עבר עריכה על ידי אריאל יוסף בתאריך כ"ט בניסן תש"פ 18:19
קשה לדרוש מאדם שחוטף התקפות אישיות, העלבות והשמצות,
שישמש "ילד כאפות" ויסתפק במחאה רפה,
בפרט כשהמעליבים מתעקשים שוב ושוב שלא להתנצל,
וגם אף אחד כאן לא דורש זאת מהם או מוחה על כך.
(וכאן המקום גם לשאול: מדוע אותם לא ביקרת כמו שאתה מבקר אותי?
אין איזו מידה מסוימת של צביעות בסטנדרט הכפול?
במעט ציניות אעיר, שאתם טוענים בד"כ שתומכי ימינה מגישים את הלחי השניה...).
כשהשיח כלפי מתנהל ככה, אני מבין שזו השפה כאן.
כן, אני יודע שזה נשמע עמו "אתם התחלתם",
אבל גם ליכולת הסבל שלי יש גבולות.
בכל מקרה, זה נוצר מאילוץ ולא מרצון.
אדרבה, לא חושב שיש כאן מישהו
שנאבק יותר ממני לשמור על שיח ענייני.
בשלב מסוים גם לי נמאס.
לגופם של דברים, צה"ל אמור לטפל בתרחישי חירום רבים ומגוונים.
הוא היחיד שיש לו האמצעים לכך.
אני מניח שלא היית מצפה שלרחובות היו נשלחים רופאים ואחיות,
ולו מפני השאלה מי היה נשאר בבתי החולים...
זה כוח האדם שיש למשרד הבריאות ולכן הוא לא יכול לטפל במשבר.
התוכניות לטיפול במצבים כאלה נכתבו בפיקוד העורף (כן, יש תוכניות),
ולכן הטיפול במשבר הזה היה אמור להימצא תחת משרד הביטחון
(וכך היה אלמלא מלחמות נתניהו בבנט).
ממילא הטיפול המוצלח נחשב להישג של שר הביטחון מתוקף תפקידו ככזה,
והטענה "אשמח מאוד אם ימונה לשר הבריאות", פשוט אינה ממין העניין.
יש בהחלט כמה שינויי מדיניות, אבל נראה שתומכי עוצמה - כמו שכבר הערתי כאן -
לא מעוניינים בהם אלא במתקפות על ראשי ימינה. לכן איני מוצא טעם לפרט.
כל פירוט כזה יביא כאן לדיון נפרד בכל הישג,
שמטרתו להראות כמה הוא לא משמעותי ולמסמס אותו.