שלום לכולם. חדשה כאן (קוראת סמויה מדי פעם...)
יש לי שאלה שמטרידה אותי מאד ואשמח לשמוע את התובנות שלכם.
זה ארוך וכבד, אז אם לא בא לכם בטוב- דלגו הלאה.
אני בחורה תורנית מאד, דוסית אפילו. ככה לפחות אנשים חושבים. שמורה איכותית. אלא מה? הבפנים שלי ריק לחלוטין. לא, הוא לא מלא נחשים ועקרבים, כלומר אני לא נותנת לעצמי להתמלא בשטויות. אבל הוא מלא בשאלות לא פתורות על מהות החיים ותכליתם, על משמעות החיים ואם יש דבר כזה בכלל. על נטייתם של אנשים להמציא לעצמם אמת, כי להיות ריקני- זה מת.
איפה זה פוגש אותי בקשר של לנ"ו? ובכן, אני רוצה מאד זוגיות, רוצה בכל רובד אפשרי. אלא מה? זוגיות באזורנו היא עסקת חבילה עם ילדים. ואני לא, לא לא מסוגלת לחשוב על זה. אני אוהבת ילדים ואיןליבעיה לטפל בהם ולהתמסר. אבל יש לי בעיה אידיאולוגית.
יש לי בעיה להוסיף לעולם הזה אנשים, שיצטרפו לסחרור האינסופי הזה. שיעברו קושי ואולי סבל, כי אין מי שלא סובל בעולם הזה.
שיצטרפו למירוץ חסר המשמעות הזה של אחרי כלום ומשמעות וריקנות. שייפגעו, ממני, כאמא, למרות שאעניק להם כל מה שאני יכולה, ויותר. כי זה טבע העולם. החסרון גדול מהמילוי וטעות לעולם חוזרת.
אל תענו לי תשובות מלאות בדברי אמונה, או בהסברים שכליים על מהות האדם וקיום העולם. מהם יש לי די.
אז מה אני רוצה?
אולי לדעת שאני לא לבד במקום הזה.
אולי לדעת שיש בחור שיוכל להכיל את המקום הזה ולהרגיע...
ואולי, אולי להבין שאני צריכה סוף סוף להחליט ולחתוך למקום אחר.
אז אולי זה לא כזה נורא.
ישר כח, ניסיתי להזכר מי אמר את זה
, לא באתי לזלזל בך בשום צורה. 
