רננה נכנסת למטבח, הכדורים נמצאים בארון למעלה, היא מושיטה לשם יד עצבנית, רועדת כזאת.
אבא מחייך אליה מהסלון, בודק שהיא מכניסה לפה ואז שולח לה נשיקה באוויר, אבא טוב הוא.
היא לא אוהבת לשקר לו אבל לפעמים אין ברירה, היא בורחת לשירותים יורקת את הכדור לתוך חתיכת טישו וזורקת לאסלה, שיטבע. שיעלם. שירקב שם במקומה.
זהו, עוד שבוע שבועיים ככה היא תצא לגמרי מאיזון, תצא לגמרי מעולם הנורמלים השפויים המורחים חיוך מזוייף כדי שלא יראו את הריקנות.
כולם בדיכאון, היא אמרה לאבא פעם. והוא, הוא אבא טוב והוא תמיד אומר שהיא צודקת. רק, רק שעל אף אחד לא רואים.
היא חושבת שזה לא משנה כי רק מה שבפנים משנה אבל הוא חושב שכן ולכן הוא מתעקש על הכדורים המגעילים האלה.
בערב אבא אומר לה לשים מעיל ולבוא.
היא באה, בלי מעיל. ''לא קר לי'' היא אומרת בשקט.
''עוד מעט נצא החוצה ואז יהיה לך קר'' דוד אומר את זה לאט לאט. בסבלנות של אבא שמכיר את הבת שלו יותר מדי טוב.
היא נשארת לעמוד שם כמו פסל והוא נכנע, מניח עליה יד ומבטיח לה שאם יהיה לה קר הוא יביא לה את המעיל שלו.
אחרי עשר דקות של הליכה מהירה הם מגיעים לבניין מוזנח וישן נורא. אין אור בחדר מדריגות, דוד מדליק פנס ולוחש תוך כדי לרננה. ''הרב ידבר איתך קצת, טוב? תסבירי לו מה את מרגישה''.

ליד השולחן יושב איש מבוגר עם עיניים חמות.
כן, אין לרננה הגדרה אחרת לעיניים שלו, שסוקרות אותם בחיוך רציני כזה. וחם.
חם בחדר מאוד.
הרב מסמן להם לשבת ואז הוא פונה לרננה. ''בת ישראל היא כמו נסיכה'' גם הקול שלו חם, נעים נעים.
''והיא צריכה להיות בשמחה.'' הוא פוסק.
רננה מסתכלת לרצפה וחושבת באיזה זכות הרב הזה מדבר איתה על שמחה ואם בכלל אי פעם הוא הרגיש מה זה חוסר שמחה. אבל אמיתי כזה, משוגע.
הרב סוגר את הספר שעל השולחן שלו, מסתכל על נקודה נעלמת בקיר שמולו. "אומרים שהקב''ה הוציא את עם ישרואל מתחת 'סבלות' מצרים, ואומר על זה רבי משה מקוברין - מה זה סבלות? סבלות זה הסבלנות.'' הרב מחייך. ''הרבנית יודעת מה זה סבלנות?'' הוא פונה לרננה.
רננה חושבת קצת. ''מה שיש לאבא שלי''.
דוד מחייך נבוך. ''הוא לא ביקש דוגמא ת---''
הרב מסמן לו להניח לה. ''היא צודקת, צודקת. אבא לה איש יקר מאוד ומלא סבלנות. סבלנות זה היכולת לסבול''. הוא עוצר דקה.
''שהחיים שלך בזבל ואתה בסבבה'' רננה מסבירה.
הרב מהנהן מרוצה. ''בדיוק, בדיוק כך.'' הוא מסרק את הזקן. ''זו הייתה הגלות הגדולה ביותר של היהודים במצרים, שהיו מוכנים לשאת ולסבול הכל. הסבלנות. אח. הסבלנות'' הוא נאנח. ''איי, החיים שלהם בזבל, והם - בסבבה''
רננה מכירה את הסבבה הזה, את האדישות.
הרב ממשיך. ''ליהודי אסור להיות בסבלנות כזאת. אסור אסור. יהודי צריך לצעוק לאבא שיציל אותו, יהודי צריך לרצות לצאת מהגלות, לא להיתקע בה!'' הוא דופק על השולחן, לא באלימות. רק בתוקף, תוקף דקדושה. ''צריך לצעוק. החוצה, טאטע. החוצה!''
רננה פוחדת שהוא הולך לומר דברים שהיא לא רוצה לשמוע. היא מייחלת שזה יפסיק.
זה לא מפסיק. ''זאת הבעיה של כל היהודים הצדיקים. שמוכנים להשאר בגלות, בנפש ובגוף.
בבחינת 'אציעה שאול'.''
הרב מחייך עם העיניים. ''אציעה זה מלשון מצע, מיטה.
את יודעת מה? יש שיהודי נופל לשאול,
אבל נפילה כמו נפילה היא זמנית, כמו בן אדם שנופל לבור וצועק צועק ואז באים עם חבל'' הוא מדגים פעולת חילוץ. ''אעע.. אהה. הופה! מצילים אותו ושלום על ישראל.''
דוד מחייך, רננה נשארת רצינית. מדי.
הרב מרים ידיים למעלה תוך כדי אנחה. ''אבל מה, לפעמים יהודי הוא מציע שאול, הוא לא סתם ירד לשאול אלא הוא כבר מכין לו שם מיטה. מוצעת, נוחה כזאת, אלה עם המזרונים שאתה שוקע ולא רוצה לקום. מכירים?'' הוא לא מחכה לתשובה וממשיך. ''אבל עדיין, גם כשיהודי מציע שאול, והשאול נהיה לו מקום נוח שהוא לא רוצה לצאת ממנו, גם שם 'הנך'.
דוד המלך אומר לנו בתהילים, 'ואציעה שאול, הנך' - ה' יתברך לא עוזב את היהודי הזה שירקב שם למטה עם העכברים, הוא יושב איתו שם. על קצה החיים, ומחזיק אותו. עד שיהיה לו כוח לעשות צעד לבפנים''
רננה מרגישה איך משהו מתהפך לה בלב, כמו גוש של שנאה וכעס מתרכך ומתרסק לשלווה.
תחושת אמונה לא מוכרת.
היא פיספסה כמה מילים והיא מנסה להתרכז בהמשך.
''---אם אסק שמיים, ''שם אתה'' - איפשהו שם למעלה
אבל ואציעה שאול, ''הנך''. הנה אתה כאן!'' הרב מתלהב, והפנים המאירות שלו לובשות עוד קצת אור ואהבה.
''יהודי יכול לנסוק שמיים, לעלות הכי למעלה, לשבת על עננים ועדיין הקב''ה 'שם'. מעורפל כזה.
אבל דווקא בשאול, כשיהודי נמצא בתחתית של התחתית, כשהוא מתחת לאדמה, איפה שהנחשים, איפה שתולעים רוחשות והלב נסתם - שם הנך.
שם הקב''ה קרוב אליך, הוא לא שולח לך סימנים ולא קורא אליך, הוא לא צריך את כל זה. כי הוא כאן, קרוב אליך. והוא פשוט מחבק.''
אחרי זה הרב אומר עוד כל מיני דברים שהיא לא שומעת. כי בלב שלה מתנגן ניגון כזה מתוק מתוק.
לפני שהם יוצאים הרב מסתכל עליה פתאום והוא אומר. ''בת ישראל זה קודש קודשים. תזכרי את זה, אסור לתת לה להישאר בגלות. אסור להניח לקודש קודשים כזה להיות זרוק באיזה בור של עצבות וחוסר אמונה ותקווה.''
רננה מהנהנת. מהנהנת שוב.
כשהם יוצאים קר לה פתאום ודוד מביא לה את המעיל. עוטף אותה. ''שמעת מה הוא אמר?'' הוא לוחש לה, באוזן. בנשמה. ''ה' יתברך כאן, גם כשאין לך כוח להרים את הראש. גם כשנראה לך שלנצח תישארי ככה, עולה ומתרסקת. שמחה ומתמוטטת. הוא כאן איתך בשאול תחתיות הזה.''
רננה נותנת לגוף שלה להתרפות, ללב להתרפא.
דוד ממשיך ללחוש. ''אח. איזה קרבת אלוקים יש כאן, לא באלי לעזוב אותך''.
הם חוזרים הביתה בפסיעות איטיות כאלה וכשהם כבר כמעט הולכים לישון היא הולכת למטבח, שולחת יד רגועה להפליא לארון במטבח, מוציאה קופסא מקומטת.
אבא מסתכל עליה מהסלון, מחייך אליה.
היא מחייכת בחזרה.
בולעת.
בוחרת להילחם מחדש על הקודש קודשים שהיא.
ופתאום היא לא לבד במלחמה המטורפת הזאת שמשתוללת בה שנים.
רננה שותקת, מתמכרת למתנה הזאת.
קרבת אלוקים.
לי טוב.


הומ-לס/אוסף של שיגעונות - פרוזה וכתיבה חופשית

אַתְּ יוֹדַעַת

אֶתְמוֹל חָלַמְתִּי עָלַיִךְ

רָאִיתִי אוֹתָךְ עֲטוּפָה בְּלָבָן

עִם שִׂמְלָה וְזֵר

מְחַכָּה לֶחָתָן

רָאִיתִי אֶת פִּיךְ הַנִּפְעָר

בִּשְׁאֵלָה

אַךְ הֵד קוֹלֵךְ לֹא הִגִּיעַ לְאָזְנִי

רָצִיתִי לִצְעֹק

רָצִיתִי לִבְכּוֹת

אַךְ קוֹלִי נֶאֱלַם

רָצִיתִי לָדַעַת שֶׁעוֹד נוֹתַר לִי סִכּוּי

לְהִנָּצֵל

שֶׁעוֹד לֹא אִבַּדְתִּי כֹּל

רָצִיתִי לִשְׁאֹף לִרְצוֹת וְלָגַעַת

רָצִיתִי רַק מְעַט

לִנְשֹׁם.

וּכְשֶׁהֵד לְחִישׁוֹתַי הַטְּמִירוֹת

נָשָׂא אֶת אַחֲרוֹן כִּסּוּפַי הַנִּסְתָּרִים

הֵחֵלּוּ עֵינַי מַמְטִירוֹת דְּמָעוֹת

נוֹשְׂאוֹת זִכְרוֹנוֹת, נוֹצְרוֹת רְגָעִים

וּכְשֶׁדִּמְמַת הַלַּיְלָה הַגָּדוֹל

אִיְּמָה לְבָלְעֵנִי חַיִּים

נָשָׂאתִי מַבָּטִי מֵעֵבֶר לָאֹפֶק

אַל הַמָּקוֹם בּוֹ צוֹחֲקִים הַמֵּתִים

חָשַׁבְתִּי לְהִתְחַכֵּם

לְהָבִיס אֶת אַחֲרוֹן שִׁבְרֵי הָאָדָם

אַךְ מֶלֶךְ

לְלֹא כֵּס

לְלֹא צֶלֶם

נָדַם.

וּמִי יְשׁוֹרֵר אֶת אַחֲרוֹן רִנּוּנַי

יַזְכִּיר אֶת הֵד שִׁבְרֵי מַחְשַׁבְתִּי

וּמִי יִתְאוֹנֵן וְיִצְעַק וְיִגַּע

בַּכְּאֵב הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ לְבָבִי

וְחֹשֶׁךְ עָמֹק

עָשׂוּי לְלֹא חַת

נָעוּץ כָּחֶרֶב

בְּתוֹךְ סֶלַע מַצְפּוּנִי

וְקֵיסָר שֶׁהָפַךְ

לְעֶלֶם מֵת

וְנִשְׁאַר עַתָּה

רַק אֶבְיוֹן חֲרִישִׁי

וְנָדַם הַשִּׁיר

נָמוֹגוּ צְלִילֵי

הַתָּו הָאַחֲרוֹן שֶׁנִּכְתַּב בְּדָמִי

עוֹד נוֹתַר קְצָת חוֹתָם

עוֹד נֶאֱסַף, עוֹד לֹא תַּם

אֶת אֲשֶׁר בִּקַּשְׁתִּי עַל מִטָּתִי.