מנטליות, לא להסתכלות מהותית על דתיים.

בטח ובטח לא למחשבה שדת"ל לא מוציא בתפילה!

גם לא יעלו ליטאי בבית כנסת חסידי והפוך.

למה? לא יודעת מה הנקודה בדיוק.

כללית בתי ספר דתיים הם הרבה יותר ידידותיים מאשר חרדים. ואגב, גם ספרדים חרדים, האוירה בבית כנסת בין האנשים חמימה יותר מאשר בבית כנסת ליטאי קלאסי, למשל.

כל הנ"ל מתוך התרשמות בלי להיות בבית כנסת לעיתים קרובות, כך שהכל בערבון מוגבל...

אבל ברור לי שההסתכלות הרווחת על אדם דת"ל, הוא בוודאי כמי שמוציא ידי חובה בכל דבר וענין!

@ימ''ל כתבת מקסים

שחלק ממה שנראה לך 'מגזריות דוחה', זה יותר בסטיגמה, מאשר באמת.

או שלפעמים זה מוכרח המציאות, רמה מסוימת של הסתגרות כדי לשמור על ערכים מסוימים.

אבל ברור שיש לנו גם הרבה מה לתקן בנושא הזה.

לא מפחד לדבר בשם עצמו

וכנראה לא פותח פצלש

אבל היום אני כבר רק מפה כמעט

ולא כ"כ משתמש במקורי

כלומר שנאה עצמית היא לא הפרעה בפני עצמה, אלא תסמין של הפרעות ומחלות שונות, בעיקר דיכאון מג'ורי והפרעות חרדה למיניהן.

מכמה היבטים לגבי קנאה וכעס שמבלבלים את הדעת.

מקומות מהיבטים שונים.

בכללי הוא כותב עמוק עם המון מקורות והסברים קצרים, וכדי להבין את השפה שלו ואת הרעיונות שהוא מנסה להעביר, צריך הרבה יגיעה. גם צריך להשוות בין כמה וכמה מקומות.

אתן לך דוגמית מהפרשה שהייתה:

"שענין הפגם שהוצרך לתקן הוא בחינת חטא עץ הדעת כמבואר אצלינו בהרבה מקומות, ופגם עץ הדעת הוא בג' בחינות קנאה ותאוה וכבוד המוציאין את האדם מן העולם [אבות פ"ד מכ"א], והוא נתקן ע"י ג' אבות שהם בבחינת אהבת ה' ויראתו ותפארתו כמש"ה [ישעיהו מט, ג] ישראל אשר בך אתפאר שהוא תיקון ג' בחינות אלו, והרמז לזה כי ג' אבות עם הכולל כמספר עץ הדעת".

כלל וכלל ושצריך להתגבר על זה, רק הוא מציין תופעה. הוא אומר בלשונו שדווקא צריך להפוך את המחשבות עלמא דחירות.

הרבה פעמים (לרוב) לאדם יש דימוי עצמי נמוך

זה גורם לו לשנאה עצמית, תיעוב עצמי מוסתר או יותר גלוי.

וזה הרבה ממה שהורס לאדם בחיים, זה התעללות עצמית.

בלי מודע האדם בעצמו מחבל לעצמו בחיים. 

יותר בפוקוס על מה נכון לך (גם רגשית וגם נשמתית) ופחות על מה העולם חושב על זה. רצית לעזור לו? אתה שמח בלעזור לו? הגוף שלך מרגיש טוב אחרי שאתה עוזר לו? מעולה.

אתה מרגיש מרוקן? זה סיפור אחר.

ביחס נותן ומקבל והסובבים, והם מסתכלים על הנתינה שלך בצורה מוזרה, אז פתאום אתה מעלה ספקות בעצמך האם הנתינה שלך היתה נכונה או לא, או שחרגת.

אתן דוגמא שהיה לי בעבר, לא מה שקרה לי בימים האחרונים. פעם הייתי בדייט ונתתי טיפ נדיב, והבחורה אחרי זה התלוננה שלא הייתי צריך לתת את הטיפ ולא ככה עושים בישראל. הייתי בהלם, כי ברור שאנחנו הלכנו לחתוך. אבל זה כן העלה אצלי שאלות באותו זמן אם נהגתי נכון, ואז עם הזמן זה פשוט התיישב על הלב שעשיתי את הדבר הנכון וצחקתי על זה, אבל באותו זמן זה כן העלה אצלי ספקות.

זה עוד יותר מעלה ספקות כשהמקבל אומר לך שזה לא מקובל ומוזר, אבל לוקח את מה שנתת בסופו של דבר.

זה אומר שפשוט ספגת אליך (אדם רגיש? אני טועה) את התגובה שלה. כלומר בעצם במקום השיפוט שלך אז לקחת את השיפוט שלה על המערכת שלך.

זה בסדר לדעת שזה מה שהיא חושבת, בשכל אולי היא צודקת אבל בלב שלך אתה מרגיש פה מתכווץ.

עזוב אותך, תעשה מה שטוב לך ומה שאתה חושב לנכון... אם למדתי משהו בחיים זה לא להתייחס לכל יציאה של מישהו.

עם עצמך. אתה נותן בלב שלם וטוב לך עם זה באמת, אז זה מה שחשוב.

אם זה לחפות, כמו שכתבת, על משהו שאתה לא אוהב בעצמך, הרי אין

זו נתינה אמיתית, ולעתים הזולת מרגיש את זה.

הכי חשוב זה לבדוק עם עצמך, למה, ואיך, וכמה - וממה זה נובע,

ולתת ממקום אמיתי באמת, אפילו אם הוא פיצי פיצי - כי זו האמ

שלך (כרגע, מחר, ויותר...). כי הסתירה בין איך שאנחנו, וכמה

אנו רוצים באמת ( כי בדוגמא הזו, לתת) לבין מה שאנו עושים

בפועל, כתוצאה מהרגשה לא טובה עם עצמנו וחוסר רצון

ויכולת לקבל את עצמנו כך! אז אנו מזייפים ולא כל כך חשוב

ובכלל לא חשוב, מה השני חושב; חשוב איך אנו מרגישים

עם עצמנו, בכנות. 

לפעמים הולכים לשיעורים שמדברים על חסד ו מידות

נעלות ו"נדבקים" בזה לזמן מה. אבל אחר כך, לפעמים

ההתלהבות הזו נושרת, כי אנחנו עדיין לא שם ולא עובדים

על זה נכון.

מאוד קשה לקבל את עצמנו כמות שאנחנו. מאוד.

לפעמים זה מתוך ביקורת שיפוטית וקשה שספגנו

ולפעמים, אולי, אנחנו בעצמנו לא מכירים את עצמנו

כל כך טוב וחיים קצת בדמיונות.

חושבת שדיבור על זה, לא רק בפורום (לא מספיק לדעתי)

אלא עם חבר או מישהו/י קרובים שיכולים לשקף את המצב.

גם אז, לצערי, התכונה הזו לא עוברת כל כך מהר...

צריך לדבר עוד, לקרוא דברים בסגנון (ולא דברים

שמעיפים אותנו למעלה ואחר כך גורמים לנו ליפול

בחבטה קשה על האדמה).

הדרך של ר' אושר, כך שמעתי, מאוד יכולה לעזור,

כך שמעתי. אבל עם הדרכה, אחרת, אם אנו נוטים

להלקות את עצמנו (למשל), נמצא גם שם את

המקום הזה...

הוא מדגיש שכל אדם הוא בעל גאווה, בעל תאווה,

וכו' וכו', ואם יש משהו שאנו עושים טוב, זה כי

הקב"ה עוזר ומרחם עלינו.  אבל זה בקיצור

נמרץ, כי אני לא מכירה היטב את הדרך,

למרות שמכירה אנשים שזה הפך להם את החשיבה

ב350 מעלות. וגם הרגיע.

יש אנשים רבים (כולל אני) שסובלים מהדיסוננס

הזה (אמרתי נכון את הדיסוננס הזה?), וזו

חתיכת עבודה וחתיכת כאב.

וחושבת לקרוא חומר שמדבר על זה.

כמובן ששכחתי, כרגיל, לאמר, שהשאיפה

הזו להיות טוב, לכשעצמה, מראה שאתה

באמת טוב.

אגב, ד"ר יחיאל הררי באתר "התבוננות

פנימית", לבטח מדבר על זה.

ויש עוד, כנראה פוסטים, וזומים וכאלה.

החיים הם גשר צר, כמו שאמר ר' נחמן,

והעיקר, לא להתפחד כלל.... (לא להפחיד את עצמנו...)

זהו זה. שבת שלום לכולכם.

זה נכון, אבל לא לכולם זה כל כך קל. בכלל לא.

תודה

האמת שאני כתבתי טוב לא התכוונתי דווקא לטוב במובן של נכון מוסרית אלא גם לטוב במובן הנעים והמועיל

כלומר גם מסעדה טעימה היא מסעדה טובה למרות שאין בה שום דבר מוסרי

אבל ברור שהמוסריות היא גם חלק מהטוב הזה

כשחיים את האדם שאנחנו בכל המובנים. כשמחים בחלקנו אבל משתדלים

לדייק יותר במה שממלא אותנו סיפוק. בנתינה לעצמנו ולאחרים בצורה מאוזנת,

כשמצליחים להתגבר על משהו אצלנו, ולו אחת ליום ומבחינים בזה.

כשמצליחים לגרום למישהו (במיוחד במשפחה) שמחה. כשמצליחיףם

לבטא את הכשרונות שבנו, כשבסוף היום, כשמתבוננים אחורה, מרגישים

שהיום מוצה. היטב ולא בוזבז. מוצה נכון. כשזוכרים שהשם מלווה אותנו

תמיד בכל זמן ובכל מקום.

מותר לשאול ולתהות כפי שהיא תוהה (בליל סערה...). בטוחה שיש הרבה ספרי קודש שמדברים על זה והוגים בזה.

צריך למצוא אותם.  אולי תנסי לשמוע שיעורים של הרב אהרן לוי בהידברות. מאוד מתקבל על הדעת שגם הנושא

הזה עולה באחד השיעורים, או ביותר.  אפשר גם לשאול אותו בתגובות. הוא עונה, אמנם בקצרה, אבל זה יתן

כיוון מחשבה...

מה עם הרב נויגרשל? אם לא טועה, בימי שלישי בערב (22.00?). שואלים אותו כל מה שמעניין, מטריד,

מעלה תהיות....מאוד ממליצה. הוא גם יכול להפנות לשיעורים ו/או ספרים העוסקים בזה.

הוא עמוק וירא שמים ויודע ה מ ו ן.  

אולי אפשר לחפש גם באינטרנט , כמובן, עם ביקורת ולא לקבל כל דבר  - עם ביקורת ומחשבה.

להשוות לחכמינו, לדרך התורה.

בצורה שטחית אולי, שהטוב הוא הקב"ה. הוא מקור הטוב וכל מה שנובע ממנו הוא טוב.

מו"נ נחשב לספר פילוסופיה, לא?

במשפט אחד, למצוא חן בעיני אלוקים ואדם.

אולי, זה הטוב.

אני מציע לך לקרוא את הדיאלוג האפלטוני הידוע "אותיפרון", או למצער לקרוא את "פרוטגורס". הם עוסקים ממש בנושא הזה.

אני לא בטוח שתצא מהם תשובה חד משמעית, אבל אני בטוח שתירדם די מהר

אבל רוצה להרים לך על המאמץ לחפש פיתרון!

עברת שנתיים מטלטלות וברור שלנפש זה לא קל.

מאמינה שטיפול כזה או אחר יוכלו לעזור.

בהצלחה רבה!!

בס"ד

מאמינה שבעזרת השם (תמיד לבקש מהקב"ה! -  ובמקרה הזה, שהרופא יהיה שליח טוב) תרופות לזמן מסויים בהחלט עשויות לעזור.

מה עם נסיעה קטנה (או גדולה) לאיזו מדינה שקטה, רגועה, שהדבר המסעיר ביותר בחדשות זו הידיעה שהליגה המקומית זכתה

בגביע כסף ב...טניס שולחן? - כדאי ללוות בשביל זה. אבל זה באמת מאוד אינדיבידואלי.  מה עוד, שיש עכשיו בעיה עם כל מיני

מדינות למיניהן.  אבל אולי אפשר למצוא כזו; פינלנד אולי? אמנם קר שם ומן הסתם יש גם אי אלו דובים, אבל יש שם איים

קטנים נחמדים בים, ליד הלסינקי.....באמת. אפילו אנחנו חשבנו על זה.

סתם, מן בטן גב כזה של חורף.... בהחלט אפשר להינות. תגיד שאתה מבהוטן, או מקפריסין - מהחלק התורכי אם  מישהו יפרוץ

במלל יווני ולהיפך - מהחלק היווני, אם מישהו...  בקיצור של ידעו שאתה יהודי.....

ובהוטנית - מאה אחוז שאף אחד לא מבין!

אגב, זו הצעה רצינית (לנסוע מכאן קצת, כדי להשתחרר).

עדיף, לענ"ד, או לבד, או עם האשה, אבל בלי הילדים. רק אתה, או אתה והיא. יש לכם היכן להשאיר את הילדים לזמן מה?

אבל הכי חשוב, אנו חושבים, כן לקחת תרופות לזמן מה.  מכירה אנשים נורמטיבים, אינטליגנטים מאוד, מוכשרים, טובים ונפלאים, שלקחו תרופות בזמנים קשים.

השם חנן את הדעת כדי להמציא רפואה, לנו, כשהנפש שלנו מתערערת. זו מתנה. כן, מתנה!  משהו השתבש, בעקבות מה שעברת ועובר, משהו שנורמלי וטבעי

לחלוטין שיתערער. אז למה לא לתת לה קצת שלווה, קצת רוגע, קצת שמחת חיים, בינתיים? עד שהיא תשוב לעצמה? למה להתאכזר ולהתעלם ממנה?

כל הכבוד שאתם שוקלים אפשרות כזו. הכרתי מישהו (הלום קרב) שלא רצה אפילו לשמוע על כך.  כשהסכים, היה כבר קצת מאוחר...

יש דיעה קדומה נגד תרופות כאלה. מכירה גם מישהו שהיה צריך לקחת תקופה, ואחר החליט שזהו, הוא לא רוצה יותר,  היה מר ועצוב אחר כך.

וגם, שיחות שיחות שיחות עם מישהו שאתה מרגיש אמון כלפיו. ואם זה פסיכולוג, שיעלה כמה שיעלה.

הכי חשוב לחזור להיות באיזון. ו...שמח!

אולי יש דבר מה נוסף שאתה יכול להוסיף למערכת הבריאות שלך? שהיא נפלאה כל מה שאתה עושה (הלוואי עלינו), ואין ספק שהיא מועילה גם לנפש,

אבל כולה טיפול מסור מאוד בבריאות גופנית, בעיקר. אז אולי....

משהו באמנות, למשל?

מה עם לרכוש כן ציור , בד, או נייר, צבעים למיניהם (אקריליק, פנדה עדין, צבעי פסטל, שמן, פחם) ולזרוק הכל על הנייר?

רגע, מה עם לזרוק את המרירות על נייר, פשוט לכתוב, מה שבא, בלי ביקורת, בלי צנזורה, בלי שזה יצטרך לצאת טוב,

פשוט לשרבט  מה שבא?

ויש מיני תראפיות, כמו גשטאלט, תראפיה באמנות, תראפיה בדרמה וכל הסגנונות (NLP ועוד. תלוי למה אתה

מתחבר. יש אנשים שמתחברים דווקא לתראפיה הנושנה והותיקה - לדבר עם מישהו, לדבר, לבכות, לזעוק.)

בני אדם  חווים תקופות קשות מאוד לעתים. מאוד קשות.  מכל מיני סיבות. העיקר - אין יאוש כלל! לא להתייאש!

רב נחמן  ל  א    מ ר  ש   ה!!!

ואם הוא לא הרשה, אז הקב"ה, על אחת כמה וכמה!

רוצים לשמוע ממך עוד. בבקשה.

סבלנות. קודם כל, לעצמך!

תהיה בקשר. בבקשה!

במידה ולא התייאשת לחלוטין מהטיפולים למיניהם, יש מקום בירושלים, ברח' חירם (ליד שמגר, ליד רח' ירמיהו) הנקרא "למרחב".

רק כרטיס קופת חולים.

שמעתי שהם עושים עבודה טובה מאוד. 

אבל יש תורים ארוכים. אלא ש.....הכל מהקב"ה. הוא כבר יסדר לך תור מהר. תבקש ממנו. לא לדאוג.

לא. בכלל לא. לכל מי שמתקשה ורוצה להעזר , כמו שנעזרים בחברותא, כשלומדים. "

אין אסיר מתיר עצמו מבית האסורים..."   לפעמים כן, יש אנשים אולי שיכולים, אבל איש את רעהו יאמרו חזק!

זה גם מקום דיסקרטי וצנוע.

בהחלט.  מקסימום יש מטפל/מטפלת כמה חודשים לפני הרשיון.

מכירה מישהי שהיתה שם והמטפלת היתה מצויינת, למרות

שאת ההסמכה הרשמית קבלה חודשים מספר אחר כך.

למיטב זכרוני, יש לה כבר קליניקה משלה.

אבל, קחי בחשבון תור ארוך. תבקשי מהשם שיקדימו לך.

מתארת לעצמי במצבים אקוטים (את לא נשמעת לי כזו),

הם מקדימים.

טיפול זו מתנה נפלאה שאדם מפרגן לעצמו.

(כל אחד וסוג הטיפול שמתאים לו, שמדבר אליו).

לא מכירה את התכנית הזו. אבל חשבת גם על משרד הביטחון.

אולי גם הוא יוכל לסייע? הם מודעים ל"מצבי הרוח" האלה.

אתה לא היחיד, אבל אפשר לצאת מזה. אם לא היית מושפע

ממה שעברת, א ז   היה מקום לפקפק בשפיותך..... מחילה.

לענ"ד,  א  ס  ו  ר   לך  לצאת למילואים שוב. בשום אופן!

אל תחשוש, לא יעשו לך שום דבר. אל תצא שוב למילואים.

היית......די והותר.  מספיק!

אמיתי על הלום קרב, שהיה משכיל , אינטליגנטי ורגיש בצורה יוצאת מן הכלל.

הבעיה היתה שלא רצה להעזר בשום פנים ואופן, וגם הכחיש את מצבו.

אז מודעות למצב, זה   א ב   ויש לך את זה, ב"ה!

לא לשאול אותי בבקשה מה שם הספר, כי לא אומר. 

אחרי שתרגיש טוב יותר, בעזרת השם, אגלה...

כך לשאר המגיבים: נא לא לשאול.

בתקופה שעליה מדובר בספר, משרד הבטחון התנהל והתנהג איום ונורא.

חוסר מודעות...פחד!

עכשיו, זה אחרת (לצערנו).  אבל זה נסיון. הנשמה שלך גדולה מכל ההרגשות האלה,

לא משנה לה מילואים, כלום, והיא בתוכך. 

רק סבלנות. בראש ובראשונה, לעצמך!

ער"ן - לשיחות טלפוניות כשמרגישים "על הפנים".....

1201

לפעמים הבחירה שלנו, היא כנראה במינימום שבמינימום. בחוט דק יותר מקור עכביש.

והבחירה בחוט הכמעט שקוף הזה, היא הנצחון הגדול; זו טפיחת השכם שלנו. זו

הנחת שאנו עושים בכך לקב"ה....

נמאס לנו, חושך ויגון, די, לא יכולים יותר.....הי, יש חוט שקוף ודק שלנו שממתין

שנראה אותו. שנבטח בו.

יודעת שלא שייך להביא את השואה עכשיו - דור דור והנסיונות שלו, אבל בכל זאת,

אמי ע"ה, שהיתה בת יחידה ומפונקת, הגיעה למחנה ההשמדה וכשחיפשה את

אמה, סבתי ע"ה, הצביעו לה על הארובה....

בסוף המלחמה שוחררה על ידי הרוסים, אם איני טועה ועשתה את המסע המתיש

והארוך לביתה, בהונגריה, בכפר ושם שהתה אצל שכנים גויים 7 חודשים לבית

שלה, לא העזרה להיכנס. בין כך לא היה שם דבר, הגויים השכנים, בזזו את הכל)

פעם, ישבנו יחד, אמי, חברתה (גם ניצולת שואה, אלא מה) ואני. היא הרימה

עיניים ואמרה בפליאה: אני לא מאמינה! אני בירושלים! נולדו לי ילדים!

אני לא מאמינה.

כן. היינו כחולמים. ולכל אחד מאיתנו, שלא נשכח, יש את היינו כחולמים

שלו. בתוך הביצה השחורה, המסריחה (סליחה) הכי נוראית.

יש תקווה. יש חוט של כסף הקושר אותנו לנצח. עכשיו אנו מרגישים

שאין מוצא, אבל "מן המיצר קראתי קה, ענני במרחב ..."

לפעמים מגיעות מחשבות שחורות, מרות, אין לנו שמץ של חיותף

אבל האדם הוא דינאמי!  המצב ישתנה. ללא ספק. כל עוד הקב"ה

קיים (הוא לא יצא למילואים...), יש תקווה. הרי אנו חלק ממנו.

מהנצח.

ובכלל, לקרוא חדשות רעות וקשות, זה לא מוסיף.

אבל מה לעשות, המדיה לא תספר איך פתאום

נולד עוד ילד לאחר שראינו כל כך הרבה מוות,

איך חיבקנו, חובקנו, ליטפנו ולוטפנו, אפילו אם

זה פחות מפעם, איך הצלחנו לחייך למרות שבפנים

היו דמעות....

הלחם שלהם, זה פרסום הקשה, הרע. לא ללמוד מזה

ולא להידבק מזה. אתה, את, אנחנו - קצת יותר חכמים ממנה. לא?

מתארת לעצמי איזה "שפכטל" אקבל אחרי התגובה הזו. אולי

אפילו ימחקו.

הזורעים בדמעה (אוהו, איזו דמעה!), ברינה יקצורו.

איך אומרים באנגלית?

CHEAR UP!  (אולי זה כתוב עם שגיאות. מילא)

רוצה להוסיף כאן פריחה, מעוף של ציפור, שבלול עושה דרכו בכבדות אבל בנחישות

נרקיסים ועוד - אבל לא יודעת איך.

יש לנו חברים, חברה, שבאחת השבתות הרגישה.....רע. רע. רע.

היא הרימה טלפון כדי לשוחח , לדבר. כן. בשבת. 

כשהמצב בתוכנו פנימה אקוטי, חושבת שזה בגדר

פיקוח נפש דוחה שבת. אין ספק שהשם מבין את זה,

מאוד.

מתפלל להצלחתך והצלחת המשפחה, אתם גיבורים וכך הכבוד על מה שעשיתם עד כה.

לא יודע מה לומר מעבר

אחרי כחצי שנה מסבב אחרון התחלנו להרגיש רגיעה.

ועם הזמן רואים שיפור.

לא ידעתי שזה הפיך על הקרובים לי.

כותבת כי יש סיכוי לאור.

זה תהליך ארוך מאוד. מאוד.

כנראה של כמה שנים.

עם תמיכה טובה וסבלנות יש תקווה. 

חיזקתם אותי!

קראתי כל מילה

@נחלת תודה לך במיוחד על ההשקעה. 

לא לשכוח.....לבכות. מאוד חשוב. לבכות. חושבת שזה ירכך את הסינדול של הנפש, שלא יודעת מה. חושבת שההתייפחות, המירור בבכי

יעשו לה משהו טוב... זה ילחלח אותה...

יש לך קבנ של היחידה?

לוקח זמן וזמן ... לא פשוט

תצ'פר את עצמך, תרשה לעצמך להתפרק - אבל לא על המשפחה וחברים

נשמע לי שאתה בטווח הנורמה 

אפשר לפעמים לבכות על הכתף של אשתך. למה לא? היא אמורה להיות האדם הכי קרוב אליך..

לא התכוונו כאן שתשחק בבית את הגיבור, את איך שחיית לפני המלחמה, אלא שבכל זאת, אנשי

מקצוע טובים זה מומלץ.

לא, לא "בכל זאת"; יחד עם זאת. כמה שהיא יכולה להכיל. מרגישים את זה. וזה גם מקרב. אני חושבת.

זו תגובה טבעית למלחמה אבל עשית צעד חכם מאד שפנית לפסיכיאטר. ככל שמטפלים מוקדם יותר סיכויי ההחלמה המלאה עולים מאד.

אין מה לפחד מהכדורים, יאפשרו לך לישון ולא לצאת מאיזון והפעילות הגופנית תעזור מאד, כל הכבוד על המצווה הענקית ועל המודעות.

חנוכה מלא אור וניסים

דבר שני, מה שעזר לי מעבר למה שכתבת בעניין השינה והכושר והתזונה, מה שעזר לי לעבור את החודשים הראשונים אחרי השבעה באוקטובר זה המון המון המון סטנדאפ ומוזיקה ביוטיוב.

בהצלחה

יש דברים שאפשר לראות ולהקשיב. סומכים עליך. מחכים לשמוע ממך , לא חשוב מתי. מאמינה שזה מהר יותר ממה שאתה חושב.

ר' נחמן אמר שבראש ובראשונה האדם צריך להיות סבלני ל....עצמו!

"תעיתי כשה אובד בקש עבדך" 

למה רבנו המאומן, חזר לגלות אחרי 

שהיה חצי שנה 

בארץ הקדושה

לנו עשו שיחת חוסן לקראת סיום המילואים, ואמרו שמי שהוא בתהליך הכרה של פוסט-טראומה, ברגע שהגיש חוות דעת מומחה אז כבר הוא זכאי למימון (מלא, נראה לי) במשך שנה עד לועדה הרפואית שתקבע נכות. הוא אמר שמבחינת משרד הביטחון, אין בעיה שבסוף לא תיגש לועדה - כלומר, האינטרס שלהם הוא לתת לך טיפולים כך שתצליח לצאת מזה בלי צורך בנכות. זה לכתחילה, כך אמר הקבן.

תברר על זה. אולי תבקש לדבר על אחראי חוסן ביחידה שלך. או בקבוצות פייסבוק שהגיוני שמעבירות מידע על זה.

גם מי שלא בטראומה, נורמלי לחלוטין להתקשות לחזור לשגרה אחרי חוויות מטלטלות כאלו בשנתיים... אתה מתאר משבר שקורה להרבה מילאימניקים. יצאתי עם כמה והרגשתי כמה הם מושפעים.. אחד בכלל לא היה במצב לדייט, כי היה באבל על חברים והלחימה הממושכת התישה אותו נפשית.

יש הרבה סדנאות, טיפול רגשי וכד' למילואימניקים בדיוק בגלל הצורך הזה, גם אם אתה מרגיש בסה"כ בסדר ורק מדי פעם צץ קושי..

שווה לך לבדוק בעיני. יש גם קבוצות שיח ע"י אנשי מקצוע וכד'..

ושה' שילח לך רפואה שלימה.

אין לי דברי חכמה לומר לך,

רק להחזיק לך אצבעות להצדיע לך,

ולהתפפל עליך .

למען האומה, למען המשפחה, למען התורה והעבודה

אין לשער דרגת צידקותך במעשיך בצבא

דוד המלך שאתה חייל חשוב בשורותיו, מעלה אותך בדרגה

גם אברהם שלחם ב 4 מלכים, מברך אותך באופן אישי

ויהושע כובש הארץ

ויהודה המכבי

ורב אלוף שמעון בר כוכבא

הכל לצידך ולימינך

עלה והצלח 

מצרפת את הקישור.

הסדנא מיועדת לחיילים שמתמודדים עם הקושי בחזרה לשיגרה, ללא תסמינים של פוסט טראומה.

ממליצה לדבר איתם ולבדוק התאמה

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

כותבת לך בתור מטפלת. פוגשת בתקופה הזו הרבה מאוד מילואימניקים שחווים משהו דומה מאוד למה שאתה מתאר.

חשוב לי להגיד בצורה ברורה: מה שקורה לך הוא תגובה אנושית, טבעית ושכיחה מאוד לחשיפה ממושכת לעומס קיצוני, סכנה, ניתוקים חוזרים מהבית וממעגל החיים הרגיל. זה לא סימן ש“נדפקת”, ולא עדות לכך שמשהו אצלך בלתי הפיך.

כ־300 ימי מילואים, בחמישה סבבים, בכל הגזרות – זה עומס שהנפש והמערכת העצבית פשוט לא נועדו לשאת בלי מחיר. הרבה אנשים מתפקדים “על אדרנלין” בזמן עצמו, ואז דווקא כשנגמרת הסכנה המיידית – המערכת קורסת. התנודות שאתה מתאר בין אנרגיה גבוהה לדיכאון, בין כעס לאדישות, הן סימן קלאסי למערכת עצבים שנמצאת עדיין במצב הישרדותי ולא מצליחה להתייצב.

העובדה שאתה:

מודע למה שקורה לך

מנסה לשמור על שינה, תזונה ותנועה

פונה לטיפול ו/או קובע תור לפסיכאטר

כל אלה מעידים על כוחות, לא על חולשה !

חשוב לדעת: טיפול פסיכיאטרי לא אומר בהכרח תרופות לכל החיים, ולעיתים מדובר בהתערבות זמנית שמאפשרת למערכת להירגע ולנפש להתחיל לעבד. בהרבה מקרים, כשהעומס יורד והוויסות חוזר, גם הצורך בהתערבות תרופתית משתנה.

כמה המלצות כלליות חשובות :

1. להתייחס למצב כאל פציעה נפשית, לא כאל כשל אופי. כמו שלא מצפים מאדם עם שבר לרוץ , כך גם כאן

2. להמשיך טיפול  - אפשר לפנות למרכזי החוסן באיזורך. מצורף קישור: סיוע לנפגעי חרדה - נפגעי חרדה | ביטוח לאומי

3 . לבדוק את הסדנא הייעודית ללוחמים שחוזרים לשיגרה , בקישור הבא:

Inheal סדנת מתחילים מחדש לחיילי וחיילות מילואים בשיטת

3. לזכור: מצבים כאלה כן משתפרים. ראיתי את זה שוב ושוב, גם אצל אנשים שפחדו שהם “לא יחזרו לעצמם”.

והכי חשוב-

אתה לא לבד, אתה לא מקולקל, ואתה כן בדרך הנכונה גם אם עכשיו זה מרגיש מריר ומבלבל..

עצם זה שכתבת וההסכמה לטפל בעצמך– זה כבר סימן של חיים שרוצים לחזור לאיזון , וסימן לאהבה והאחריות שלך כלפי המשפחה שלך.

הרבה כוחות !

אבל זה רק מסתיר דברים מהאדם הספציפי הזה

"i don't want to see this"?

או "I'm not interested"?

לזה הכוונה?

(ובאמת לא ידידותי)