יש ביניהם סתירה ללא ספק. 

אבל בוחרת להמשיך לחיות אותו כך. אולי כי נח לי אולי כי לא מצאתי תשובה במקום אחר.

כתבת שלא רותמים את העגלה לפני הסוס.

ובכן, אני די ותיקה בעולם הדייטים. ולאחרונה יצא לי לחשוב שאולי זו נקודת התקיעות שלי.

מדברייך נשמע שכל הבעיה בריקנות הזו שאת חשה נעוצה בילדים העתידיים ובבעלך העתידי. אבל מה איתך? את לא חשובה? לא מגיע לך לחוש מלאה, לחוש סיפוק בחייך כפי שהם?

אני חושבת שזו צריכה להיות נקודת המוצא שלך כרגע. לבדוק איך את יכולה להתמלא. לראות מי יוכל לענות לך על כל התהיות המתרוצצות אצלך. לנסות למצוא תשובות שיראו לך את הטוב שבחיים בעולם הזה. את המשמעות.

כי באמת, למרות כל הקשיים וכל העמל בעולם הזה, רובנו שמחים שנולדנו. ברגע שתדעי ותפנימי שזה כך - תוכלי לתת בעצמך מקום גם לאחרים שיגיעו לעולן הזה, להרגיש "כשרה" להיות הכלי להעברת הנשמות השמחות הללו לעולם הזה.

אז לדעתי המחשבה שלך כרגע לא צריכה להיות איך אני מוצאת בחור שיקבל אותי כפי שאני - אלא איך אני משנה את עצמי בטוב ובאהבה כדי שיהיה *לי* נעים לחיות בעולם הזה. הבחור המתאים וגם הילדים הרצויים - אלה יבואו אחר-כך.

איך תעשי את זה? צריך לראות. האם מתאים לך לדבר עם רב או רבנית? או שאולי טיפול אישי כלשהו? או לימוד עצמי והעמקה בענייני העולם הזה והמשמעות של החיים? מה שיכול להתאים *לך*.

אבל באמת, העיקר כרגע שאת תרגישי טוב בחייך בעולם הזה... 

אלא מה? בעיקרון טוב לי בחיים. יש לי עבודה מסודרת, משפחה אוהבת, חברות, ועוד מתנות שקיבלתי מבורא עולם.

אבל אני מסתכלת מסביבי ופוגשת כל כך הרבה כאב. וסבל. וקושי. וגם בתוכי יש חלקים כאלה.

ואז עולה לי מה שאמר המן: כל זה איננו שווה לי.

כאילו, הטוב שיש בעולם הזה, באמת מצדיק את עצמו לעומת כל הסבל הכאב הקושי והבדידות שיש מסביב?

ואני חושבת גם שכאן בא המקום לתפילות - תפילה שלא רק לי יהיה טוב, אלא גם לכל סובביי, ובכלל זה ילדיי.

אני באמת חושבת שטוב לאדם שנברא משלא נברא. ולו רק כי יש ביכולתו לעשות טוב בעולם... (מה שבעולם הנשמות לא אפשרי...)

ועדיין - אני מרגישה שלמרות הטוב שאת מתארת שיש בחייך, משהו בתוכך לא חש בטוב. כי בד"כ אנשים שחייהם טובים לא מגיעים למחשבות כמו שתיארת בפתיחת השרשור. ולכן אני בכל זאת מציעה לך בחום ובאהבה שתטפלי בעצמך... שתרגישי באמת-באמת טוב...

באמת העולם הזה לא פשוט וכל אחד עובר דברים מאתגרים ולא פשוטים

אני יכולה להגיד לך שגם לי לפעמים יש את המחשבה הזאת של 'למה להביא את הילדים לעולם ה... הזה' 

אבל בכל זאת אני רוצה שיהיו לי ילדים. הרבה מתוך רצונות אנוכיים כמו שתהיה לי משפחה שאני אקים ושאני אוכל להעניק לה כל מה שאני לא זכיתי לקבל ועוד כמה סיבות.. ובנוסף לכך אני מאמינה בהמשכיות של העולם, שהוא צריך להתקיים, לאו דווקא בקטע דתי.

למרות שהחיים לא קלים אפשר למצוא את הטוב, אם מחפשים אותו. ושואפים אליו.

אבל אני בהחלט מבינה את המקום שבו את נמצאת, ממש!

והלוואי והייתי יכולה להגיד לך שאת מדמיינת ומפנטזת ואין לך ממה לחשוש. העולם הזה באמת לא משהו.

וברור שיכולים להיות בחורים שחושבים ככה. אין לי ספק, השאלה אם הם גם חושבים על זה ממש בקטע מעשי ולא רק רצוני כזה... 

אני מאחלת לך שתמצאי את עצמך בשלב מסויים רוצה לממש את היכולת המדהימה שלך כאשה להיות אמא, גם אם זה לא יהיה מחר, לדעתי זה הדבר הכי נכון לנו בתור בני אדם

בהצלחה רבה

את כותבת שיש בחורים שחושבים ככה.

ואני חושבת לעצמי- האם אני רוצה בחור שחושב ככה? 

לא בטוחה.

רק רוצה מישהו שזה לא יבהיל אותו. שלא יברח כשהוא ישמע את זה.

שיהיה שם יציב כמו צוק כשאני אהיה בהיסטריה כשאדע שאני בהריון, או אחרי לידה... וארגיש שאולי עשיתי שטות.

יש כאלה? 

מהמחשבה הזו ברמה של רתיעה ונסיגה ממך, אבל אי אפשר לדעת אם יש הרבה כאלה

אבל אני חושבת שאם את כותבת שאת אולי תהיי בהיסטריה כשתגלי שאת בהריון, זה קצת מעבר למחשבות, זה נשמע שיש לך איזשהי רתיעה רצינית מילדים, לא סתם.. וצריך להתייחס לזה ברצינות. ילדים צריכים לבוא מתוך שמחה ורצון אמיתיים, לפחות ברציונל.. אל תכניסי את עצמך למערכת יחסים שברור מאליו שבן הזוג מצפה להביא איתך ילדים אם את כל כך לא שלמה עם עצמך, קודם תבררי עם עצמך מה המקום שלך מול הבאת ילדים. שלא תיפגעו שניכם וחלילה הילדים שלכם.

את האחרונה שתרצי לפגוע בילדים שלך, אז הבאת ילדים צריכה לבוא ממקום טוב של רצון אמיתי.

אם את רוצה אפשר להתכתב באישי, אני פה

את רוצה להביא ילד לעולם אם את חושבת שכולו ייסורין?? זה לא נראה לי יגרום לך להרגיש טוב עם עצמך.. 

את רוצה לקבל החלטה כ"כ משמעותית באופן כזה? שאת חושבת שעשית שטות?

אני לא חושב שטוב ונכון שתישארי במקום הזה, בלי קשר לחתונה וילדים. לא ככה אמורים לחיות, ולא זו צורת עבודת ה'. אם יש לך 'דברי אמונה' ו'הסברים שכליים', במה הם לא מספקים אותך?

 ומה בגיל 28 אני אשב במדרשה?

האמת רבי עקיבא ישב בחיידר בגיל 40  אז אולי זה לא כזה נורא.

יש לך המלצה על מקום קונקרטי? 

אולי כדאי לנסות את מכון אורה, ממה שאני זוכר יש שם בנות בגיל הזה. וזה אחלה מקום לאנשים חושבים.

לגבי הבעיה עצמה כדאי לקחת קצת פסק זמן. אולי לשקול טיפול. זה נשמע כמו קצת דיכאון קל מאוד שנובע מBurnout מקצועי.

קיבלת תשובות והן לא סיפקו אותך.

אבל לפי מה שאת אומרת, לא עשית את המסלול הזה. אם זה המצב, אני ממש מתחנן בפנייך שתעזבי הכל ותלכי ללמוד כמו שמדרשיסטית20 כתבה. ואם תרגישי שאת צריכה יותר משנה, אז תלמדי גם שנתיים. במצב שלך זה חובה, חובה.

אני גם הייתי בסיטואציה הזאת שאת מתארת עם כל הלבטים האלה והלכתי ללמוד בישיבה בצורה רצינית ועכשיו אני בן אדם אחר ב"ה. כמו שצריך ללמוד כדי לדעת לעבוד בכל מקצוע שהוא, כך גם צריך ללמוד כדי לדעת איך לחיות ברמה גבוהה כמו שאת מחפשת. ואל תדאגי לגיל שלך, זה לא אמור להטריד אותך בכלל. יש לך אפילו יתרון: מה שתלמדי יקלט בנפש בשלה יותר, ועל ההתחלה את תביני את הלימוד בצורה בוגרת.

שאלתי שאלות. קיבלתי תשובות לחלקן ולחלקן לא.

עברו שנים,

גדלתי ואיתי השאלות.

חלקן נשארו אותו דבר,

חלקן השתנו או השתכללו או לבשו פנים אחרות.

בתכלס,

לא בטוחה שתשובות שכליות יפתרו את העניין. (וגם אם כן, זה יהיה לזמן מוגבל.)

מקפידה על אבקת חלב נוכרי וכל זה? הרבי מליובאוויטש אומר שזה עושה ספקות כאלה.

אולי כדאי ללמוד קצת רבי נחמן לגבי אמונה (ספר המידות, עצות וכו'), ושמחה...

וגם אצל רבי נחמן כבר הייתי.

(בפועל, אבל גם בלימוד)

יש דברים שהם בגדר "חקירות של עולם התוהו" כלשון רבי נחמן, ולדעת הרמב"ם זה איסור של "לא תתורו אחרי לבבכם" דאורייתא. אלה שאלות שעוברים בהן על "כל המסתכל בארבעה דברים, ראוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, ומה לאחור". בגלל שזה איסור אז הפתרון היחיד הוא פשוט להפסיק להתעסק בהם, ואז זה עובר.

אבל אם יש ספקות אחרים, כדאי לבדוק מה הם, ואם אפשר, לפתור אותם.

מה עם להתרחק מלימודים שהם בגדר הלא תתורו הנ"ל? נניח לא לגעת בפילוסופיה. אפשר להחליף באמונה בסגנון הרב קוק וכאלה.

יש עוד דבר מוזר שיכול לגרום לזה, אבל אם זאת לא הבעיה, אני לא יודע אם הייתי רוצה לכתוב אותו.

זה קשור לעניין של כח הפועל בנפעל.

🤷‍♀️

זה מנקה, משחרר, ואז עוברים שבוע ושבועיים וחודש ואיך שאני חוזרת לשטף של החיים חוזרות השאלות והתחושות האלה.

להסתובב בארץ מלאה עבודה זרה וכו'

אהבת החיים - באמת חז"ל אומרים שנוח לו לאדם שלא נברא שנברא, ויש אמת רבה במשפט הזה מבחינות רבות כמו כל דברי חז"ל. לכן קודם וודאי שאם את חושבת ככה זה לא אומר עלייך שאת לא תורנית, גם זה שיש למישהו פערים במצוות שונות וכו' זה לא אומר עליו שהוא אינו תורני, אלא זה תחום שיש לו בו ניסיונות. לי נראה שאת צריכה לפתור את העניין הזה דרך התמקדות בכל הטוב והשמח שבחיים, ולא בסבל ומה שרע. יכול להיות שהסבל שאת פוגשת מסביב רק מזיק לך ואת צריכה לשמוח בחיים שלך, ומתוך השמחה האישית לעזור לאחרים בתחומים שלא יצערו אותך יותר מידי. (נגיד למישהי רגישה ברמה כזו לא הייתי ממליץ לעבוד בעבודות עם מצוקות שונות)

ילדים - כמובן שהרצון להביא ילדים קשור באהבת החיים, אבל גם אם תגרמי לילדים צער הם כנראה ישכחו ממנו למחרת, ילדים בסופו של דבר מבינים שההורים שלהם לא מושלמים ושדברים שנראים להם רעים הם לטובתם, ורוב האנשים שמחים שהם חיים ולא מצטערים על כך.

פעם חשבתי שכולם בבפנוכו שלהם מרגישים ככה. ולא ברור לי איך הם ממשיכים הלאה.

אבל עכשיו מתחדד לי יותר שזה משהו אצלי.

כאן ... - לקראת נישואין וזוגיות?

תקראי קצת על העניין של הבוראנאוט תראי אם זה קשור אליך

וכמו שכתבת בעצמך:

 ועצם זה שהוא מכיר בהן ונותן להן מקום- משחרר הרבה מהאנרגיה הרעה שהשאלות הללו מחוללות כשהן תקועות בבטן, לבד, בלי לשתף מישהו שמבין.

אז גם ההכרה וההבנה שלך חשובות לי ממש. מרגיע לדעת שאני לא לבד בסרט הזה. 

מרענן לראות מישהו שמביט לאבסורדיות בעיניים ולא מנסה לתת לה פתרונות.

תוכל לרשום לי מקורות מומלצים שלו לקריאה? (בהקשר של מה שמעסיק אותי אם יש)

שנראה שהוא מבין את לבטי הנפש שלהם כביכול מנסיון... מפליא שאתה אומר שדווקא הרב סולובייצ'ק מתמודד איתן

על מה בדיוק הוא כותב שיש שגיאות בשפה של הרב זצ"ל?!

אבל לא זכור לי שראיתי שגיאות לשוניות בכתיבה של הרב... זה מוזר

גם מי שכתב את המאמר... נראה לי שהוא לא יודע דקדוק יותר מדי

חייבים להכניס איזו ביקורת כלשהי 

לא שיש בזה בעיה.

ח"ו להגיד כזה דבר על הרב

אלא שהוא אהב להמציא הטיות חדשות וכו'

הלשון "ההוא מלמעלה" היא ממש ממש ממש לא ראויה.

(יש גמרות חמורות על לשונות כאלו)

יש אחת נ"ל במגילה, אני לא מוצא כעת דף מדוייק, שמדברת על לקרוא לספר או לת"ח "זה".

מה שכן מצאתי כעת, זה דומה אבל לא בדיוק, בשבת לב. על שקוראים לארון הקודש "ארון" סתם,

תשאל ת"ח יותר גדולים ממני על הגמ' הראשונה, הם בוודאי יידעו להפנות אותך.  

אני לא בא להכריע,

לעצם הדמיון שהעלית-

הרב קוק עושה קישור בין ביזוי תלמיד חכם לבין הקריאה לארון 'ארנא' ולבית הכנסת 'בית העם'.

אורות ישראל ח', ג'

כנראה יש לי עם זה בעיה בגלל הסינון.

השיחות נעלמות...

ריגשת אותי עם התגובה שלך, במיוחד לאור השיתוף שלך היום בשרשור אחר,

אתה מדבר ממקום שיודע.

בעיקרו החיים שלי ממש טובים.

מצויינים אפילו.

יש לי הכל.

אבל אין לי כלום בפנים.

זה דפקט בנפש.

אני בטיפול.

והייתי באיזה מאה בעבר.

אבל כנראה שיש דברים שאדם צריך להתמודד איתם עד מאה עשרים. זה חלק מהנסיון שלו, מהתכנית של חייו.

אבל לא רוצה לגרום את ההתמודדות הזאת גם לאחרים, ולכן כל כך נרתעת מכל הנושא של להביא ילדים.

מרגיש לי לגרום להם עוול.

אז גם רוב הסיכויים שהילדים שיהיו לך בעז"ה לא יחוו את החוויה הזאת שאת חווה.

דרך העיניים שלהם הם יראו את העולם שונה ממה שאת.

רוב הדברים שאנחנו מפחדים מהם לא קורים בסוף.

דברים שלא שערנו אותם ולא פחדנו מהם בכלל - קורים. 

יהיו להם התמודדויות משלהם, בטוח. אבל הם לא יחוו את מה שאת חווה.

אני אומרת את זה בתור מי שדווקא מאד מבינה מה את מרגישה.

עודף מידע וחדשות גורמים לעיוות כאילו יש הרבה יותר סבל בעולם ממה שבאמת. המציאות היא שרוב האנשים חיים חיים סבירים ואפילו מאושרים. 

בס"ד
לגבי הסבל של הילדים..
לדעתי אנשים בסופו של דבר טוב להם גם אם יש קשיים וסבילות... אדם חיי וטוב לו (לרוב האנשים ברור שיש אנשים שממש רע להם בחיים כך ה' רצה ...), כלומר שאם תשימי על מואזינים את הסבל ואת הטוב אז לדעתי יש יותר טוב, ולכן, זה נכון שלילדים ולכל אדם בחיים יש זמנים פחות טובים וזמנים יותר טובים רגעים של סבל ורגעים של אושר.
ברור שלא נתעלם מהרע והכואב ונגיד שהכל תותים, אלה ההפך לדעתי טוב להראות את המציאות בפנים להסביר שיש רגעים טובים וגם פחות ומתוך ההכרה בזה למצוא דרכים ודברים שיכולים לעזור לנו ברגעים הקשים אם זה התיעצות עם ההורים או עם בעל מקצוע או כל דבר או רעיון אחר שיכול לעזור, ולקוות שמתוך ההכרה בקושי ומציאת דרכי התמודדות הילדים שלנו וגם אנחנו נדע להתמודד יותר טוב עם הקשיים שלנו.
לדעתי זה חלק מהתפקיד של ההורים כהורים לעזור ולחנך את הילדים שלנו להתמודד גם עם מצבים פחות נעימים ולעבור אותם כמה שיותר בהצלחה.

אני בהחלט מבין את התחושה והחששות האלה וטוב שאת מרגישה את זה מוקדם (ולא אחרי שיש ילדים...) וכך אפשר ללמוד מראש איך אנחנו עוזרים לנו ולילדים שלנו בדברים שכאלה.
ובתכלס אדם נבנה הרבה מאוד מהקשיים והדברים הפחות נעימים שהוא עובר... אז כך שיוצא מזה גם דברים טובים.
מקווה שתבינו את מה שהתכוונתי...
ממש בהצלחה! בעזרת ה' תמצאי את הדרך הנכונה לחנך ולגדל ילדים שידעו להתמודד טוב עם הקשיים שיש בחיים 

אבל לא נראה לי שהבנת אותי.

(ואין ל כרגע כוחות להרחיב שוב)

1. תודה על המשוב המחזק.

2. לא יודעת עד כמה אני רוצה מישהו עם גישה כזאת. מרגיש לי שזה יהיה לבנות בית לא ממש בריא. אני רוצה מישהו שיכול להבין את המקום הזה, ולהכיל אותו. אבל לא מישהו שחווה את הדברים באופן זהה.

וכל משמעות שאנשים מנסים לייצר היא כדי לחפות על חוסר המשמעות הכללי הזה.

אבל תכלס

אם לא היה עולם,

לא היה מושג של משמעות

לא היה בו צורך.

כל מי שמנסה למצוא משמעות בלעשות טוב לאחרים למשל, מפספס את הנקודה. זה משמעותי. בודאי. אבל מי צריך את כל זה? 

למה הקיום הזה מצדיק את עצמו.

אבל שורה תחתונה, על כל תשובה היו לי מאה שאלות.

ה' הוא הטוב המוחלט.

מדרך הטוב להיטיב - דהיינו - כל טוב רוצה להשפיע טוב.

זה המשמעות הראשונית, לפני שנברא "עולם".

והוא הסיבה לבריאת העולם, כדי להיטיב,

ומה שקשה לך - שלא רואים את הטוב.

זה כי התכנית האלוקית היא ארוכת שלבים. אבל תסמכי עליו.

והם אף לפני הצמצום, עכ"פ לפי הרמח"ל גופי'ה.

אם אתה רוצה ליישב את הרמח"ל עם החסידות שגורסת שהועלם הוא כי נתאווה לדירה בתחתונים, אז באמת זה הסיבה הבסיסית ואח"כ צורת הבריאה היא בגלל מדרך הטוב להיטיב, בכל מקרה גם זה משמעות נפלאה לחיים, עניין הדירה לשמו ית', ושכנתי בתוככם וכו'.

לגבי החלק הראשון אתה צודק.

בדעת תבונות הוא כותב במפורש שעצם הבריאה, שבה היה "חושך", היא כדי להראות יתרון האור מן החושך.

זה בעצם עניין נהמא דכיסופא. שימו לב שאתם קצת על גבול החקירות דתהו חח

ונתן לתקן כדי שלא יהא הטוב נהמא דכיסופא.

זה גם בד"ה וגם בדע"ת.

בטח לא ככה בריש גלי, אז מחילה מכבודו, אני נמנע מלהתעמק בזה.

זה כי ככה קיבלנו מרבותינו. ומה מוגדר חקירות של עולם התוהו אפשר לראות בתוך כתבי המקובלים מתי הם אומרים שצריך לעצור. אבל הכלל הוא דברי חזר "מה למעלה, מה למטה" וכו'. זה מופיע בספר המצוות לרמב"ם שזה פרט באיסור "לא תתורו אחרי לבבכם".

לא הבנתי את השאלה

כל מה שאנחנו מגדירים כביכול, אלו רק את ההנהגות של הבורא ביחס אל העולם,

איך שאנחנו מקבלים אותן. אבל לפני העולם, ואחרי העולם אין לנו שום רשות לצמצם.

בתפילות אנחנו רק מבקשים שה' יפעיל את המידה הנכונה שמתאימה למצב,

ושם הויה זה הצמצום הכי כללי שאפשר לעשות, שוב, מצד ההתחברות אל העולם (ועדיין איננו יודעים כלום גם ממה שאנחנו מצמצמים ועאכו"כ..).

כך מבואר בנפש החיים ב', ב'.

המהר"ל בנתיב העבודה אומר שאמן זה א-ל מלך נאמן, א-ל לפני שנברא העולם, מלך כשיש עולם ונאמן לאחר העולם.

אז מצד העולם- מצד מלכות ה' על נבראים (אין מלך בלא עם) שייכות כל המידות

לגבי מידת הטוב- 'מידת החסד' (וגם מידת הענוה ע"פ המהר"ל בסוף נתיב השלום)-

אני חושב שהמידה הזאת במהותה שונה מהמידות אחרות,

שהן רק ביטויים של המידה הזאת ושייכות לעוה"ז ולהנהגת הנבראים.

שתי המידות הללו הן בעצם- הטוב המוחלט (חסד) והפשיטות/ אין סוף (ענוה)- הן ע"פ הגדרת המהר"ל מידות שעצמיות להקב"ה, לעומת שאר המידות (ומאוד מובן למה).

אך בכל אופן לגבי המידה הזאת להגדיר אותה ואם היתה לפני הצמצום ואיך- מידת החסד- אני חושב שאני לא בר הכי בשום צורה לחוות דעתי בנושא.

אשאיר את זה למי שכן מבינים בקבלה וחסידות.

קטונתי

ובכלל כל הנושא של הצמצום הוא מורכב מאוד, ויש מחלוקות בין המקובלים עצמם כבר מאות שנים..

אז כדאי לנקוט משנה זהירות בכל הגישה לדברים האלה.

לעולם- למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז.

לתת הגדרות ששייכות אליו יתברך (ולא להופעותיו מצדנו) זה מסוכן מאוד, אני מפחד מזה

אולי יש כאן כאלה שכן בקיאים בקבלה. אבל אני לא אגיד את דעתי בנושא, כי אין לי שום דעה או ידיעה

האם הטוב המוחלט הוא מוגדר..
כלומר, בעוה"ז הטוב מתבטא בעצם בריאת העולם וחידושו בכל עת ובכל שעה, והשפעת הטוב לנבראים, והמגמה של העולם.

השאלה היא האם הטוב המוחלט נולד עם העולם

רק באתי לנסות אולי לחדד טיפה

והערה על דבריי הקודמים-

גם את המידות ששייכות להופעה האלוקית מצד העולם- אנחנו נזהרים מלהגדיר.

אלמלא משה רבנו ע"ה ששמע מפי הגבורה (גבורה זה שייך לצמצום אגב..) ואנשי כנה"ג שקבעו לאומרה בתפילה- לא היינו יכולים לומר אפילו 'הא-ל הגדול הגבור והנורא'

ויעויין גם במאמר ייסורים ממרקים של הרב זצ"ל (זרעונים, ה')

מסכים לגמרי

התכוונתי למה שדיברתם לא לשאלה שלה.

טוב אולי באמת לא בסדר שהמשכתי את הנצלו''ש... |אופס|

 אני לא בא "לחנך", אבל למה את כ"כ סגורה על כך שלא רוצה לשמוע תשובות וכו',

נניח שאת לא לבד, ושיש אפי' בחור מתאים. האם כדאי לך להשאר ככה?

את כותבת ש"יש לך די", השאלה, בדקת בכיוונים שונים, או שרק שמעת מנטרות?

אני רואה בתגובות שהציעו לך ללכת למדרשה ואת ראית את הרעיון כחיובי, 

ובכן, אני מחזק את ידייך בצעד הזה, קל וחומר כשיש כאן קושי מצד הגיל.

תלכי ותעשי חייל, ובע"ה תמצאי תשובות מנומקות להכל.

רק אכן כדאי לשים לב, גם בגלל הגיל, וגם בגלל שזה נראה שאת יותר עמוקה מהקלאסי, שתבררי היטב על מדרשה שתועיל לך, כי לשמוע שוב את כל המנטרות - באמת לא יעזור לך.

אבל למרות הכל אכתוב בעצמי מנטרה אחת, אולי בכל זאת... ובכן, אם את רואה שהיהדות אמת, דהיינו, נניח, למדת כוזרי, ואימתת בשכל את מתן תורה ומה שהוא מוכיח, זה אומר שאת יודעת שיש כאן אמת, ואם ככה, גם אם לא קיבלת תשובה קונקרטית לתמיהה כזו או אחרת, את יכולה לדעת שיש מישהו מלמעלה שמפקח ומכוון את הכל, ואת יכולה לסמוך עליו שהוא לא מפשל, גם כשלא רואים את זה. זה כמובן לא מועי לגבי עצם השאלות, אלא נלגבי היכולת להקפיא אותם במקביל לבתקדמות רגילה בחיים, לדוגמא, להוליד ילדים כי את סומכת עליו שהוא ידי מה הוא עושה כשציווה על זה, ובמקביל תוכלי לברר עם עצמך, לצורך עצם אישיותך, מה התשובות האפשריות על דברים כאלו.

המלצות קוקרטיות: א' כמו שכתבו כאן - הרב סולובייצ'יק, הוא יועיל מאוד מאוד לעצם ההתמודדות עם שאלות אלו, כל מה שנכנס תחת הכאב הקיומי.

ב' יש אתר בשם "אקשיבה", הוא בעיקרון חרדי, אבל אולי תוכלי להעזר בו, כותבים בו אנשים מאוד מוצלחים, אני מכיר את חלקם.

בהצלחה רבה שיהיה לך, ניכר מדברייך שיש לך פוטנציאל גדול.

אם ככה תשתדלי לפתח אותה ולהרחיב בה, כי כמובן כתבתי בקיצור נמרץ.

וכמובן שכדאיות הן גם שאר העצות שהשתדלתי לתת.

שלך. בלי משמעות לחיים שלך העולם הזה ימשיך להיות אכזרי בעיניך..

קודם כל אני חייב לומר, שהמילים שלך בהודעה הן מאוד מאוד מדהימות, השאלה מאוד מאוד מודעת, אי אפשר לחיות בלי להיות במקום של השאלה הזו, ו............כבר אפלטון אמר ש........ "חיים שלא נחקרים לא ראויים להקרא חיים". 

המשמעות של החיים זה החיים עצמם.

הריקנות מגיעה מחוסר חוויה של החיים.

בעומק בעומק של מה שיש כאן זה לא ריקנות זה יאוש. דיכאון. 

מאבדים אמונה שיש אפשרות לחוות את החיים.

או כי לא יודעים מה זה, או כי מאבדים את זה מתי שהוא.

לילדים אין ריקנות. תינוק, ילד, אין לו ריקנות. 

הם חווים את החיים, הם צוחקים ושמחים, ולפעמים גם בוכים וצורחים,

הם חווים את החיים. 

מתי שהוא הם מפסיקים להיות בחיים,

ומתחילים לחשוב עליהם, 

ללמוד אותם,

לדבר עליהם,

להמשיג אותם,

להגות בהם,

אבל לאבד את ה לחיות אותם.

הם הופכים להיות נושא והחיים נשוא, 

במקום שהחיים והם יהיה נושא אחד,

הם מתפצלים,

ואז מגיע יאוש ודיכאון, וריקנות.

כשעושים עבודה פנימית, כשרוצים להרגיש חיים,

אז מתחילים לחיות חיים רגשיים מלאים,

ומנקים את המחשבה,

מדאגות,

ממחשבות על החיים,

ומתחילים לחיות.

וכשאנחנו חיים, אנחנו במשמעות שלנו. 

לגבי הפחד שלך לאבד את הריקנות - בריקנות עם אחריות, 

כשאנחנו חיים,

אנחנו יוצרים,

אנחנו בוראים,

אנחנו עושים,

יש לנו ברק בעניים,

והפחד פחות משחק תפקיד.

את לא רוצה בחור שיכיל את הריקנות בלי האחריות,

את רוצה אותך חיה,

את רוצה את שניכם חיים,

את רוצה (.לא) להביא ילדים מתוך החלטה חיה, לא מתוך זה שאת מתבוננת ביציע,

מתוך המשחק של החיים.

גם אם יש בך יאוש,

זה בסדר לחוות אותו,

את יכולה לחיות,

תמיד. 

הם הופכים להיות נושא והחיים נשוא!

הגדרה מדוייקת וקולעת בול לתחושה. התשובה שלך נדמה שיש לך נסיון עם חוויות דומות.

אשמח אם כן  אם תפרט (אפשר באישי) על הבחירה הזאת, בחיים.

זה קודם כל להפסיק לחשוב על החיים, להפסיק ללמוד את החיים. 

כשאנחנו תקועים בחשיבה על החיים, אנחנו לא חיים.

אנחנו יכולים לקרוא אלף תפריטים של מסעדה ועדיין להישאר רעבים.

אנחנו יכולים לקרוא אלף ספרים על אהבה ועדיין לא לחוות חיבוק.

אנחנו יכולים לקרוא אלף ספרים על אושר ולא להיות מאושרים.

אנחנו יכולים ללמוד המון על החיים אבל לא לחיות.

הדבר השני שנכון לעשות - זה לעשות עבודה רגשית, 

בואי נניח שאת נמצאת עם מישהו ששומר המון עצב וכעס בלב בגלל דברים שהיו ביניכם,

אבל הוא לא מדבר על זה, הוא לא מוציא את זה.

איך התקשורת תהיה ביניכם?

אטומה. הוא לא יוכל לחוות ממך כלום ואת לא ממנו. הוא עסוק בכעס ובעצב שצבור שם.

כך גם אנחנו, אנחנו חיים עם עצב וכעס מהילדות שצבורים בלב, הם נחסמו ולא באו לידי ביטוי, 

מאותם ימים שהיינו ילדים גדולים שצריכים להתנהג כמו ילדים גדולים. 

ואז שמרנו בלב המון עצב וכעס, 

ומה קורה אז? לא ניתן לחוות דברים אחרים במלואם, לא ניתן לחוות את החיים במלואם.

אז הדבר השני הוא לנקות את מרתפי הלב ולהוציא את הרגש החוצה. יש טיפולים מסוימים שתפקידם לשחרר רגשות מודחקים.

הדבר השלישי זה ליצור חוזה פנימי חדש בינינו לבין עצמינו. לא סבל, לא שיפוטיות, לא ביקורתיות, לא פחד, לא הקרבה עצמית, אהבה ושלום פנימי. ויש דרך גם לזה. עובדים עם המחשבות ועם הרגשות, ויוצרים הרמוניה פנימית. לא שליטה של חלק אחד באחר - בדרך כלל החלק החושב בחלק המרגיש בגלל פחד שיקרה משהו רע אם הוא לא ישלוט - מה שגורם לחלק המרגיש לשקוע בכעס, עצב, דיכאון, ויאוש מהאפשרות להרגיש חי כמו שהוא. אז בחלק הזה משיגים אהבה והרמוניה.

כשמגיעים לשלב הזה מרגישים חיים. אבל, זה לא הסוף. כדי לחיות אחרי כל התהליך בצורה אמתית יציבה ותמידית, כדי שהחוזה הפנימי יתקיים לאורך זמן אנחנו צריכים להתעורר. מי שאנו זה לא הרגשות ולא המחשבות. זה החלק שאחראי באמת. זה החלק שלא משיגים אותו בידע וקריאה, לא בסדנאות, ולא באוניברסיטה. את החלק הזה מגלים בישיבה מדיטטיבית דוממת עם עצמינו, בהקשבה לכל מה שעולה בנו, תחושות, מחשבות, רגשות. הן עוברות ועוברות ואנחנו מקשיבים להן. ובדממה של הרגע, ברווח שבין המחשבות, אנחנו מתגלים. 

וכשאנחנו מתגלים אנחנו חיים, יש מודעות, ויש חוזה פנימי של הרמוניה אהבה בין החלקים שבנו, ויש גם חוויה רגשית של מלאה של החיים, ללא סבל, ללא פחד. אפשר לקרוא לזה אושר.

זה ממש מתומצת ועל רגל אחת, אז אם משהו כאן מובן פחות זה כי הרבה דברים כאן לא קשורים לעולם הידע, ויותר לעולם החוויה. 

שורה תחתונה- טיפול פסיכודינאמי

בשילוב מיינדפולנס. 

אני לא חסיד בלשון המעטה של טיפול פסיכודינאמי. ומיינדפולנס של נשימות זה לא המדיטציה הנכונה.

אבל אם את חושבת שתשיגי שם אושר זכותך.

שעל פי תורתנו אנחנו לא הרגשות ולא המחשבות ולא כל המקום להרחיב.

ההתבוננות שמשקיטה את הרגשות ומביאה לידי שליטה עליהם נעשית על-ידי השכל, אבל בכל אופן הזהות הפנימית שלנו יותר עמוקה מזה (ורגש הוא מתחת לשכל).

למרות שזה מתחלק בין אדם לאדם, זה העניין בגדול.

זה לא המצאה שלי, זה חילוקים באבי"ע, רגש שייך לי' ששם, שכל שייך לב', ואנחנו מהא'...

אם הנתונים שלא אתה המצאת עושים לך טוב ואתה נהנה מהם מי אני שאחלוק עליך?

עד כאן הדיון בעיניי. 

המון אהבה ושיהיה לנו בהצלחה

גם זלזול מרומז הוא זלזול, בהצלחה ובאהבה

אני אוהב אותך , לא באתי לזלזל בך בשום צורה. 

פשוט מאוד, אם אתה נהנה ממה שאתה אומר, שהשכל מבריאה ולכן הוא ישלוט על הרגש יצירה - או "מוח שליט על הלב", וזה עושה לך טוב, זו זכותך. כל מה שכתבתי זה שאם אתה נהנה ממה שאתה חושב וזה גורם לך אושר ועושה לך טוב אז מי אני שאני אחלוק עלייך.

יהיה לי זכות לחלוק עלייך רק כשתאמר שאתה מאמין שמוח שליט על הלב - ואתה סובל. כל עוד זה לא כך ואתה מאושר מי אני שאחלוק עלייך.

מקווה שהייתי מובן ומצטער אם נפגעת ממשהו שלא התכוונתי אפילו ברמז לעשות.  

 בחזרה, למרות שאני לא נוהג

ההגדה של על מודע לא הכי ברורה לי, אבל נראה לי שזה קרוב לעניין.

בגדול כדי לחוות אותו צריך ביטול, קרי ענווה, כי כל אותה מדרגה מהותה ביטול.

וזה ביטול שיש בו קיום שקשה להסביר אותו במילים.

יש מדרגה מעל לזה, אבל זה כבר לימות המשיח שיבב"א

נ.ב, יש כמה דרכים להגיע לשם. אם אתה מונח בזה אני יכול להמליץ לך על הספר דרכי מחשבה של הרב עדס, הוא נוגע בזה ישירות אבל בצורה ששווה לכל נפש (יש ספרים שנוגעים בזה בצורה שייכת רק ליחידי סגולה).

אם אתה באמת מתחבר לזה אתה יכול לשלוח מסר ואשלח לך רשימת קריאה לפי מה שתרצה

נמשיך במסר

איזה מרגש

שתבנו בית קדוש ושמח ביחד

מזל טוב,

שיתמלאו כל משאלות ליבכם לטובה בבית הנפלא שתקימו יחד באהבה, בריאות, שמחה ואושר לאורך שנים רבות

איזה יופי!

שתזכו לבנות בית נאמן בישראל מתוך אהבה, שמחה, נחת ורווח!

המון המון מזל טוב! כן תרבינה הודעות משמחות כאלו!

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

בעז"ה שיהיה בקרוב טוב גלוי ומתוק

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

אפשר להגיד הכל, השאלה מתי ואיך.

ונשמע לי טריוויאלי שמה שהיא כתבה נאמר בקונטקסט לא רגיש.

וכן, אם אני רווק אני רוצה שיהיו רגישים כלפי.

וכן, בלי קשר לנושא של רווקות אני חושב שרגישות זה דבר שנכון טוב במידה הנכונה.

אז איך שנים? וגם אם היא אמרה  זה סבבה. אין לי בעיה לשמוע ולפרגן. אבל כל עוד זה לא שכל מילה שנייה זה “תראי מה הוא קנה”, “תראי מה הוא הביא לי”, “תראי מה הוא אמר”, “תראי את התמונות של ההריון”...

גם בזה אין לי בעיה כל עוד זה דרך אגב, פשוט כשזה כל הזמן זה כבר חופר קצת. שיחה של שעתיים רק עליה.. מרגיש שהיא שכחה שיש בה עוד רבדים חוץ מזה.

למרות שזה חמוד לפעמים 

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.